עניינו של פסק הדין הוא הכרעה בתביעה שהוגדרה בכותרתה "רכושית", והיא תביעה על סך 162,765 ₪ עבור דמי שימוש שהגיש התובע כנגד הנתבעת אשתו לשעבר.
הרקע:
- התובע והנתבעת הם בני זוג שהתגרשו בשנת 1999.
- לצדדים 13 תיקים קשורים ורמת הקונפליקט ביניהם גבוה.
- הנתבעת תביעה נזיקית (תמ"ש 82377-99) על סך של 1,200,000 ₪ כנגד הנתבע (להלן: "התביעה הנזיקית"). בפסק הדין שניתן על ידי בתביעה הנזיקית פסקתי לנתבעת סך של 450,000 ₪.
- התובע הגיש ביום 7.1.10 תביעה לפסיקת דמי שימוש ראויים (תמ"ש 8363-01-10) בדירת הצדדים הידועה כחלק מחלקה 16 בגוש 1133 (להלן: "הדירה") כנגד הנתבעת (להלן: "התובענה הראשונה לדמי שימוש"). תביעתו של התובע התקבלה.
- התובע הגיש ערעור על פסק הדין שניתן בתביעה הנזיקית (עמ"ש 1855-07-11). ערכאת הערעור הביאה את הצדדים ביום 21.1.13 להסכמה כוללת כדי לחסל את כל המחלוקות ביניהם גם מעבר לגובה הפיצויים שפסקתי והורתה על הפחתת סכום הפיצוי הנזיקי לסך של 350,000 ₪.
- במסגרת ההסכמות הכוללות קבעה ערכאת הערעור כך:
"4. כך גם דומה כי הגיעה העת לסיים את כלל המחלוקות שבין הצדדים.
במסגרת זו, מקובל גם על המשיבה כי לא יהא צורך בהגשת תביעה נוספת לעניין דמי שכירות ראויים לתקופה שלאחר התקופה אליה התייחס פסק הדין הקודם ועד למועד ביצוע הקיזוז.
במסגרת זו, יש גם לקבוע את ערכה של הדירה.
בנסיבות אלו, ובהתאם להסכמת הצדדים, אנו ממנים את השמאי יוסי אגסי על-מנת שיישום את דמי השכירות הראויים, כך גם את ערכה של הדירה ממוכר מרצון לקונה מרצון.
בנוסף, אנו ממנים את רו"ח יניב בוחניק ממשרד רו"ח בר-לב, על-מנת שייחשב את האקטואריה של הזכויות הסוציאליות וזכויות הפרישה של המערער, הכל בהתאם לאשר נקבע בהסכם הגירושין על-מנת שניתן יהיה להוונם במסגרת החישובים השונים..." (ראה נ/5)
- 7. בהמשך פסק דינה של ערכאת הערעור בסעיף 6 נקבע כך:
"בכל הקשור לנושא מימוש הזכויות בדירה, ובהתאם להסכמת הצדדים, תוך 90 יום מעת שיתקבלו ההערכות השונות, המשיבה תהא רשאית לרכוש את חלקו של המערער. דהיינו,
ככל שלא תימסר הודעה או שתימסר הודעה כי המשיבה אינה
חפצה בכך, אזי תימכר הדירה לכל המרבה במחיר, וכשהמשיבה תפנה את הדירה 21 יום לפני המועד שייקבע למסירתה.."
- לאחר מתן פסק הדין בערכאת הערעור, הגישה הנתבעת תביעה לאכיפה לפי סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה התשנ"ה 1995 (תמ"ש 25041-11-16 ). ניתן על ידי פסק דין המורה על מחיקת התובענה.
