הכרעה בבקשות לקיום צוואות וצו ירושה של עיזבון מנוח

מונחות בפני מספר תובענות בעניין עיזבון המנוח כ. ש. (להלן: "המנוח"), ואלו הן:

ת"ע 5881-12-18 בקשה לצו קיום צוואת המנוח מיום 20/12/16 שהוגשה על ידי אלמנתו ת. (להלן: "התובעת").

ת"ע 5744-12-18 בקשה לקיום צואה נוספת של המנוח מיום 15/6/16 שהוגשה ע"י בנו א. (להלן: "הנתבע").

ת"ע 74972-07-19 בקשה לצו ירושה אחר המנוח שהוגשה ע"י התובעת.

ת"ע 5879-12-18 התנגדות מטעם הנתבע לבקשת התובעת לקיום צוואת המנוח מיום 20/12/16.

תמ"ש 3233-05-20 תביעה לפס"ד הצהרתי  שהגישה התובעת כנגד הנתבע ושאר ילדיו של המנוח, להצהיר כי היא הבעלים של מחצית הרכוש והנכסים שהיו למנוח.

תיקי העיזבונות הועברו לבית המשפט לענייני משפחה לאור הוראות סעיף 67 א (א)(1) לחוק הירושה, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק הירושה").

מאחר והרקע העובדתי רלוונטי ברובו לכל התיקים, הוא יובא בראשית פסק הדין במאוחד.

רקע עובדתי קצר:

המנוח הלך לעולמו ביום 4/1/2018 בבית חולים פוריה בטבריה. המנוח היה נשוי לתובעת מאז שנת 1971 ומנישואיהם נולדו להם 9 נפשות, שני בנים ו- שבע בנות.

המחלוקת בין שני הצדדים נסובה סביב קיום שתי צוואות שערך המנוח בחייו. במהלך שמיעת הראיות בתיק התברר שהמנוח ערך גם כן לפחות עוד שתי צוואות קודמות לשתי הצוואות שבמחלוקת, אולם צוואות אלו אינן קשורות למחלוקת נשוא התיקים שבפני.

במסגרת התובענות המונחות בפני, על ביהמ"ש לבחון את שתי הצוואות שבמחלוקת בין הצדדים ולהכריע איזה מבין שתי הצוואות יש לקיים, צוואתו הראשונה של המנוח מיום 15/6/16 (להלן: "הצוואה הראשונה") או הצוואה השנייה מיום 20/12/16 (להלן: "הצוואה השנייה"). לאחר מכן יש להכריע בתביעת התובעת למתן פס"ד הצהרתי.

הנתבע הגיש קודם את בקשתו לקיום צוואתו הראשונה של המנוח, ולאחר מכן הגישה התובעת בקשה לקיום צוואתו השנייה של המנוח, וכן בקשה למתן צו ירושה אחר עיזבון המנוח. הנתבע הגיש התנגדות לבקשת התובעת לקיום צוואתו השנייה של המנוח. כמו כן, הגישה התובעת כנגד כל ילדיו של המנוח, לרבות הנתבע, תביעה לפס"ד הצהרתי מכוח הלכת השיתוף, לפיה עתרה מביהמ"ש להצהיר, כי היא הבעלים של מחצית הרכוש והנכסים שהיו למנוח בחייו.

צוואתו השנייה של המנוח הינה צוואה בעדים. הצוואה נערכה ע"י עו"ד זוהיר זועבי (להלן: "עו"ד זועבי") וחתימת המנוח עליה אושרה ע"י עו"ד זועבי. הצוואה הינה מורכבת מעמוד אחד בלבד, אליה צורף עמוד שני עליו חתומים שני עדים, מר ע. ע. ומר – נ. ח. ע.. שני העדים הנ"ל לא חתמו את חתימתם במעמד חתימת המנוח על הצוואה בפני עו"ד זוהיר זועבי.

בעמוד השני של הצוואה הראשונה מופיע האישור של העדים וחתימתם ובו נכתב כי שני העדים מאשרים כי המנוח הצהיר בפניהם כי זו צוואתו, וכי הצוואה הוקראה לו וכי הוא מבין את תוכנה וחתם עליה מרצון וללא כפייה. העדים חתמו עם מספר תעודות הזהות שלהם ומעל חתימותיהם מופיע התאריך 20/12/16 שהוא התאריך בו אישר עו"ד זועבי את חתימתו של המנוח על הצוואה.

בצוואתו השנייה חילק המנוח את כל רכושו לטובת אשתו התובעת, שני בניו, ובנותיו למעט הבת א.. בצוואה זו נכתב גם כי בין המנוח לבין מנהל מקרקעי ישראל מתנהלת תביעה בקשר לחלקת אדמה והמנוח ציווה כי ככל ויזכה בחלקת האדמה במשפט שמנהל נגד מנהל מקרקעי ישראל, היא תועבר לבנו הנתבע. התובעת מבקשת לקיים את הצוואה השנייה בשל היותה צוואה מאוחרת ומבטלת כל צוואה קודמת שערך המנוח, ולטענתה צוואה זו משקפת את רצונו האמתי של המנוח.

הצוואה הראשונה הינה צוואה נוטריונית שנערכה ע"י הנוטריון עו"ד נביל עספור (להלן: "עו"ד עספור"). בצוואה זו מעניק המנוח את כל רכושו לטובת בנו הנתבע ומדיר את אשתו, את בנותיו והבן הנוסף מ.. בצוואה זו המנוח מציין בצורה מאוד מפורטת את המקרקעין שבבעלותו לרבות מספרי גושים וחלקות ברשימה שכוללת 24 חלקות, ומצווה כי כולם יועברו לידי בנו הנתבע. כמו כן מצווה המנוח בצוואה זו, כי הנתבע יקבל את כל מה שהוא ירש מאביו המנוח.

הנתבע במסגרת התנגדותו לקיום הצוואה השנייה טען, כי המנוח סבל מבעיות רפואיות, עבר מספר אירועים מוחיים ולא היה כשיר לחתום על הצוואה השנייה, בסמוך לעריכתה. הנתבע עתר למינוי מומחה רפואי אשר יבדוק את תיקו הרפואי של המנוח, ויכריע באם המנוח היה כשיר לחתום על הצוואה השנייה. ביהמ"ש, ולאחר שקיבל את עמדת הצד השני, נעתר לבקשה והרה על מינוי מומחה רפואי.

ביום 17/12/19 מינה ביהמ"ש את המומחה ד"ר אריאל מילר לחוות את דעתו לעניין מצבו של המנוח בעת עריכת הצוואה השנייה. לאחר שסקר את המסמכים הרפואיים שהובאו בפניו, הגיש המומחה חוות דעת מפורטת ומנומקת אשר במסגרתה קבע כי:

"בהינתן המידע הקיים, והעדר אפשרות לקבל אינפורמציה רלוונטית נוספת, ובהתחשב בעובדה שבמהלך החודשים בסמוך למועד עריכת הצוואה לא הועלה על ידי הצוות המטפל כל צורך ביעוץ נוירולוגי או פסיכיאטרי, המסקנה היא שלמרות מצבו הרפואי והרגשי אין עדות לכך שהייתה אצל מר כ. ש., בעת עריכת הצוואה ב 20/12/16, ירידה קוגניטיבית השוללת רצייה/רצון חופשי, מודעות ו/או כושר שיפוט". (ההדגשה לא במקור).

אף אחד מבעלי הדין לא הגיש שאלות הבהרה למומחה, והוא לא הוזמן לחקירה ע"י מי מהצדדים.

התיק נקבע לשמיעת ראיות, ובית המשפט הורה לצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמם.

הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית, התובעת בעצמה ואחיותיה ש. ו- פ., נ. ח. ע., אחד מעדי הצוואה השנייה, עו"ד זועבי שערך את הצוואה השנייה ואישר את חתימת המנוח עליה וכן עו"ד סמיר יוספיה. הנתבע הגיש בעצמו, אחותו א., מר ס. ש. וכן מר ש. ש..

בתיק התקיימו שני דיוני הוכחות, בדיון הראשון מיום 11/3/21 נשמעו התובעת ועדיה ובדיון השני מיום 2/6/22 נשמעו הנתבע ועדיו. העד הנוסף שחתום על הצוואה השנייה מר ע. ע. לא הגיע לחקירה ושני הצדדים ויתרו על חקירתו. בתום שמיעת הראיות ניתן צו להגשת סיכומים בכתב, הצדדים פעלו בהתאם, ועתה יש ליתן פס"ד בכל התובענות שבכותרת.

טענות הצדדים ההדדיות באשר לשתי הצוואות:

ביסוד כתבי טענותיה של התובעת, טוענת, כי צוואתו השנייה של המנוח היא הצוואה המאוחרת והאחרונה ויש לקיימה ולהורות על ביטול כל צוואה קודמת שערך המנוח.

עוד טענה התובעת, כי חתימת המנוח על הצוואה זוייפה ואינה חתימתו של המנוח. יצויין כי התובעת עתרה למנות מינוי מומחה גרפולוג, אולם ביהמ"ש לא נעתר לבקשה. לחילופין טענה התובעת, כי ככל ויתברר כי מדובר בחתימתו של המנוח, הצוואה הראשונה נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת וכי הנתבע היה מעורב בעריכתה.

התובעת טענה, כפי שעלה מעדות עו"ד זועבי, כי המנוח ערך גם בשנת 2009 צוואה זהה לזו של הצוואה השנייה. לטענתה בשנת 2009 הנתבע היה מסוכסך עם המנוח ולכן המנוח לא כלל אותו בצוואה של שנת 2009. התובעת טוענת כי בצוואה השנייה הוא כן כלל את הבן הנתבע שכן עמו הוא חזר להיות בקשר עת ביקש הנתבע להינשא. היחידה שלא נכללה באף צוואה מצוואות המנוח הייתה הבת א. שלטענת התובעת הייתה גם היא מסוכסכת עם המנוח בעקבות נישואיה לאדם שלא היה מקובל על המנוח ואשתו התובעת.

הטענה הנוספת שהעלתה התובעת הייתה, כי עליה ועל המנוח חלה חזקת השיתוף שכן הם נישאו לפני חקיקתו של חוק יחסי ממון משנת 1973. התובעת טענה, כי היא זכאית להיות הבעלים של מחצית מכל רכושו של המנוח ורק מחצית מהרכוש של המנוח יכל היה המנוח לחלק עפ"י הצוואה.

בתורו טען הנתבע, כי צוואת המנוח השנייה אינה עונה על הדרישות הצורניות לעריכת צוואה כדין, חלק מהוראות הצוואה סתומות ולא ניתן להבין את כוונתן או תכנן, והן גם סותרות את עצמן. הנתבע הוסיף וטען, כי הצוואה נחתמה כאשר המנוח לא היה כשיר לעריכתה ולא היה צלול ובהכרה מלאה בשל המתרחש סביבו. לטענתו, המנוח לא היה במצב שיכל לערוך את הצוואה ולהבין את טיב המסמך שחתם עליו. הנתבע מוסיף, כי הצוואה לא נערכה בפני שני עדים כדרישת סעיף 20 לחוק הירושה.

הנתבע הוסיף וטען, כי הצוואה נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת מצד התובעת וכן אנשים נוספים מהמשפחה. בנוסף טען הנתבע, כי מצבו הבריאות הקשה של המנוח, מצבו הגופני והמנטאלי, היה מאוד קשה והוא היה תלוי באופן מובהק בתובעת בכל הקשור לביצוע פעולות יומיומיות ולמחייתו בכלל. הנתבע מוסיף, כי גם התובעת וגם אחרים במשפחה היו מעורבים בעריכת הצוואה.

הנתבע הוסיף, כי רצונו של המנוח היה להעביר לו את כל המקרקעין שהיו בבעלותו וזה מה שאמר לו המנוח וכך ציווה בצוואה הראשונה. לטענתו, המנוח אהב אותו מאוד והוא רצה לצוות לו את כל המקרקעין בין השאר על כל ההשקעה שעשה בקרקעות, כמו החלוקות והטיפול שלו בהן. לטענתו, אביו המנוח סמך עליו שיטפל לו בכל הקרקעות והוא אף חתם על יפויי כוח כללי אצל עו"ד עספור בו ייפה את כוחו עוד בשנת 2014, ובטרם ערך את הצוואה, לצורך החזקה, טיפול וביצוע כל פעולה נדרשת בקרקעות. לטענתו הקרקעות היו על שם סבו, אביו של המנוח, וכי הסבא רצה להעביר את הקרקעות אליו.

לטענתו, אביו ידע היטב את מספרי החלקות והגושים ולכן הצוואה הראשונה משקפת את רצונו האמתי, וזאת בניגוד לצוואה השנייה שאין בה פירוט של החלקות והגושים שכן היא נערכה בהשפעת התובעת שלא ידעה את המספרים. לטענתו, הצוואה לא משקפת את רצונו של המנוח, אלא רצונה של התובעת שכן הצוואה אינה מונה את הבת א. כאחת היורשות דבר שלטענתו אביו לא היו עושה אם הוא היה מחליט לתת לכל הבנות.

לטענת הנתבע, הוא היה ביחסים טובים עם אמו וגם עם אביו המנוח, וכי הוא היה היחיד שישן אצל אביו המנוח בכל תקופת שהותו בבית החולים. הנתבע חזר והדגיש, כי המנוח בעת חתימה על הצוואה היה תחת השפעה מצד התובעת ובני המשפחה, דבר שלא אפשר לו לקבל החלטות מרצון. לטענתו, בעת החתימה על הצוואה המנוח היה חסר כל יכולת לקבל החלטה עצמאית ובלתי מושפעת. לטענתו, המנוח הושפע השפעה בלתי הוגנת על ידי אמו התובעת ושאר בני המשפחה.

מתווה הכרעה:

בנסיבות דיוננו, אכריע בהתחלה בשאלה האם יש לקיים את צוואת המנוח השנייה שכן היא המאוחרת ומבטלת את הצוואה הראשונה. ככל וביהמ"ש יחליט שיש לקיימה אזי אין צורך להתייחס לצוואה הראשונה, ולאחר מכן תוכרע תביעת התובעת לפס"ד הצהרתי. ככל וביהמ"ש יחליט שלא לקיים את הצוואה השנייה, יכריע ביהמ"ש באם יש לקיים את צוואתו הראשונה של המנוח.

תחילה- יש לדון בטענות בכל הנוגע לתוקפן של שתי הצוואות ואיזה מהן משקפת את רצונו וגמירות דעתו של המנוח.

לאחר מכן- תוכרע התביעה למתן פס"ד הצהרתי שהוגשה מטעם התובעת.

דיון והכרעה בצוואת המנוח השנייה:

נקודת המוצא בתביעות כגון דא היא עיקרון כיבוד רצון המת. ההנחה היא, כי צוואה מבטאת את רצונו האמתי והמלא של המת לאשר ייעשה בנכסיו לאחר מותו, והאופן בו יחולק עזבונו לאחר לכתו מן העולם. הצוואה משקפת את האוטונומיה שלו כפרט ואת זכותו החוקתית בקניינו. כיבוד רצונו של המת להורות מה ייעשה ברכושו הינו חלק מכבוד האדם שלו (ראו: דנ"א 7818/00 יוסף אהרן נ' אמנון אהרוני, נט(6) 653 (2005) ובע"מ 4990/12 מ.ז. נ' ח.ז. (פורסם בנבו, מיום 13.12.2012)).

כפועל יוצא, בבוא בית המשפט לבחון צוואה עליו לכבד את רצון המת ולהימנע ככל האפשר מפגיעה בחופש הציווי. בית המשפט ככלל, ימעט לבטל או לשנות צוואה ועל המבקש לעשות כן להרים נטל כבד ביותר לצורך הוכחת טיעוניו (ראו: ע"א 724/87 ורדה כלפה (גולד( נ' תמר גולד, מח(1) 22 (1993) ובע"מ 11116/08 פלוני נ' אלמוני (פורסם בנבו, מיום 5.7.2012)).

כאמור, מצווים אנחנו לכבד את רצון המת, אך כלל לא פחות חשוב הוא גם לבטל צוואה כאשר ישנו פגם מהותי בכושר השיפוט של המצווה, או כאשר מוכח שהצוואה לא נערכה מתוך רצון חופשי ואמתי (ראו: ע"א 5185/96 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, מט(1) 318 (1995) (להלן: "פרשת מרום").

אמיתות הצוואה נטל ההוכחה והשכנוע:

ככלל, נטל השכנוע מוטל על בעל הדין המתנגד לקיום הצוואה, ככל שלא נפלו בגדרה פגמים צורניים (ראו: ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה ואח', נה(3) 837 (2001) וע"א 130/77 עוזרי נ' עוזרי, פ"ד לג(2) 346 (1979)).

הצוואה השנייה שנתבקש קיומה במקרה המונח בפני ביהמ"ש היא צוואה בעדים. סעיף 20 לחוק הירושה, קובע:

"צוואה בעדים תהיה בכתב, תצוין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור".

כאמור, צוואה בעדים עליה להיעשות בכתב, לכלול תאריך, להיחתם על ידי המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם כי זו צוואתו, וכן על העדים לחתום כי היו עדים למעמד מתן הצהרת המצווה וחתימתו על הצוואה.

חזקה על צוואה כי היא כשירה, כי המנוח היה כשיר, כי נערכה כראוי, ועל הטוען אחרת מוטל עליו נטל ההוכחה להוכיח טענותיו שחותרות תחת כך (ראו: דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813 (1998)).

בהעדר פגם צורני בצוואה, הנטל נשאר ומוטל על המתנגד והוא זה הפותח ראשון בהבאת ראיותיו, גם במקום שמערכת הנסיבות מלמדת על קיומה של תלות יסודית ומקיפה של המצווה בנהנה. מערכת הנסיבות, יש בה כאמור כדי להעביר את נטל הבאת הראיות אל שכמו של מבקש הקיום, אך לא את נטל השכנוע (ראו: פרשת מרום ות"ע (ת"א) 2820/00 עזבון המנוח רייזר ז"ל נ' רייזר (פורסם בנבו, מיום 18.9.2003)).

כשרות המנוח לצוואה והטענה כי לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה:

טען הנתבע, כי בעת עריכת הצוואה המנוח היה נעדר כשרות לצוות ולא יכול היה להבחין בטיבה של הצוואה בשל מצבו הרפואי. הנתבע טען, כי המנוח סבל מבעיות רפואיות ומצבו הרפואי המנטאלי לא אפשר לו לערוך צוואה ולהבחין בטיבה בהתאם לדרישת הוראות החוק.

התובעת בתורה ביקשה לקיים את הצוואה וטענה, כי המנוח היה כשיר לערוך את הצוואה. לטענתה, הצוואה נערכה בנקודת זמן שבה ידע המנוח להבחין בטיבה של צוואה, ובעניין זה הם מסתמכים על חוות דעת המומחה שהתמנה בתיק וקבע כי המנוח היה כשיר לחתום על הצוואה חרף מצבו הרפואי.

לטענת התובעת, אין לסטות מחוות הדעת שהוגשה וכי עפ"י ההלכה הפסוקה ניתן רק במקרים מאוד חריגים לסטות מחוות דעת של מומחה מטעמים כבדי משקל ואין זה המקרה. עוד טענה התובעת, כי עפ"י הפסיקה פוסלים חוות דעת רק במקרים חריגים בהן נפל פגם היורד לשורש העניין ואשר עלול לגרום לעיוות דין.

הוראות סעיף 26 לחוק הירושה, קובעות:

"כשרות לצוות

צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול- דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה- בטלה".