- התובע הגיש ביום 14.11.16 תובענה לפירוק השיתוף בדירה (תלה"מ 31899-11-16) (להלן: "התביעה לפירוק שיתוף"). פסק דין בתביעה לפירוק שיתוף ניתן ביום 3.4.17 ובו נקבע בין היתר כדלקמן:
"1 . השמאי יוסף אגסי יגיש חוות דעת עדכנית ביחס לשווי הדירה, שכרו ישולם בחלקים שווים על ידי הצדדים ומראש. בחוות דעתו מתבקש השמאי להתייחס גם לבניה שנעשתה על גג הבית בו נמצאת דירת הצדדים, והאם יש בבניה זו כדי להשפיע על מחיר הדירה, אם לאו.
חוות דעתו של השמאי תוגש לא יאוחר מ-30 יום לאחר ביצוע התשלום אליו.
- משתוגש חוות דעת השמאי אגסי, ובהתחשב בחוות הדעת שכבר הוגשה בתיק של רו"ח יניב בוכניק, וכן בהתחשב בסכום הפיצויים שנפסק בערכאת הערעור, תודיע הנתבעת אם היא מסכימה לקנות את חלקו של התובע בקיזוז הסכומים המגיעים לה על פי 3 חוות הדעת האמורות בסעיף זה.
- הודעת הנתבעת תיעשה תוך 90 יום מיום הגשת חוות
דעתו של השמאי אגסי בכתב עם עותק לבית המשפט.
- לא תודיע הנתבעת דבר, כי אז דירת הצדדים תוצא למכירה לפי ערכה כפנויה ועל פי שווי ההצעה הגבוהה ביותר בשיק פתוח ובעל ההצעה שתנאיה הטובים ביותר. תמורת המכר בקיזוז המגיע מן התובע אל הנתבעת עפ"י חוות הדעת הנזכרות בסעיף 2 ועל פי המגיע לנתבעת לפי הכרעת בית המשפט המחוזי בהכרעת הנזיקין – תחולק בין הצדדים.
- לביצוע האמור בסעיף 4, מתמנים בזה באי כח הצדדים,
עו"ד לוינגר ועו"ד מלכה, ככונסי נכסים ועליהם לעבוד בשיתוף פעולה מלא ביניהם, שאחרת אעבירם מתפקידם ואמנה כונס שלישי תחתיהם".
- למען שלמות התמונה, יצוין כי הנתבעת הודיעה שאין בכוונתה לרכוש את הדירה ומשכך מונו ב"כ הצדדים ככונסי נכסים למכירת הדירה.
- כעת, עלי להכריע בתובענה שהגיש התובע לפסיקת דמי שימוש בהתייחס לתקופה שמיום 7.1.10 (מועד הגשת התביעה הראשונה לדמי שימוש) ועד ליום 13.6.17 (המועד בו הוגשה התובענה הנוכחית).
תמצית טענות הצדדים:
- התובע טען כי יש בהתאם להסכמות שאליהן הגיעו הצדדים בבית המשפט המחוזי, יש לחייב את הנתבעת במחצית השכר הראוי כפי שנקבע על ידי שמאי מטעם בית המשפט ועל פי פסק הדין מיום 23.11.10 כלומר עבור 89 חודשים מיום 7.1.10 (המועד בו הוגשה הראשונה לדמי שימוש ועד ליום הגשת התביעה (13.6.17) ולפי סכום של 1,885 ₪ לחודש – והכל מחולק לשניים.
- הנתבעת כפרה בכתב הגנתה בטענות התובע בתביעתו.
- לטענת הנתבעת, בשעתה, נדונה בפני בית המשפט תביעה נזיקית אותה הגישה כנגד התובע, בגין מעשים אשר נגזר דינו ל-10 חודשי מאסר מהם ריצה 6 חודשים בפועל, בתביעה הנזיקית נפסק לטובת הנתבעת סך של 450,000 ₪. פסק הדין בתביעה הנזיקית, ניתן לאחר פסק דינו של בית המשפט לדמי שימוש ראויים, ולכך יש נפקות כבדת משקל לשלילת זכותו של התובע לדמי שימוש הנתבעת בנכס.
- עוד טענה הנתבעת כי העובדה שהייתה תביעה לדמי שימוש בשנת 2010 שנסתיימה בפסק דין, מיום 23.11.10, לא ניתן להקיש מפסק דין זה לתביעה הנוכחית, ואין לקבוע כי היא חייבת בדמי שימוש.