שאלת מצבו הקוגניטיבי של המנוח עובר לחתימתו על הצוואה הינה שאלה שבמומחיות רפואית. להוכחת הטענה לאי כשרותו של המנוח ניתן להסתייע בעדות רפואית בדבר מצבו הקוגניטיבי, אולם בית המשפט רשאי להסתייע בחומר ראיות אחר המתייחס למועד הרלבנטי ולהעדיפו על פני חוות דעת רפואית.

הנטל להוכחת מגבלה על כושרו של המצווה לצוות במועד עריכת הצוואה מוטל על הטוען למגבלה זו ולאי כשירותו של המצווה, כאשר כמות ההוכחה הנדרשת אינה עניין של מה בכך

ואין די בהעלאת ספקות גרידא (ראו: ע"א 279/87 רבינוביץ נ' קריזזל, פ"ד מג(4) 760 וע"א 851/79).

ככל, כל אדם כשיר לפעולות משפטיות, אלא אם כן נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק דין (סעיפים 1- 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב- 1962). משכך, כל אדם כשיר לעשות צוואה, אלא אם כן כשרות זו נשללה ממנו כדין. אין די בהעלאת ספק, אלא בהוכחה של ממש, תוך שמסתייעים בעדות רפואית או אחרת באשר למצב המנוח בזמן עריכת הצוואה (ראו: ע"א 851/79 160/80 בנדל נ' בנדל, פ"ד לה)3) 101 (1981); ע"א 724/87 כלפה נ' גולד, פ"ד מח(1) 22, 31 (1993)).

לבקשת הנתבע מונה מומחה רפואי ד"ר אריאל מילר לבדוק את כשרותו של המנוח בעת החתימה על הצוואה השנייה. המומחה, ולאחר שסרק את כל החומר הרפואי הקשור במנוח בעת עריכת הצוואה, הגיש חוות דעת מפורטת ומנומקת אשר במסגרתה קבע כדלקמן:

"בהינתן המידע הקיים, והעדר אפשרות לקבל אינפורמציה רלוונטית נוספת, ובהתחשב בעובדה שבמהלך החודשים בסמוך למועד עריכת הצוואה לא הועלה על ידי הצוות המטפל כל צורך ביעוץ נוירולוגי או פסיכיאטרי, המסקנה היא שלמרות מצבו הרפואי והרגשי אין עדות לכך שהייתה אצל מר כ. ש., בעת עריכת הצוואה ב 20/12/16, ירידה קוגניטיבית השוללת רצייה/רצון חופשי, מודעות ו/או כושר שיפוט". (ההדגשה לא במקור).

הצדדים לא שלחו שאלות הבהרה למומחה ולא ביקשו לחקור אותו. מכאן אפוא שניתן לקבוע כי חוות דעתו של המומחה לא נסתרה.

סיכומה של נקודה זו, ובהסתמך על קביעתו של המומחה הרפואי, עליה לא חלק אף אחד מבעלי הדין, אני מאמץ את חוות דעת המומחה וקובע, כי המנוח היה כשיר בעת שחתם על הצוואה וכן ידע להבחין בטיבה של צוואה, במשמעות ובמהות החתימה ביום עריכת הצוואה, ועל כן אני דוחה את הטענה כי המנוח לא היה כשיר מנטאלית וקוגניטיבית לחתום על הצוואה.

האם נפל פגם צורני בצוואה:

עתה אבחן באם נפל פגם צורני בצוואה השנייה ובאם היא עומדת בתנאים שנקבעו בסעיף 20 לחוק הירושה כצוואה בעדים.

ראשית, אין חולק כי הצוואה הנטענת לא נערכה ולא נחתמה בפני העדים. בהתאם להוראות סעיף 20 לחוק על הצוואה להיחתם ע"י המצווה בפני שני עדים, לאחר שהוא הצהיר בפניהם שזו צוואתו. הצוואה נחתמה ע"י המצווה אך ורק בפני עו"ד זועבי שכאמור העיד ואמר כי הוא החתים את המצווה על הצוואה ללא עדים.

שנית, עפ"י הוראות סעיף 20 לחוק על העדים לאשר באותו מעמד בחתימת ידם שהמצווה הצהיר וחתם על הצוואה בפניהם. שוב בחקירת עו"ד זועבי הוא העיד, כי הצוואה נחתמה ע"י המצווה בפניו בלבד, והוא מסר לו כי עליו לדאוג לשני עדים. שני עדי הצוואה, שנטען שחתמו על העמוד השני של הצוואה, חמתו על הצוואה שלא במעמד החתימה. העד מר ע. ע. לא העיד ורק העד הנוסף מר נ. ח. ע. העיד בפני ביהמ"ש והוא גם העיד שהוא חתם על העמוד השני של הצוואה ללא שנכח כאשר המנוח הופיע אצל עו"ד זועבי.

שלישית, גם אישור החתימה של עו"ד זועבי הוא לקוי וחסר. עו"ד זועבי באישור החתימה מאשר אך ורק שהמנוח חתם על הצוואה. אין באישור החתימה שום התייחסות לכך כי הוא הקריא את תוכן הצוואה למנוח. כמו, כן אין באישור החתימה את המשפט כי המנוח חתם לבד וללא כל השפעה או כל כפייה ומרצונו הטוב והחופשי.

רביעית, בעדותו של עו"ד זועבי התברר כי הוא ערך למנוח עוד צוואות בעבר, ושתיים מהם אף הוגשו לתיק וסומנו מ/2, אחת מיום 5/6/15 והנוספת מיום 23/7/09. יש לציין ולהדגיש, כי בשתי הצוואות הנ"ל אישור החתימה על הצוואות שונה מאישור החתימה על הצוואה השנייה נשוא תביעה זו. באישורים על שתי הצוואות הנוספות, עו"ד זועבי מאשר, כי המנוח היה לבד בעת חתם על הצוואה בפניו, הוא רושם באישור, כי המנוח חתם על הצוואה מרצונו המלא וללא כפייה ולא כך עשה בצוואה השנייה נשוא התביעה. כאמור בצוואה השנייה עו"ד זועבי מאשר אך ורק שהמנוח חתם בפניו. יש גם לציין ולהדגיש, כי בשתי הצוואות הקודמות אין חתימות של עדים.

חמישית, עו"ד זועבי לא ידע לתת הסברים בחקירתו לעניין השוני המהותי באישור הצוואות. לעו"ד זועבי לא הייתה תשובה לשאלות באשר לשוני באישורים שעל הצוואות הקודמות שערך למנוח לבין האישור שעל הצוואה השנייה. וכך הייתה עדותו בעניין זה:

ש. האם ניסית לתת לו את המסמך שיבדוק האם מה שכתבת תואם את מה שאמר?

ת. הוא תמיד סמך על מה שאמרתי ועל מה שהקראתי לו.

לשאלת בית המשפט למה באישור החתימה על הצוואה אני לא מציין שהצוואה הוקראה והוסברה לו, אני עונה שמה שהיה זה מה שהיה, כך אישרתי. אני הסברתי לו והקראתי לו את מה שכתוב בצוואה.

ש. למעשה השתמשת באותו נוסח של קובץ וורד ורק תיקנת.

ת. אותה צוואה שהייתה שמורה במחשב רק תיקנתי. הוא ביקש רק לתקן את הצוואה.

ש. לגבי הנושא שבית המשפט שאל עליו עכשיו, אני מסתכל על שתי הצוואות הקודמות שם כתוב באופן מפורש, אתה כותב את זה שהוא נכח ושאתה הקראת לו ושהוא אישר שזה מה שהוא רוצה. בצוואה האחרונה מחקת את המשפט הזה, זה לא כתוב, למה?

ת. אני לא זוכר, אמרתי שהקראתי.

ש. האם יכול להיות שבגלל שמה שרשמת בצוואה האחרונה היה נכון, לא הקראת, אתה פשוט נתת לו לחתום.

ת. זה לא נכון, אין מצב. אני יכול להישבע על זה, אין מצב שאני לא מקריא לבן אדם צוואה, תמיד אני שואל אותו אם הוא מאשר אם לאו.

ש. אז למה מחקת את המשפט הזה?

ת. אני לא יודע. זה מה שהיה.

ש. אתה מחקת את המשפט הזה כי זה לא היה נכון אז.

ת. אני לא זוכר מה היה ואני לא יכול להסביר את ההבדל בין הנוסח של שתי הצוואות באימות החתימה, לבין הצוואה האחרונה.

ש. אבל אתה מאשר שדייקת במה שרשמת בצוואה.

ת. כל מה שנדרשתי לרשום, רשמתי.

ש. ומה שרשום מדויק.

ת. אני לא יודע מבחינת גוש, חלקה וכו', אבל כל מה שהוא אמר לי רשמתי.

ש. וכל מה שעשית נרשם.

ת. כן.

ש. ומה שלא רשמת לא נעשה.

ת. מן הסתם שלא.

ראה עמוד 13 לפרוטוקול הדיון מיום 11/3/21 שורות 3 – 30.

שישית, אני דוחה את טענת התובעת כי עו"ד זועבי היה גם כן עד לצוואה. מאישור החתימה שמופיע בצוואה עולה כי עו"ד זועבי לא מציין כלל וכלל כי הצוואה הוקראה למנוח, וכי היא נחתמה על ידי המנוח ללא כל כפיה ומרצונו הטוב והחופשי. פרטים אלו מאוד חיוניים ונדרשים להופיע באישור העד, דבר שלא היה במקרה שבפני.

שביעית, העד מר נ. ח. ע. אחד מהעדים, החתום על העמוד השני של הצוואה, העיד גם הוא, אולם בעדותו היו הרבה סתירות ורב הנסתר על הנגלא בעדות שמסר בפני ביהמ"ש. תחילה העד לא ידע באם הוא חתם על הצוואה לפני שהמנוח חתם או לאחר שהוא חתם. לאחר מכן, העד גם סתר בחקירותו את עדותו של עו"ד זועבי, והעיד כי הוא ראה את המנוח חותם על הצוואה, אולם עו"ד זועבי העיד כי המנוח חתם בפניו על הצוואה. העד גם לא זכר בכלל מתי חתם על הצוואה ובאיזה שנה. וכך הייתה עדותו של העד בעניין זה:

ש. אתה זוכר מתי זה היה?

ת. הוא היה חי. אני לא זוכר מתי.

ש. באיזו שנה?

ת. זה היה בחורף.

ש. באיזו שנה?

ת. אני לא זוכר.

ראה עמוד 23 לפרוטוקול הדיון מיום 11/3/21 שורות 18 – 23.

שמינית, העד מר נ. ח.ע. אף לא ידע מי פנה אליו לצורך קבלת חתימתו של צוואת המנוח. בעניין זה נתן העד 3 גרסאות, הראשונה, שהמנוח פנה אליו וביקש ממנו לחתום, השנייה, הוא פנה אליהם ולא ברור למי והשלישית, טען שאף אחד לא פנה אליו ושהוא היה שם באקראי ואמרו לו לחתום.

ראה עדותו של העד מר נ. ע. ח. בעמודים 22, 24 ו- 26 לפרוטוקול הדיון מיום 11/3/21.

תשיעית, העד מר נ. ח. ע. העיד, כי המנוח חתם בפניו על הצוואה, אולם עדות זו סותרת את עדותו של עו"ד זועבי שהעיד והדגיש כי המנוח חתם בפנים על הצוואה. כך הייתה עדותו של העד מר נ. ח. ע. בעניין זה:

ש. אתה יודע על מה חתמת?

ת. כן. דוד שלי התקשר אליי הביתה, הוא אמר לי "אני רוצה לכתוב צוואה לאישה ולבנות, ולאחת מהבנות אני לא כותב, א.". אני – ע. חתמנו. אני חתמתי על הצוואה בשביל אשתו והבנות.

ש. האם ראית במו עיניך את המנוח כ. חותם על הצוואה?

ת. כן, ראיתי אותו חותם.

ש. היה שם עוד עו"ד גם?

ת. לא, לא היה אף אחד.

ראה עמוד 23 לפרוטוקול הדיון מיום 11/3/21 שורות 1 – 7.

סעיף 25 לחוק הירושה מקנה לבית המשפט את הכוח לקיים צוואה חרף פגמים צורניים מסוימים שנפלו בה, וזאת על מנת לקיים דברי המת ולעשות כדי שרצונו האמתי יתקיים ויבוצע (ראו: ע"א 86/79 קנינג נ' כהן, לה (1) 176 (1980) וע"א 580/84 היועמ"ש נ' פיק, מב(2) 703 (1988)), וזו לשון הוראות סעיף 25 לחוק הירושה:

"25. קיום צוואה על אף פגם או חוסר בצורתה

(א)התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אם אף נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור.

(ב)בסעיף זה "מרכיבי היסוד בצוואה" הם:

(1)בצוואה בכתב יד כאמור בסעיף 19 הצוואה כולה כתובה בכתב ידו של המצווה;

(2)בצוואה בעדים כאמור בסעיף 20 – הצוואה בכתב והמצווה הביאה בפני שני עדים;

(3)בצוואה בפני רשות כאמור בסעיף 22 – הצוואה נאמרה בפני

רשות או הוגשה לרשות, על ידי המצווה עצמו;

(4)בצוואה בעל פה כאמור בסעיף 23 – הצוואה נאמרה על ידי המצווה עצמו בפני שני עדים השומעים את לשונו בעת שהיה שכיב מרע או בעת שראה את עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות"

קריאת הסעיף מלמדת, כי לשם עשיית שימוש בסעיף 25 לחוק הירושה, נדרשים שני תנאים מצטברים: הראשון: "התקיימו מרכיבי יסוד בצוואה", והשני: "לא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה".

מהעדויות שנשמעו, בעיקר של עו"ד זועבי ושל העד מר נ. ח. ע., עולה באופן ברור כי הפגמים הצורניים שנפלו בצוואה הינם פגמים מהותיים והכרחיים לקיומה של הצוואה ובהעדר הסברים משנכעים, לא ניתן להורות על ריפוי פגמים אלו ולכן המסקנה המתבקשת היא כי עסקינן בצוואה פגומה שלא ניתן לאשרה וליתן לה צו קיום צוואה, שכן ביהמ"ש גם לא השתכנע כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה כלשון הסעיף.

הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת:

על המתנגד לקיום הצוואה הטוען להשפעה בלתי הוגנת, מוטל הנטל להוכיח כי הצוואה אינה משקפת את רצונו האמתי של המצווה ושהצוואה נעשתה מתוך אותה השפעה אסורה. לא כל השפעה נחשבת להשפעה בלתי הוגנת. השפעה בלתי הוגנת נתפסת כהתנהלות מצד הנהנה בעלת גוון פסול, אשר יש בה כדי לשנות או להסיט את רצונו החופשי של המצווה. נקבע, כי הכוונה להשפעה שאינה שגרתית, שיש בה מרכיב של אי- הגינות במושגים של מוסר אישי או חברתי (ראו: ע"א 4902/91 גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראה ודיינות, פ"ד מט(2) 441, 447 (1995); ע"א 5185/93 היועץ המשפטי נ' מרום, פ"ד מט(1) 318, 331 (1995).

סעיף 30(א) לחוק הירושה קובעת:

"הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה".

בהתאם לפסיקה, נטל ההוכחה לעניין השפעה בלתי הוגנת, מוטל על הטוען לקיומה של השפעה כזו, ואין די ב"חשש להשפעה" בלבד, אלא נדרשות ראיות משמעותיות המקיימות תשתית ברורה (ראו: ע"א 190/68 סוטיצקי נ' קלינבורט, כב (2) 138 (1968)). השפעה בלתי הוגנת שוללת את רצונו החופשי והאמתי של המנוח, באופן שתוכנה של צוואתו אינו מהווה ביטוי לרצונו, אלא לרצונם של המשפיעים עליו.

הפסיקה הציעה ארבעה מבחנים לבחינת סוגיית השפעה בלתי הוגנת. המבחנים שנקבעו הינם מצטברים. השופט מצא בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש, נב (2) 813 (1998) (להלן: "עניין מרום") מסכם את ארבע אבני הבוחן אשר יסייעו לבית המשפט להכריע בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת: עצמאות, תלות, קשרי המנוח עם אחרים ונסיבות עריכת הצוואה.

מבחן הראשון- מבחן עצמאותו הגופנית והשכלית של המנוח:

מבחן העזר הראשון, מחייב את בית המשפט לבחון האם המנוח היה עצמאי, הן מהבחינה השכלית הכרתית והן מהבחינה הפיזית, במועד עריכת הצוואה. הדגש צריך להיות על העצמאות השכלית- הכרתית, כאשר ייתכן שעצמאות זו תחפה על קיומה של תלות פיזית לצורך בחינת כושרו של המצווה (ראו: ת"ע (ת"א) א' ל' נ' ש' א' (פורסם בנבו, מיום 17.1.2016).

לשם כך, על בית המשפט לבחון גם את כשרותו של המנוח ולבחון את מצבו הנפשי, המנטלי והגופני, ולהעריך האם המצב בו היה נתון עלול היה להשפיע על יכולתו "להבחין בטיבה של צוואה" (ראו: ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' פליציה בינשטוק, מח(3) 705 (1994) (להלן: "עניין קרן לב"י") ורע"א 7019/94 גדעון ליפבסקי נ' עמליה דן (פורסם בנבו, מיום 6.1.1997)). לצורך כך, התוותה הפסיקה שלושה פרמטרים עיקריים:

א.מודעותו של המצווה לעצם עריכת הצוואה.

ב.מודעותו של המצווה להיקף רכושו.

ג.מודעותו של המצווה לתוצאות עשיית הצוואה ביחס ליורשיו.

(ראו: ע"א 851/79 שולמית בנדל נ' דורון בנדל, לה(3) 101, 105 (1981) ותע (ת"א) 40917-10-17 ש' א' נ' ד' ג' ש' (פורסם בנבו, מיום 21.9.2020)).

מבחן העזר השני- מבחן התלות והסיוע בין הזוכה לבין המצווה:

מקום בו מתברר כי המצווה אכן לא היה עצמאי ונזקק לסיוע הזולת, יש לבחון את הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנים והאם קשר זה התבסס על מתן סיוע שהמצווה נזקק לו. נפסק, כי סיוע של אדם אחר עלול להעמיד את המצווה במצב של תלות מוחלטת באדם המסייע לו.

מבחן העזר השלישי- מבחן קשרי המצווה עם אחרים זולת הזוכה על- פי הצוואה:

הכרעה בשאלה אם ועד כמה היה המצווה תלוי בנהנים, יכולה להיות מושפעת גם מהיקף הקשרים שקיים המצווה עם אחרים זולת הנהנים. במידה ויתברר, כי המצווה בתקופה הרלבנטית היה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים, או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה שאכן היה המצווה תלוי בנהנית מהצוואה.

מבחן העזר הרביעי- מבחן נסיבות עריכת הצוואה, לרבות מידת מעורבותו של הזוכה בעריכתה:

סעיף 35 לחוק הירושה קובע כדלקמן:

"הוראות צוואה, פרט לצוואה בעל- פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראות הצוואה המזכה בן- זוגו של אחד מאלה- בטלה".

הוראות סעיף 35 לחוק הירושה, מכוונות לשלוש חלופות, בהתקיים אחת מהן ניתן יהיה לקבוע כי קיימת מעורבות בעריכת הצוואה: מי שערך אותה, מי שהיה עד לעשייתה ומי שלקח באופן אחר חלק בעריכתה.

הביטוי "לקח באופן אחר חלק בעריכתה" של הצוואה, הינו ביטוי גמיש ומתמלא תוכן בהתאם לנסיבות המקרה. המבחן האם פלוני לקח חלק בעריכת צוואה אם לאו, הינו בסופו של דבר, מבחן השכל הישר ויש לבחון את מידת המעורבות וחומרתה. ככל שהמעורבות הינה גדולה יותר, כך ייטה בית המשפט לראות בה כמעורבות הפוסלת את הצוואה. לא כך הדבר, כאשר מדובר בעזרה ותמיכה במנוח, לצורך הגשת רצונו בכתיבת צוואתו (ראו: ע"א 5869/03 חרמון נ' גולוב, נט(3) 1 (2004)).