- הנתבעת הוסיפה וטענה כי עת ניתן פסק הדין בתביעתו הקודמת של התובע לדמי שימוש ראויים, טרם נידונה והוכרעה תביעת הנתבעת לפיצויים ניזקים, ואשר בין היתר, בגינו ניתן צו מניעה שאסר על התובע מלהיכנס לדירה במשך שנה. לפיכך כעולה מצו המניעה והן עקב קבלת תביעתה של התובעת והימנעותו של התובע שנים ארוכות לתבוע פירוק שיתוף כל אלה שללו מן התובע את זכותו לקבלת דמי שימוש ראויים.
- לטענת הנתבעת למרות ההסכמות בבית המשפט המחוזי, התובע עיכב וסיכל, את עריכת חוות הדעת האקטוארית על ידי המומחה ובכך סיכל ועיכב את פירוק השיתוף בדירה.
- הנתבעת פירטה בכתב הגנתה באריכות רבה, את עיכוביו המכוונים – לטענתה של התובע, ולטענתה בשל התנהגות זו הוא אינו זכאי לדמי שימוש- וביקשה אפוא לדחות התביעה.
דיון:
מבוא דיוני:
- שופטי ערכאת הערעור הביאו את הצדדים להסכמה כוללת לאיזון כלל רכושם וכי התשלומים יתבצעו בדרך של קיזוזים ביניהם במידה שהנתבעת תרצה לקנות את חלקו של התובע בדירה (הקיזוזים אמורים לכלול גם את גובה הנזיקין שנפסקו בערעור על פסק דיני).
- אמנם בערכאת הערעור ננקטה לשון "החלטה" אך אין ספק שהכוונה לפסק דין (ראה ההחלטה מיום 21.1.13 בעמ"ש 1855-07-11 עמ' 6 לפרוטוקול). להלן טעמי:
20.1 בסעיף 4 נכתב "...דומה כי הגיעה העת לסיים את כלל המחלוקות בין הצדדים"
20.2 חרף העובדה שהמדובר בערעור על גובה דמי נזק, הוכרעה גם הסוגיה בדבר הזכויות
הסוציאליות של התובע והקיזוזים שתוכל לעשות הנתבעת במידה שתקנה את מחצית הזכויות מאת התובע בדירת הצדדים.
20.3 ברור מאליו שכאשר מסתיימים כל הסכסוכים שבין הצדדים הרי המדובר בהכרעה
שניתנת לסיוג רק כפסק דין ולא כהחלטה שמטיבה היא זמנית בלבד.
20.4 גם שופטי הערעור נתנו דעתם לכך שהם נקטו לשון החלטה, ולאחר מכן קבעו גם
פסק דין המאמץ את כל מה שנכתב בהחלטה.
20.5 ראיה נוספת לכך שהמדובר בפסק דין ולא בהחלטה היא העובדה שהנתבעת הגישה כזכור תובענה לאכיפת פסק דין מכוח סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה תשנ"ה 1995.
- בסעיף 7 להחלטה (אשר כאמור לעיל סיווגתי אותה כפסק דין) נקבע כי "...בכל שאלה
שתתעורר בכל הקשור ליישום לעיל לרבות פרשנות או כל שאלה אחרת יפנו הצדדים לבית משפט קמא אשר מתבקש לסייע בידם ובמועד מוקדם ככל האפשר"
- את כל הדברים הללו אמרתי כדי להמחיש שבפני היה פסק דין בו התחייבו הצדדים לפעול
בדרך מסוימת וכפי שאראה בהמשך תביעתו של התובע חורגת מהאמור בפסק הדין. לעניות דעתי, התובע היה יכול לבקש כי יצטרפו לתחשיבים שבין הצדדים דמי שימוש ראויים לתקופה מוגבלת כפי שהוסכם ואנתח זאת בהמשך אך בוודאי שלא היה יכול לבקש דמי שימוש ראויים משנת 2010 ועד ליום הגשת התביעה לפני.
אורך הזמן שיש לחייב את הנתבעת בהתאם לפסק הדין שניתן בערכאת הערעור
- הצדדים חלוקים בסוגיה האם הסכמתה של הנתבעת בערכאת הערעור הייתה לתשלום דמי שימוש ראויים לאחר התקופה שאליה התייחס פסק הדין משנת 2010 ועד למועד ביצוע הקיזוז בפועל כטענת התובע, או שמא הסכמת הנתבעת הייתה לתשלום דמי שימוש ל-5 חודשים בלבד כטענת הנתבעת (60 יום להגשות חוות הדעת + 90 ימים למתן הודעה האם ברצונה לרכוש את הדירה).
- ערכאת הערעור נתנה לי את הסמכות לפרש ההסכמות בין הצדדים, כאמור בסעיף 7 לפסק הדין מיום 21.1.13:
"כפי שמוסכם גם על הצדדים, בכל שאלה שתעורר בכל הקשור
ליישום האמור לעיל, לרבות פרשנות או כל שאלה אחרת, יפנו
הצדדים לבית משפט קמא אשר מתבקש לסייע בידם ובמועד
מוקדם ככל האפשר"
- בתוקף הסמכות שניתנה לי על ידי ערכאת הערעור לפרש את הסכמותיהם של הצדדים, אני קובעת כך:
הסכמתם של הצדדים לתשלום דמי השימוש ניתנה מיום 7.1.10 (היום בו הוגשה התובענה בתמ"ש 8363-01-10) ועד ליום 21.6.13 (היום בו הנתבעת הייתה אמורה להודיע האם בכוונה לרכוש את הדירה). פרשנותי שלעיל נתמכת בנימוקים שלהלן:
25.1 הצדדים עצמם הסכימו בדיון שהתנהל בערכאת הערעור כי יש לפסוק לתובע דמי
שימוש ראויים מיום 7.1010 (היום שבו הוגשה התובענה הראשונה לדמי שימוש).
בפרוטוקול הדיון מיום 21.1.13 בעמ' 4-5 ציינו הצדדים כך:
"ב"כ המערער:
....
כך גם אנו מבקשים שלא נאלץ להגיש תביעה חדשה בכל הקשור
לנושא דמי השכירות ראויים לתקופה שמאז פסק הדין שניתן
בזמנו ולתקופה אליה מתייחס פסק הדין מאז ועד מכירת הדירה
או רכישתה על ידי המשיבה
ב"כ המשיבה:
.....
ביחס לדמי שימוש ראויים הדברים, אכן מקובלים"
25.2 תמיכה נוספת לפרשנותי שבכאן, אני מוצאת בטעמים של יעילות דיונית, כאשר ערכאת הערעור הביאה הצדדים להסכמה, וקבעה את הפרמטרים להתחשבנות סופית ומוחלטת בין הצדדים (ראה פרק הרקע) לאמור:
"4. כך גם דומה כי הגיעה העת לסיים את כלל המחלוקות שבין הצדדים. במסגרת זו, מקובל גם על המשיבה כי לא יהא צורך בהגשת תביעה נוספת
לעניין דמי שכירות ראויים לתקופה שלאחר התקופה אליה התייחס פסק הדין הקודם ועד למועד ביצוע הקיזוז"
25.3 אין בידי לקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה כי הסכמתה לתשלום דמי שימוש ראויים ניתנה רק ל-5 חודשים (60 ימים לחוות הדעת+90 ימים למתן הודעה), מאחר ולא מצאתי בפרוטוקול הדיון מיום 21.1.13 כל תימוכין לטענתה זו של הנתבעת.