נקבע, כי אין לראות השפעה בלתי הוגנת בשיחות מקדימות או בשליחות מטעם המצווה לצורך עריכת צוואה (ראו: ע"א 6496/98 בוטו נ' בוטו, נד 19 (1) (2000)), אף לא כאשר הנהנה הביא את המנוח למשרד עורך הדין ואף שוחח עם עורך הדין (ראו: ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה, נה(3) 837 (2001)), וגם מקום שהנהנה שילם את שכר טרחתו, אין בכך משום נטילת חלק פסול בעריכת הצוואה (ראו: ע"א 760/86 רוזן נ' שולמן, פ"ד מג(3) 586 (1989)).

כאשר המצווה היה כשיר וידע טיבה של צוואה מהי, הפסיקה לא מצאה בפרמטרים אלו עדות למעורבות נהנה מצוואה בעריכתה. המבחן הוא מבחן השכל הישר וכל מקרה ייבדק על פי נסיבותיו (ראו: ע"א 5869/03 חרמון נ' גולוב, פ"ד נט(3) 1 (2004

אין די בחשש להשפעה בלתי הוגנת ו/או חשש במעורבות בקיום הצוואה, אלא יש צורך להניח תשתית ראייתית מוצקה לקיומה של השפעה או מעורבות כזו.

מעיון בכתבי הטענות, ולאחר שמיעת ראויות ועדויות הצדדים, עולה כי אכן הצוואה נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת מצדה של התובעת. מעדות עו"ד זועבי אף עלה כי התובעת לא רק שהייתה מעורה ומעורבת בצוואה השנייה אלא בצוואות הקודמות שערך המנוח אצלו.

ההשתלטות והכוחנות של התובעת הופגנה במהלך הדיונים שהתקיימו בתיק כאשר אופיה והעוינות התגלו לעין בצורה ברורה מאוד, הן כלפי המותב והן כלפי הצד השני ועדיו. האופי של התובעת נראה בהתנהגותה והתערבותה במהלך הדיון לרבות התערבות בדברי המותב. התובעת רצתה להכתיב את רצונה ללא כל איפוק ולכן ניתן להסיק שגם כך היא ניהלה את חייה עם הנתבע. ביהמ"ש מפנה לפרוטוקול הדיון מיום 11/3/2021 במסגרתו נאלץ להוציא את התובעת מספר פעמים מהדיונים בשל התערבותה וההפרעות.

התובעת ככל הנראה ניצלה את חולשתו של המנוח ומצבו הרפואי הרעוע, בפרט בתקופה האחרונה לחייו, לאחר שעבר מספר אירועיים מוחיים. התובעת הייתה מעורבת בחייו של המנוח וניתן להניח גם כן כי שלטה בו ובפרט כאשר הוא היה במצב חלש, תלותי ואף סיעודי בתקופה האחרונה של חייו.

אין להתעלם מהעובדה כי התובעת הייתה מעורבת בחייו של המנוח. התובעת היא זאת שלקחה את המנוח לביתו של עו"ד זועבי לצורך עריכת הצוואה השנייה. אין גם חולק, כי מצבו הרפואי של המנוח לא היה טוב בתקופה האחרונה לחייו ואף סמוך לעריכת שתי הצוואות, וזאת חרף חוות דעתו של המומחה שקבע כי לא אובחנה אצל המנוח ירידה קוגניטיבית.

מעדויות כל בעלי הדין והעדים שהעידו אף עלה, כי המנוח לא קיבל כל החלטה עצמאית ולא כל החלטה בעלת משמעות בעצמו, ובפרט בתקופה האחרונה של חייו, ואף לא יכל להתנייד לבד ומי שעזר לו בהסעות הייתה אשתו התובעת. המנוח אף קיבל עזרה, לפי עדות הנתבע, גם מהנתבע שגם הוא עזר ותמך בו. המנוח ככל הנראה נאלץ לקבל עזרה מבני משפחתו, הן בשל מצבו הרפואי, והן בשל ההשפעה שהפעילו עליו בני משפחתו, כל אחד לפי האיטרסים שלו.

גם העדה מטעם הנתבע הבת א., הצהירה והעידה, כי מצבו הרפואי של המנוח לא היה טוב. הבת א. אף פירטה בתצהירה בצורה מפורטת את מצבו הרפואי של אביה המנוח וציינה כי מצבו לא היה טוב, הלשון שלו הייתה כבדה, דיבר במבטא לא ברור, בכה, לא התמצא במה שהתרחש מסביבו, לא תיפקד כלל וכלל, היה תלוי מאוד בעזרה של התובעת, היה צריך אותה כל הזמן.

יש לציין ולהדגיש בעניין מצבו הרפואי של המנוח בתקופה הרלוונטית, כי מהחומר הרפואי שהוגש לתיק אכן עולה, כי הייתה התדרדרות במצבו הבריאותי של המנוח והוא עבר מספר אירועים מוחיים דבר שהקשה על תפקודו, הוא הפסיק לנהוג, ומי שהיה מסיע אותו הייתה התובעת, וכך גם העידו שתי הבנות ש. ו- פ.

לא ברור גם למה בצוואתו השנייה של המנוח אין פירוט של הגושים והחלקות כפי שעשה בצוואתו הראשונה אצל עו"ד עספור. בצוואתו השנייה יש רק התייחסות לשמות של הקרקעות מבלי לציין את מספרי החלקות והגושים. כמו כן ההוראות בצוואה יש בהן סתירות שכן בצוואה עצמה הוא מצווה, כי הבתים שיש לו בכפר ש. יהיו לאשתו ולבנות, אולם בהמשך הצוואה מצווה שכל בת תקבל שתי מנות בבתים. יצויין, כי התובעת העידה כי למנוח היו נסחי טאבו של כל החלקות, אולם באם טענה זו הייתה נכונה המנוח היה דואג לרשום את כל החלקות בצוואה ולא היה רושם רק שמות של הקרקעות. בשל האמור לעיל ניתן גם להסיק כי התובעת הייתה מעורבת בצוואה והמידע שנמסר והפירוט היה בידיעתה.

גם בעדות התובעת בכל מה שקשור לנסיבות עריכת הצוואה היו סתירות. בהתחלה טענה התובעת כי לא ידעה כלל וכלל על הצוואה והעידה כי מצאה אותה במגירה לאחר שחיפשה אחר תעודת הזהות של המנוח לאחר פטירתו. כך הייתה עדותה של התובעת בעניין זה:

ש. האם ראית עוד צוואות של בעלך המנוח במגירה?

ת. הייתה עוד צוואה משנת 2008. השארתי את הכל במגירה, כי המצב לא היה מאפשר. המוות היה עדיין טרי.

ש. את יודעת לקרוא ולכתוב ערבית?

ת. כן.

ש. לפני שפתחת את המגירה לא ידעת שבעלך עשה צוואה.

ת. לא. כל המטרה לפתיחת המגירה הייתה לחפש את תעודת הזהות שלו.

ראה עמוד 19 לפרוטוקול הדיון מיום 11/3/21 שורות 23 – 29.

התובעת טענה, כי לא ידעה כלל וכלל על צוואות המנוח, אולם מעדותו של עו"ד זועבי, שערך למנוח כמה צוואות עולה, כי היא הייתה נוכחת במעמד עריכת הצוואה משנת 2015 ואז הוא ביקש ממנו שיוציא את אשתו מהמשרד. גם במועד עריכת הצוואה השנייה, התובעת היא זו שהסיעה את המנוח והייתה איתו ברכב ועו"ד זועבי העיד, כי אמר לה כי אסור לה להיות במעמד החתימה על הצוואה. מעדות של עו"ד זועבי עולה באופן ברור כי התובעת ידעה על הצוואה השנייה והיא זאת שהסיעה אותו לעריכתה וההגיון הבריא והשכל הישר מביא אותי למסקנה כי היא אכן ידעה למה היא הביאה אותו לעו"ד זועבי, בניגוד להכחשתה, כפי שהיא העידה. בעניין זה מצאתי לצטט את עדותו של עו"ד זועבי:

ש. אבל הוא ניהל איתך שיחות כרגיל?

ת. כן. ביקשתי ממנו שאשתו תתרחק מהרכב, היא התרחקה, שאלתי אותו מה הוא צריך והוא אמר לי שהוא צריך להחליף פרטים בצוואה. לקחתי ממנו פרטים, חזרתי למשרד, הכנתי את הצוואה, חזרתי אליו שוב, תוך שאני בודק שאשתו לא נמצאת ברכב או לידו. שאלתי אותו גם אם הוא מפחד מאשתו או אם הוא מאוים מאשתו והוא אמר לי שלא. אני נשבע שזה מה שקרה.

ש. למה היית צריך לשאול אותו אם הוא מפחד מאשתו?

ת. כי שנה לפני כן, כשהגיע אלינו למשרד בשנת 2015 הגיע ביחד עם אשתו, ביקשתי ממנו להוציא את אשתו מהמשרד בזמן עריכת הצוואה והוא ביקש שהיא תישאר.

ראה עמוד 10 לפרוטוקול הדיון מיום 11/3/21 שורות 17 – 24.

בנוסף לאמור לעיל, וככל ואכן לא הייתה מעורבות בעריכת הצוואה השנייה, לא הוברר למה בצוואה השנייה של המנוח אין התייחסות לכלל הקרקעות שהיו בבבעלות המנוח כאשר המנוח ערך צוואתו הראשונה מספר חודשים קודם ובמסגרתה פירט את כל החלקות שהיו בבעלותו. הצוואה השנייה מתייחסת באופן חלקי לקרקעות שרשומות על שמו של המנוח ולקרקעות אחרות אין כל התייחסות כלל וכלל.