25.4 התנהלותו של התובע (כפי שתפורט בהמשך) גרמה לכך שחוות דעת של האקטואר התעכבה משך 3שנים, ונמנע בעצם מן הנתבעת להודיע האם ברצונה לרכוש את הדירה האם לאו. התובע במעשיו גרם לעיכוב לוחות הזמנים אשר נקבעו בפסק הדין של ערכאת הערעור. ולפיכך בהתחשב בהתנהלות זו של התובע אני קובעת כי הוא יהיה זכאי לדמי שימוש רק עד ליום שבו הייתה אמורה הנתבעת להודיע האם ברצונה לרכוש את הדירה. מועד עריכת חישוב זה ייחשב כמועד ההתחשבנות הרעיוני היינו 21.6.13 (60+90 יום עפ"י קביעת ערכאת הערעור מיום 21.1.13).
25.5 פסיקה של דמי שימוש עד למועד הקיזוז בפועל מובילה לתוצאה שהמעוול נהנה מפרות עוולתו. לא ייתכן שהתובע יגרום לעיכוב משמעותי בחוות הדעת ויקבל על כך פרס.
25.6 פסיקה של דמי שימוש עד למועד הקיזוז בפועל יכולה לשמש "תמריץ" לתובע לסיכול הליך מכירת הדירה.
- אוסיף ואומר כי נוכח הסכמת הנתבעת בערכאת הערעור (אותה כבר ציטטתי בסעיף 25.1
לפסק דיני לעיל) קיימת לה מניעות מלטעון היום אחרת.
- סיכומה של נקודה זו: אני קובעת שבהתאם לפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי התובע זכאי לדמי שימוש החל מיום 7.1.10 (יום הגשת התביעה הראשונה לדמי שימוש) ועד ליום 21.6.13 (המועד שהיה על הנתבעת להודיע האם בכוונה לרכוש את הדירה) בהתאם לקביעת השווי החודשי בחוות הדעת השמאית.
האם פסק הדין שניתן בתביעה לפירוק שיתוף מבטל את הסכמת הנתבעת לתשלום דמי שימוש?
- הסכמתה של הנתבעת בערכאת הערעור לתשלום דמי שימוש לתקופה מוגדרת מיום 7.1.10 ועד ליום 21.6.13 (כפי שציינתי בסעיף 25.1 לפסק דיני לעיל) היא הסכמה מחייבת ואין היא יכולה להתנער מהסכמה זו שקיבלה תוקף של פסק דין.
- אין בפסק הדין המאוחר יותר שניתן על ידי בתלה"מ 31899-11-16 בכדי לבטל הסכמה שקיבלה תוקף בערכאת הערעור. משנה תוקף יש לדברים כאשר נושא ביטול הסכמות הצדדים כלל לא הוזכר.
- סיכומה של נקודה זו: פסק הדין שניתן על ידי בתביעה לפירוק שיתוף אינו מאיין את ההסכמה שניתנה על ידי הנתבעת בערכאת הערעור ושקיבלה תוקף של פסק דין לתשלום דמי שימוש לתקופה מוגדרת לנתבע.
האם יש לנתבעת חובת תשלום דמי שימוש בין התאריכים 22.6.13 ועד ליום 13.6.17 (יום הגשת
התביעה הנוכחית) כגרסת התובע:
- כזכור התובע טען כי מגיעים לו דמי שימוש מהתקופה שמיום 1.7.10 (היום בו הוגשה התביעה הראשונה לדמי שימוש) ועד ליום הגשת התובענה זו (13.6.17).
- בסעיף 27 לפסק הדין קבעתי שהתובע זכאי בהתאם לפסק הדין שניתן על ידי ערכאת הערעור לתשלום דמי שימוש מיום 1.7.10 ועד ליום 21.6.17 (המועד שבו היה על הנתבעת להודיע האם בכוונה לרכוש את הדירה).
- המחלוקת אשר נותרה בין הצדדים היא האם התובע זכאי לדמי שימוש בין התאריכים 22.6.13 (ועד ליום 13.6.17 (יום הגשת התביעה הנוכחית).
אבחן כעת, את טענותיהם המשפטיות של הצדדים באשר לתקופות האמורות לעיל (מיום 22.6.13 ועד ליום 13.6.17).
- התובע טען כי מכוח הודאת הנתבעת בזכאותו לדמי שימוש יש לראות טענה של "הודאה והדחה" (ראה פרק ב' סעיף 8 לסיכומי התובע). הנתבעת כפרה בכך.
- אביא להלן את הכלל המשפטי; טענת הודאה והדחה מתקיימת כאשר בעל דין מודה בעובדות שטוען בעל דין שכנגד, אך טוען שמחמת עובדות נוספות אין יריבו זכאי לסעד המבוקש. הטוען טענה זו נתפס על הדברים שהודה בהם, ואילו לגבי העובדות "המדיחות" הנטענות על ידיו, נטל ההוכחה מוטל עליו. אם לא ירים נטל זה יינתן פסק דין נגדו. הדוקטרינה האמורה מוצאת ביטויה בתקנה 159 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984 (להלן: "התקנות") הקובעת כי:
"הודה הנתבע בעובדות שטען להן התובע וטוען כי על פי דין, או מחמת עובדות שטען להן הנתבע, אין התובע זכאי לסעד המבוקש - יהיה הנתבע הפותח, וסדר הטיעון יהיה בהיפוך לסדר האמור בתקנה 158"
- אין בידי לקבל את טענת "ההודאה וההדחה" שהעלה התובע ולהלן טעמי;
36.1 הנתבעת לא הודתה בשום שלב כי לתובע מגיע דמי שימוש ראויים לא בכתב ההגנה שהוגש על ידה ולא במהלך חקירתה הנגדית. התובעת כופרת בעצם זכאותו של התובע לקבלת דמי שימוש ראויים ומשכך אין קיום לדוקטרינה שכן לא מתקיימת פה כל "הודאה" מטעמה של הנתבעת.
36.2 התובע לא ציטט בסיכומיו אמירות של הנתבעת בכתבי בי הדין או מחקירתה הנגדית
שמהן ניתן ללמוד שהנתבעת מודה בזכותו של התובע לקבל דמי שימוש ראויים.
36.3 התובע ציין בפרק א' סעיף 5 לסיכומיו:
"מאז פסק דינו של בית משפט זה כי כל טענות הנתבעת לפטרה משכר ראוי הנובעת כי בשל פסק דינו של בית משפט נכבד זה בעניין נזקי הנתבעת בתביעת הנזיקין שהגישה נגד התובע הרי היא פטורה משכר ראוי"
מכאן, שהתובע עצמו מודע לכך שהנתבעת כופרת בעצם זכאותו של התובע לקבל את דמי השימוש, היינו אין כל הודאה ואין כל קיום לדוקטרינה של הודאה והדחה.
36.4 עוד ציין התובע בפרק ב' סעיף 1 לסיכומיו כי:
"הנתבעת אינה חולקת על כך שלא שילמה את השכר הראוי אך טוענת כי היא פטורה ממנו כאמור בפרוטוקול בית המשפט. לפנינו מקרה של הודאה והדחה"
טענתו של התובע אינה ברורה לי כלל. אין כל קשר בין העובדה הנטענת לפיה הנתבעת אינה חולקת על כך שלא שילמה את השכר הראוי לבין המסקנה כי הנתבעת מודה בעצם זכאותו של התובע לקבל מדמי השכירות.
36.5 הנתבעת נשאלה במסגרת חקירתה הנגדית מדוע לא שילמה שכר ראוי לאחר מתן פסק הדין בשנת 2010 וכך השיבה:
"ש. אחרי פסק הדין מ2010 שקבע כבוד בית המשפט הזה שאת חייבת לשלם את דמי השימוש. שאלה אחרת, על מה היו ה18?
ת. על שנה בלבד, אחר כך בבית המשפט המחוזי הגיש ערעור על הנזיקיים..
ש. ואחר כך לא שילמת?
ת. לא תבעת ממני, לא ביקשת. ביקשת על שנה"
מן המקובץ עולה כך: הנתבעת הצהירה כי לא שילמה דמי שימוש ראויים לאחר שנת 2010 מכיוון שלא ניתן פסק דין המורה לה לעשות כן, ולא מכיון שהיא מודה בזכאותו של התובע לקבל דמי שימוש ראויים.