בשל כל הנימוקים שפורטו לעיל, אני קובע כי צוואת המנוח אינה משקפת את רצונו האמתי והיא נחתמה תחת השפעה בלתי הוגנת מצד התובעת וכי היא הייתה מעורבת בעריכתה, ועל כן לא ניתן ליתן צו קיום לצוואה זו.

האם ניתן לקיים את צוואת הראשונה של המנוח מיום 15/6/16:

עתה ומאחר וקבעתי, כי לא ניתן ליתן צו קיום צוואה לצוואת המנוח השנייה, אבחן את בקשת הנתבע לקיום צוואת המנוח הראשונה מיום 15/6/16.

צוואה זו שונה מהצוואה השנייה שערך המנוח שכן עסקינן בצוואה שנערכה בפני נוטריון והיא בבחינת צוואה בפני רשות.

סעיף 22 לחוק הירושה עניינו צוואה בפני רשות והתנאים לכשרותה, והוא קובע לאמור:

"22(א) צוואה בפני רשות תיעשה על ידי המצווה באמירת דברי הצוואה בעל-פה בפני שופט, רשם של בית משפט או רשם לעניני

ירושה, או בפני חבר של בית דין דתי, כמשמעותו בסעיף 155, או בהגשת דברי הצוואה בכתב, על ידי המצווה עצמו, לידי שופט או רשם של בית משפט, רשם לעניני ירושה או חבר בית דין דתי כאמור.

...

(ו) צוואה בפני רשות תהיה ראיה לכאורה שהאדם הנקוב בה כמצווה עשה את הצוואה ושנעשתה ביום ובמקום הנקובים בה כיום העשיה ומקומה

(ז) לענין סעיף זה, דין נוטריון כדין שופט"

מהראיות והעדויות שנשמעו עולה, כי המנוח היה גם תלוי במידה רבה בבנו הנתבע, ולראייה המנוח חתם לו על יפויי כוח עוד בשנת 2014 לטפל לו בכל הקרקעות שבפרטיהם מופיעים ביפויי הכוח שאותו ערך עו"ד עספור, שכאמור ערך גם את צוואתו הראשונה של המנוח.

מהעדויות והראיות שהובאו בפני עולה, כי מערכת היחסים בין המנוח לנתבע הייתה מערכת יחסים קרובה עם הנתבע, או שהוא היה תלוי בנתבע, שכאמור לטובתו ניתן יפויי כוח כללי לעשות כל פעולה בכל הקרקעות שרשומות על שם המנוח, כפי שעולה מיפויי הכוח. ככל הנראה השפעתו של הנתבע על המנוח התחילה עוד לפני עריכת הצוואה כאשר המנוח חתם לטובתו על יפויי כוח עוד בשנת 2014.

ובנוסף לאמור לעיל, לא הובאה שום סיבה הגיונית ומוצדקת מטעם הנתבע לכך כי הוא יירש את הרכוש של אביו והמנוח בחר להדיר את כל משפחתו, לרבות אשתו, מהירושה ולהעניק את כל מה שהיה לו לנתבע. על אף שביהמ"ש לא נדרש להכריע באמינות ואותנטיות הצוואות שערך המנוח לפני שתי הצוואות האחרונות, רצונו של המנוח לתת לנתבע בלבד אינו מתיישב עם שאר הצוואות שערך המנוח, חרף הקביעה שהצוואה השנייה נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת של התובעת.

ביהמ"ש מתרשם ומסיק כי ככל הנראה בעלי הדין היו מודעים לצוואות שערך המנוח וכל צד פעל בשיטתו והפעיל על המנוח לחצים והשפעה בלתי הוגנת על מנת לגרום לו לערוך את הצוואה שהוא רוצה ולא את מה שבאמת המנוח רצה. ההבדל בין שתי הצוואות אינו מובן, וההסבר ההגיוני והיחיד שניתן לתת לשונה בין שתי הצוואות, הוא בכך כי על המנוח הופעלו לחצים על מנת לגרום לו לערוך את הצוואה שכל צד היה חפץ בה. עובדה זו מחזקת את מסקנת ביהמ"ש לפיה המנוח בעצמו לא היה מודע לתוכן הצוואות שערך, ולכן שתי הצוואות אינן משקפות את רצונו האמתי של המנוח.

בענייננו, וכפי שעולה מחומר הראיות ומעדויות בעלי הדין והעדים, המנוח הסמיך את בנו הנתבע לקבל החלטות עבורו בענייני הקרקעות, והמנוח בעצמו לא היה מסוגל לקבל החלטות ביחס לעצמו באופן עצמאי והיה תלוי בנתבע, חתם לו על יפויי כוח, ומשכך, גם מבחן התלות של המנוח בנתבע מתקיים כאן.

עוד עולה מהעדויות והמסמכים שהובאו בפני, כי יחסי המנוח עם בני משפחתו, לא התנהלו על מי מנוחות, היו מורכבים וכללו גם נתק. נטען, כי המנוח לא היה בקשר עם הנתבע וגם עם הבת הנוספת א.. ככל הנראה המנוח היה נתון להשפעתם של כל בני המשפחה דבר שקיבל ביטוי בעריכת צוואות שונות לחלוטין ובפרט, שתי הצוואות האחרונה נשוא הכרעתי זו. עריכת מספר צוואות מעוררת, ללא ספק, חשד להשפעה בלתי הוגנת, וביתר שאת, כאשר שתי הצוואות נערכות באותה שנה בהבדל של 6 חודשים בלבד.

עוד עולה מהראיות, כי הנתבע הוא זה שהסיע את המנוח לעו"ד עספור לצורך עריכת הצוואה. עולה, גם כי הנתבע אף נכנס עם הנתבע למשרדו של עו"ד עספר שערך את הצוואה ורק לאחר מכן הוצא ע"י עו"ד עספור. נכון שהסעה לבד אינה סיבה להורות על ביטול הצוואה, אולם במקרה המונח בפני, ולאור מצבו של המנוח, לא ניתן לא להתרשם כי הנתבע היה מעורב בתוכן הצוואה ובפרט לאור העובדה כי גם בעת עריכת יפויי הכוח הנתבע הוא זה שהביא את המנוח לעו"ד עספר. ובנוסף הנתבע אף שכר שירותיו של עו"ד עספור לצורך ייצוגו בתביעה כאן.

אשר על כן, עולה מהראיות שהוצגו בפני, כי גם הנתבע נטל חלק פעיל בעריכת הצוואה הראשונה של המנוח, פעולותיו הגיעו לידי מעורבות פסולה, וכן פגעו ברצונו החופשי של המנוח, ועל כן המסקנה המתבקשת היא שאין ליתן לצוואה הראשונה צו קיום צוואה.

משמיעת עדויות בעלי הדין ועדיהם וכן מעדות עו"ז זועבי, מתבקשות מספר מסקנות וקביעות, שלא ניתן לחלוק עליהם באשר לנסיבות עריכת שתי הצוואות של המנוח.

ראשית, מעדויות כל בעלי הדין ועדיהם, וחרף קביעת המומחה בדבר כשירותו של המנוח בסמוך לעריכת הצוואות, עולה כי המנוח כבר משנת 2014 החל לסבול מבעיות רפואיות, וכן בעיות בהתנהלות היומיומית וזאת בעיקר לאחר שעבר מספר אירועים מוחיים כפי שעולה מהחומר הרפואי. שנית, שני הצדדים, על אף המחלוקות ביניהם, מסכימים כי המנוח לא היה בשיא הבריאות וחלה התדרדרות במצבו הרפואי ובפרט בביצוע פעולות יומיומיות של נייידות וכן בניהול ענייניו. שלישית, קביעה זו גם מתיישבת עם מלוא החומר הרפואי הרב שהוגש לתיק ואשר יש בו להעיד באופן ברור על ירידה מוחשית ומורגשת ונראית לעין בתפקודו של המנוח ובשל כך הוא נאלץ לקבל עזרה מהזולת, ובפרט מאשתו התובעת.

שני הצדדים גם מסכימים, כי בתקופה חייו האחרונים הופעלו לחצים על המנוח והייתה השפעה משמעותית עליו מצד שני הצדדים. התובעת כאמור טענה, כי ההשפעה הייתה מצדו של הנתבע ואילו הנתבע טען, כי התובעת והבנות, למעט א., הם אלו שחברו יחד, והשפיעו על המנוח על מנת לערוך את הצוואה השנייה. התובעת והבנות הצהירו והעידו, כי המנוח חשש מאוד מהנתבע שמא ישתלט על כל הרכוש והנכסים שהיו לו ולא יעניק להם כלום, ומאידך, הנתבע טען כי המנוח סמך עליו, לא רצה ליתן לאשתו ולבנות וכן לא סמך על מ. ולכן העניק את הכל לו.

העדר תום לבו של הנתבע בניהול ההליך עולה באופן ברור מטיעוניו לגבי כשירותו של המנוח בעת עריכת צוואתו השנייה. הנתבע, והעדה א., התייחסו באופן מפורט למצבו הרפואי של המנוח בסמוך לעריכת הצוואה השנייה ואף קודם לכן. הנתבע אף עתר למינוי מומחה רפואי לבדיקת כשירותו וכושרו המינטאלי של המנוח בעת עריכת הצוואה השנייה. טיעון זה מוכיח, כי הנתבע הינו נעדר תום ומגיע לביהמ"ש בחוסר ניקיון כפיים שכן אם מצבו הרפואי של המנוח היה כל כך חמור בתקופה הרלוונטית, הרי ניתן גם להסיק כי מצב זה היה קיים גם בסמוך לעריכת הצוואה הראשונה, שנערכה רק 6 חודשים לפני עריכת הצוואה השנייה.

טענה נוספת שטען הנתבע, ואשר יש בה להוכיח העדר תום לבו של הנתבע, היא שלטענתו אביו לא היה עורך צוואות, שנעשו בעבר וגם הצוואה השנייה, ומדיר את הבת א.. הנתבע טען כי ככל ואביו היה מחליט להוריש לבנות הוא היה מוריש לכולם ולא מדיר את הבת א.. חרף הטיעון הנ"ל הנתבע משלים עם הצוואה השנייה, מבקשת לקיימה, ומסכים להיות היורש היחיד שמקבל את כל הרכוש והנכסים של אביו, לרבות הדירה בה מתגוררת התובעת וכן הדירה בה מתגורר אחיו מ., ולהשאיר את כולם בלי כלום.

העובדה כי המנוח שינה את דעתו בעניין כל כך מהותי, וערך שתי צוואות שונות לחלוטין, יכולה לנבוע משתי סיבות, אחת, בשל מצבו הרפואי ואולי גם המנטאלי, והשנייה שהשינוי נבע, בעיקר, בשל השפעה בלתי הוגנת שהופעלה עליו מצד הסובבים אותו, דבר שגרם לו לחתום על מספר צוואות מבלי להבחין בטיב ומשמעות חתימתו, כפי שעלה מהחומר ומשמיעת בעלי הדין ועדיהם.

הדבר המפליא יותר הוא, ששני הצדדים ויתרו על העדת העד הנוסף, שחתם כעד נוסף על הצוואה, מר ע. ע., שכאמור הגיש תצהיר עדות רשאית מטעם התובעת ולא התייצב לחקירתו על התצהיר. אין ספק כי עדותו של העד הנוסף יכלה לשפוך אור ולעזור לביהמ"ש להגיע לחקר האמת, ומאחר ושני הצדדים ויתרו על חקירתו, אולי גם מסיבות טקטיות, לא ניתן היה להתחקות אחר כוונתו האמתית של המנוח, ורב הנסתר על הנגלא בעניין זה. יצויין כי הנתבע אף הגיש הקלטה בה נשמע העד נותן גרסה שונה מזו שנמסרה בתצהיר לעניין החתימה על הצוואה, אולם משבחר הנתבע לא לזמנו, ביהמ"ש לא התיר הגשת ההקלטה וגם לא את עדות העד.

ובעניין העד מר ע. ע., מצאתי להוסיף, כי חקירתו של עו"ד סמיר יוספיה בעניין אישור חתימת העד על התצהיר אין לה כל משקל וזאת משתי סיבות. הראשונה, העד לא התייצב לחקירה על התצהיר שהוגש מטעמו, והשנייה שחתימה על תצהיר אינה בהכרח מובילה למסקנה כי מה שהעיד עליו העד בתצהיר הוא אמת.

עוד יש לציין כי מטעם הנתבע העיד גם מר ש. ש. שהצהיר והעיד (ראה עדותו בעמוד 36 לפרוטוקול הדיון מיום 2/6/22) כי העד מר ע. ע. מסר לו שהוא הוטעה כאשר חתם כעד על הצוואה, חתם על הדף מבלי שידע תוכנו, חתם על העמוד לאחר פטירת המנוח וכי התובעת והבת פ. נכחו בעת חתימתו של מר ע. ע. על העמוד השני של הצוואה.

עוד נעלם בפאזל הוא בנו הנוסף של המנוח מ., שלא היה מעורב כלל וכלל בהליכים והוא גם מפסיד הכל בצוואתו הראשונה של המנוח. לא ברור למה אף אחד משני הצדדים לא הזמין אותו לדיון. יצויין, כי הבן מ. הוא גם אחד מבעלי הדין בתביעת התובעת למתן פס"ד הצהרתי ואף לא טרח להגיש כתב הגנה ולא טרח להיות חלק בההליכים בעניין כל כך חשוב ומהותי עבורו.

ביהמ"ש מתקשה ליתן אמון בגרסאות בעלי הדין ועדיהם, ברי, למסקנה אחת ביהמ"ש כן יכול להגיע והיא, כי שני בעלי הדין אינם דוברי אמת ועל כן יש להורות על ביטול שתי הצוואות וליתן צו ירושה אחר עיזבון המנוח.

המקרה שבפני הוא מקרה קלאסי לכך שבני משפחה פועלים אחד כנגד השני, מטילים דופי באיש מבוגר, מוכנים לעשות הכל, ניסו לנצל את חולשתו, מצוקתו ותלותו של המנוח, על מנת להשיג אינטרסים אישיים.

מכל המקובץ עולה, אני מגיע למסקנה המתבקשת כי אין לאשר את שתי הצוואות. שוכנעתי כי בשתי הצוואת נפלו פגמים בעשיית הצוואה ו/או בהליך אישורה או בהפעלת השפעה בלתי הוגנת מצד בני המשפחה, אשר יש בהם כדי להביא לפסילתן. שוכנעתי, כי שתי הצוואות אינן משקפות את רצונו האמתי של המנוח, ועל כן אני מורה על פסילתן.

תביעת התובעת למתן פס"ד הצהרתי:

בתביעה זו עותרת התובעת להצהיר עליה כבעלים של מחצית מהרכוש שהיה לבעלה המנוח מכוח הלכת השיתוף. התובעת טוענת, כי נישאה למנוח בשנת 1971 ומנישואיה נולדו להם 9 ילדים שהן הנתבעים בתביעה.

התובעת טוענת, כי עם נישואיהם התגוררו יחד עם המנוח בבית של המנוח שלמיטב ידיעתה קיים על החלקה שבו היה הבית של הבעל הידועה כגוש *** חלקה *** והיא מתגוררת בבית זה עד היום.

התובעת טוענת, כי היא והמנוח חיו בהרמונה כל ימי חייהם ושניהם עבדו ופרנסו ביחד את משק הבית וכל עול משק הבית וגידול הילדים נפל על כתפיה בלבד. לטענתה במהלך כל השנים התייחסה היא והמנוח לכל הנכסים של המנוח כמשותפים. התובעת טוענת, כי על החלקות החקלאיות נטעו עצים שנמצאים עד היום והיא זו שמטפלת בעצים.

לטענתה עפ"י הלכת השיתוף מחצית הזכויות במקרקעין שייכות לה, ועיזבון המנוח מלכתחילה כלל רק את מחצית הזכויות אשר שייכות למנוח בלבד ולא למחצית ששייכת לה. לטענתה ידוע לה כי למנוח היו חלקות אדמה, חלקות לבנייה וחלקות חקלאיות.

התובעת הוסיפה בטיעוניה, כי היא מכרה זהב על מנת לבנות את הבית המשותף. לטענתה, היא גם זכאית למחצית הזכויות בבית המשותף מכוח הלכת השיתוף גם אם לא הייתה משתתפת בעלות בנייתו, וכי יש לקבוע כי דירת המגורים ששימשה אותה ואת המנוח למגורים בעשרות שנים מחציתה שייך לה. לטענתה, נכונים הדברים גם ביחס לשאר הרכוש שהיה רשום על שם המנוח.

נוכח האמור לעיל, ובעיקר הטענה של ניהול חיים משותפים עם המנוח, כאשר היא ובעלה המנוח ניהלו חיים משותפים גידלו את ילדיהם, ניהלו משק בית משותף ללא בעיות ולאור טענתה, כי המנוח בחייו מעולם לא טען כי כל הרכוש שייך לו בלבד, יש להצהיר עליה כבעלים של מחצית הזכויות והרכוש שהיו למנוח מכוח חזקת השיתוף. התובעת מפנה לפסיקה בעניין זה.

הנתבע בתורו טען, כי אין מקום להחלת חזקת השיתוף בנכסי המנוח מאחר והמנוח ירש את כלל הנכסים מאביו, מ. ש. ז"ל ולא הייתה למנוח כל כוונה או רצון לחלק את רכושו עם התובעת בחלקים שווים. לטענתו, המנוח שמר בבעלותו הבלעדית את כל החלקות שקיבל בירושה מאביו, עובדה שמעידה כי לא הייתה לו כל כוונה לשתף את התובעת בזכויות אלו וכי הייתה הפרדה רכושית מובהקת שיש לשמור עליה.

עוד טען הנתבע, כי רוב החלקות שקיבל אותן המנוח מאביו בוצעו בהן חלוקות בינו לבין שני אחיו שהם ח. ו-י. ובכל החלקות לא צוין ברמז, כי המנוח כ. רצה לשתף את התובעת בנכסים אלו, נהפוך הוא, המנוח דאג לרשום את שמו בכל החלקות והרכוש שקיבל מאביו.

עוד מוסיף הנתבע, כי מי שטיפל בכל נושא הקרקעות היה הוא, השקיע כסף, שכר עורכי דין ומהנדס, תיווך עם הדודים וגם טיפל והחזיק את כל הקרקעות, חרש, זרע, ניקה ויישר. כמו כן מציין הנתבע, כי גם היתר הבנייה של הבית בו התגורר המנוח והתובעת נרשם על שם המנוח ועל שמו. כמו כן גם חשבונות הארנונה, החשמל והמים היו על שם המנוח.

הנתבע הוסיף וטען, כי חל שיהוי על התביעה, שכן ככל והתובעת רצתה חזקת השיתוף היה עליה לפעול ולהגיש את תביעתה במהלך החיים המשותפים עם המנוח, ולא להמתין עד לפטירתו ועוד להתעכב שנתיים לאחר פטירתו לשם הגשת התביעה.

הנתבע מפנה לפסיקה לפיה לא חלה הלכת השיתוף על רכוש ונכסים שלא נצברו במהלך החיים המשותפים ולא על רכוש ונכסים שבני הזוג צברו לפני הנישואים ושכל אחד מהם קיבל במתנה או בירושה שהוא המקרה שמונח בפני ביהמ"ש.

הנתבע עותר להורות על דחיית התביעה וחיוב התובעת בהוצאות.

הלכת השיתוף - המסגרת הנורמטיבית:

במקרה הנדון, התובעת עותרת מכוח היותה אלמנת המנוח, להצהיר שמחצית מהזכויות ברכוש הרשום על שם המנוח הינו שלה, וזאת מכוח הלכת השיתוף. כאמור על פי הפסיקה כפי שפורט לעיל יש לתובעת זכות תביעה, אולם עליה לעבור שתי משוכות:

• האם במקרה דנן התקיימה חזקת השיתוף בינה לבין המנוח?