36.6 הנתבעת הצהירה בחקירתה הנגדית כי לתובע אין כל זכאות לקבל דמי שימוש
ראויים לאור התנהלותו. אצטט להלן מתשובותיה בחקירה הנגדית בעמוד 11
לפרוטוקול:
"ש. את ביקשת מבית המשפט 3 פעמים לשחרר אותך מדמי שכירות?
ת. בוודאי שכן.
ש. ובית המשפט קבע שיש כבר פסק דין. זה יופיע בסיכומים. האם הוגשה על ידיך בקשות נוספות בהמשך הזמן לפטור אותך מדמי שימוש?
ת. הייתה ביקשה אחת שהגשנו לבית המשפט וזה נדחה מעניין פרוצדורלי.
ש. למה את טוענת שבגלל שניתן נגדו פסק דין אחר כך בדבר התנהגות והיה ערעור וקבע מה שקבע למה את לא חייבת בגלל פסק הדין הנכבד שאושר על סמך מה בגלל פסק הדין הנזיקיים את פטורה?
ת. אני בזמן הערעור שלו שהוא ביקש ב2010 הוא הגיש את התביעה לדמי שימוש לא הייתי כשירה לעמוד על הדוכן להסביר מה אני חושבת, האדם יצא מהבית כי הוא היה אלים, הוא הרג אותי ואת הילדים, ויש על זה תביעה בבית המשפט. למה מגיע לו פרס על התעללות שלו? הוציאו אותו בצו מניעה".
- 37. יוצא אפוא, כי שאלת זכאותו של התובע לקבלת דמי השימוש היא שאלה השנויה במחלוקת
בין הצדדים ואין כל הודאה מטעמה של הנתבעת בעניין זה. מכאן שלתובע אין כל פטור מהנטל להוכיח כי קיימת לו הזכות לקבל דמי שימוש ראויים. סיכומה של נקודה זו- אני דוחה את טענת התובע בעניין זה.
- נראה כי התובע לא הוכיח את תביעתו באשר לפסיקת דמי שימוש ראויים בין התאריכים 22.6.13 ועד ליום 13.6.17 ולהלן אנמק טעמי:
38.1 התובע לא הגיש תצהירי עדות ראשית מטעמו ודי בכך בכדי להורות על דחיית התביעה.
38.2 התביעה לדמי שימוש בין התאריכים הנ"ל היא נעדרת עילה ולו מן הטעם הפשוט
שבמסגרת הסכמות בערכאת הערעור היה צריך כבר להתבצע מצב של מכר הדירה לנתבעת או לצד ג' כלשהו.
- סיכומה של נקודה התובע לא הוכיח את תביעתו בחלק זה של התביעה.
- ועוד עולה מכל האמור כי התובע זכאי לדמי שימוש ראויים אך ורק בגין התקופה שמיום 7.1.10 (המועד בו הוגשה התובענה לפסיקת דמי שימוש ראויים תמ"ש 8363-01-10 ועד ליום 21.6.17 (המועד שבו היה על הנתבעת להודיע האם בכוונתה לרכוש את הדירה) תביעתו של התובע לפסיקה של דמי שימוש מעבר לתקופה זו נגועה בחוסר תום לב.
- הוכח כי התובע הערים קשיים על עריכת חוות הדעת של האקטואר רו"ח יניב בוכניק והתנהגותו הייתה חסרת תום לב, גרמה לכך שחוות הדעת באיחור של 3 שנים להלן אפרט:
41.1 מחקירתו של האקטואר רו"ח יניב בוכניק עולה כי התובע נמנע משיתוף פעולה עם
האקטואר, וכי נדרשו פנויות חוזרות ונשנות מצד האקטואר אל בית המשפט, כדי לקדם את עריכת חוות הדעת, שבסופו של יום נערכה, לא באמצעות מסמכים שהעביר התובע אלא באמצעות פסיקתאות עליהן חתם בית המשפט ואשר המומחה שלח לגופים הרלוונטים.
להלן אצטט מעדותו של רו"ח בוכניק בעמוד 5 לפרוטוקול:
"ש. בחוות הדעת שערכת לאיזון המשאבים הם היית צריך מסמכים מהגברת או כולם מהאדון ש.?
ת. כל המסמכים בחוות הדעת היו מסמכים שקשורים למר ש.
ש. הזכויות לאיזון היו רק בידו?
ת. למיטב זכרוני.
..........
"שאלת בית המשפט: דרשת מהצדדים חומרים?
ת. כן.
ש. האם קיבלת אותם בזמן?
ת. לא.
ש. כמה זמן היית צריך לחכות עד שקיבלת את החומרים שדרשת?
ת. התיק הזה נמשך יתר על המידה, למעלה משנה לקח עד שקיבלתי חלקי מסמכים, בעקבות זה שלא קיבלתי נאלצתי לבצע בעצמי פניות לגופים פיננסים ותהליך הזה לקח עוד מס' חודשים ורק אחרי זה דרך האיסוף הארוכה הזאת יכולתי להגיש את חוות הדעת"
41.2 ובהמשך עונה המומחה לחקירתו הנגדית מצד באת כח הנתבעת כך: (עמוד 6
לפרוטוקול)
"ש. בכל התקופה הזאת חוות הדעת שלך הוגשה בסופו של דבר ב2016, שלוש שנים...
ת. ב2015.
ש. סוף 2015?
ת. כן בנובמבר 2015.
41.3 התובע לא העיד, לא הגיש מצדו בכלל תצהיר עדות ראשית ומשכך, דברים אלה,
לא נסתרו.
- המסקנה העולה מכאן, התובע נהג בחוסר תום לב ובהתנהגותו גרם לעיכוב ממושך כמעט 3
שנים במתן חוות הדעת. טעם זה מוביל למסקנה שהתובע לא זכאי לדמי שימוש משעה
שהתנהלותו היא זו שגרמה למעשה לעיכוב הליך מכירת הדירה. לא ייתכן שהתובע יפעל במכוון לעיכוב מתן חוות הדעת ויפסקו לו דמי שימוש ראויים בגין כך. במקרה זה פסיקת דמי שימוש תביא למצב שהמעוול נהנה מפרי עוולתו, דבר שמצדיק דחיית חלק זה של תביעתו.
- סיכומה של נקודה זו: תביעתו של התובע בחלק זה של תביעתו נגועה בחוסר תום לב.
- עוד אוסיף כי התובע השתהה בעת שבחר להגיש תביעתו לפסיקת דמי שימוש רק בשנת 2017, בעוד שלטענתו העילה שנוצרה לפסיקת דמי שימוש היא בשנת 2010. ככל שהתובע היה סבור כי מגיעים לו דמי שימוש, היה עליו לפעול תכף ובסמוך למועד היווצרותה של העילה ולא להמתין.
- גם עקב השיהוי יש טעם לדחות חלק זה של תביעת התובע.
- התובע מנוע מלטעון כי הנתבעת הסכימה לתשלום דמי שימוש עד למועד הקיזוז בפועל, וזאת עקב התנהלותו אותה פירטתי בסעיף 41 לפסק דיני לעיל.
סיכומו של דבר:
- אני מורה כי התובע זכאי לפסיקת דמי שימוש חודשיים בתקופה שבין התאריכים 7.1.10
ועד ליום 21.6.13. סכום החיוב החודשי יהא בהתאם לאמור בחוות הדעת השמאית אשר
ניתנה ע"י השמאי מר יוסי אגסי.
- לאחר ששקלתי בדברים ולאור התוצאה אליה הגעתי, אינני עושה צו להוצאות.
- תואיל המזכירות להמציא את פסק הדין לצדדים ולסגור את התיק.
- ניתן לפרסום בהשמטת שמות הצדדים.
ניתן היום, ט"ו תמוז תשע"ח, 28 יוני 2018, בהעדר הצדדים.
תאריך: 28.6.2018