• היקף תחולת השיתוף במקרה דנן.

   

חזקת השיתוף אינה קמה באופן אוטומטי מכוח קשר נישואין בין בני זוג. לשם הפעלת חזקה זו, נדרשת פנייה לבית המשפט כסעד ראשון וחיוני בקיומן ומימושן של זכויות אלה, וכן הוכחת הנסיבות המקימות את החזקה.

אין מחלוקת, כי כל אחד מבני הזוג רשאי לפנות לבית המשפט לצורך הכרה בזכויות שיש לו מכוח הלכת השיתוף. אולם בענייננו, מדובר בזכותו של התובעת שטוענת לה לאחר שבן זוגה נפטר.

כאמור, בני הזוג נישאו זל"ז לפני שנת 1974, משכך אין חולק כי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג- 1973 אינו חל עליהם, וכי היחסים הרכושיים ביניהם מוסדרים על- פי הלכת השיתוף בנכסים. בפסיקה נקבע, כי:

"באין כוונה אחרת משתמעת מאורח חיי הנישואין שלהם ומהתנהגותם הכללית בעניינים הכספיים והחומריים שלהם, חזקה על זוג נשוי הגרים יחד ובשלום במשך תקופה ארוכה, שהם מתכוונים לשותפות בכל נכסיהם שווה בשווה".

(ע"א 595/69 אפטה נ' אפטה, פ"ד כה(1) 561 (1971) (עניין: "אפטה"), ותמ"ש (ת"א) 12122/97 ב.י. נ' ב. י. (פורסם בנבו, מיום 25.9.2003)).

הלכת השיתוף קובעת, כי בהעדר הסכם הקובע אחרת, הרכוש שנצבר במשך חייהם המשותפים של בני זוג הוא רכושם המשותף בחלקים שווים, יהא רישומו של הרכוש אשר יהא, וכל עוד אין ראיות בדבר כוונה אחרת המתגלה מהנסיבות (בג"צ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, מח (2) 221 (1994) (להלן: "עניין בבלי")).

כדי להקים את חזקת השיתוף, נדרש להוכיח מה היה אורח חייהם של בני הזוג (אורח חיים תקין ומאמץ משותף) (ראו: ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529 (1995); ע"א 5640/94 חסל נ' חסל, פ"ד נ(4) 250, 255 (1997) (להלן: "עניין חסל") וע"א 819/94 לוי נ' לוי, פ"ד נ(1) 300, 304 (1996) (להלן: "עניין לוי")). עיקרו של דבר, שקמה חזקה לפיה, רכוש הנצבר במהלך הנישואין הינו בבעלות משותפת של בני הזוג. השותפות בין הצדדים נלמדת מנסיבות החיים ומגמירות הדעת המיוחסת לזוג (ראו: ע"א 253/65 בריקר מ' בריקר, פ"ד כ(1) 589 (1966); ע"א 300/64 ברגר נ' מנהל מס עיזבון, פ"ד יט(2) 240 (1965); ע"א 135/68 בראלי נ' מנהל מס עיזבון, פ"ד כג(1) 393 (1969) ועניין אפטה.

משטר זה קיים בין בני זוג גם כאשר רכוש מסוים מתוך כלל נכסי בני הזוג רשום רק על שם אחד מהם, כל עוד אין ראיה שנתגבשה ביניהם כוונה אחרת. מטרת הלכה זו הייתה בתחילתה להגן על הצד החלש בין בני זוג, תוך רצון להשוות את מצבו הכלכלי לצד החזק. בדרך כלל הצד החלש הייתה האישה אשר הקדישה את חייה למשפחה ולבית, ובכך אפשרה לבעל לעבוד מחוץ לבית, אך לבסוף יוצאת מהנישואין וידיה על ראשה (ראו גם: תלהמ (י-ם) 45356-10-18 נ.י.נ' י.י (פורסם בנבו, מיום 2.4.2020)).

התובעת מבקשת להחיל את הלכת השיתוף על כל נכסי המנוח, וזאת על אף שהרישום הפורמלי ברכוש הינו על שם המנוח בלבד. לטענתה, רישום הנכסים על שם המנוח בלבד התבצע באופן פורמלי בלבד, וכי בין המנוחים התקיימה כוונה לשיתוף בנכסים והם ראו בהם כנכסים משותפים לאורך השנים.

בעבר הוטל על בן הזוג הטוען לשיתוף להצביע על נישואים הרמוניים, ולהוכיח כי הנכסים נרכשו ב"מאמץ משותף". בחלוף הזמן, צומצמה דרישה זו להוכחת מינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת, ללא קרע או פירוד ממשי בין בני הזוג ודי להראות אורח חיים תקין, ונטל הראיה עבר אל הטוען לשלילת השיתוף:

"עבר משקל הכובד מדרישה לחיי שלום, אל הדרישה למאמץ משותף תוך חיים משותפים תחת קורת גג אחת, אפילו אם לא שררה הרמוניה מלאה בין בני הזוג".

(ראו: ע"א 234/80 גדסי נ' גדסי, לו(2) 645 (1982); עניין לוי ותמ"ש (ת"א) 19339-07-17 פ.ס נ' י.ס (פורסם בנבו, מיום 4.6.2019)).

כאשר מדובר ב"נכסים חיצוניים", כבענייננו, היינו- נכסים שלא נוצרו מיגיע כפיהם המשותף של בני הזוג והיו שייכים לאחד מבני הזוג קודם לנישואין, או ניתנו לו במתנה או בירושה במהלך הנישואין, הדין הנוהג כי החלת חזקת השיתוף לא תעשה באופן "אוטומטי". במקרה כזה על בית המשפט לבדוק באופן פרטני כל אחד מהנכסים החיצוניים, והאם נוצרה לגביו כוונת שיתוף

(ראו: ע"א 4151/99 בריל נ' בריל, פ"ד נה(4) 709, 176- 717 (2001) (להלן: "עניין בריל") ועניין הדרי).

הנטל להוכחת השיתוף ב"נכסים חיצוניים" מוטל על הטוען לכך, כאשר השיקולים שעל בית המשפט לבחון האם חל שיתוף בנכסים "חיצוניים" הם, בין היתר: טיב הנכס שבו מדובר (בית מגורים אל מול נכס עסקי), אופן השימוש בנכס החיצוני, שיתופיות בפירות הנכס, משך הנישואין (ככל שארוכים יותר מחזקים מסקנה בדבר שיתוף), טיבם ואיכותם של חיי הנישואין, ככל שאלו נשאו אופי של הרמוניה ושיתוף, יהיה בכך לתמוך במסקנה בדבר שיתוף נכס חיצוני, האם עסקינן בנישואין ראשונים או שניים, ילדים משותפים, השתתפות בן הזוג הטוען לשיתוף או השקעת כספים בנכס החיצוני, קופה משותפת ומאמץ משותף, כשלעניין זה ניתן להסתפק גם בתרומת בן הזוג גם במישור הפנימי (ניהול משק הבית), כאשר תרומה במישור החיצוני אך יוצרת אישוש נוסף של החזקה. המבחנים שהותוו בפסיקת בית המשפט באשר לקיומו של שיתוף בנכס "חיצוני" דומים בעיקרם, בין אם חל על בני הזוג משטר איזון משאבים ובין אם חלה עליהם הלכת השיתוף, ואינם מהווים רשימה סגורה, ויש לבחון בחינה מדוקדקת של נסיבות העניין המונח לפתחו של בית המשפט, כל מקרה על פי נסיבותיו הייחודיות (ראו: עניין הדרי ועניין בריל).

שיקולים אלה משליכים על מידת ההוכחה שתידרש לשם הוכחת השיתוף ביחס לכל אחד "מהנכסים החיצוניים", כך שהנטל יהיה כבד או קל יותר, בהתחשב במשך הנישואין, באיכותם, בטיבו של הנכס וכד', ויכול שנכס שלא נרכש בחלקים שווים יהפוך במשך הזמן למשותף. יודגש, כי בין אם מדובר "בנכסים חיצוניים" ובין אם בנכסי המאמץ המשותף, לא ניתן להתעלם מיסוד הכוונה של הצדדים או מי מהם שהוא בעל הנכס. על בית המשפט להורות על שיתוף נכסים, רק כאשר ניתן לשער כי לכך התכוונו הצדדים, ולא מטעמי צדק. יש לבחון אפוא כל אחד מהנכסים של הצדדים בנפרד ולנסות לתור אחר כוונת הצדדים, תוך שמירה על העיקרון לפיו לא נחיל על הצדדים משטר רכושי אחר מזה שהם בחרו בו, ולא נכפה עליהם משטר השונה מזה שהם רצו בו (ראו: ת"ע (כ"ס) 5080/08 ו.ח.ש נ' עזבון המנוח י.(א.) ו. ז"ל (פורסם בנבו, 4.4.2011) וע"א 66/73 פנונו נ' פנונו, פ"ד כט(2) 181(1975).

מן הכלל אל הפרט:

להלן אפנה ליישם את האמור לעיל על נסיבות המקרה שבפני ביחס לנכסים להם עתרה התובעת, ובשים לב לנטל המוטל על כתפיה, כאשר מדובר "בנכסים חיצוניים".

יודגש, כי משעה שאין צורך באורח חיים הרמוני, והמבחן לקיומו של "אורח חיים תקין" הינו אובייקטיבי "חיים תחת קורת גג אחת והיעדר קרע או פירוד של ממש". יצוין כי טענה זו לא נטענה ע"י הנתבע וכך טענתו הייתה כי לא הייתה כוונת שיתוף בין המנוח לבין הנתבעת, ודי בכך כדי להוביל למסקנה, כי באשר לרכיב זה קיימו המנוחים אורח חיים תקין.

התובעת טענה, כי תרמה את חלקה במשך כל השנים למאמץ המשפחתי, הן באמצעות ניהול משק הבית וחינוך הילדים, והן באמצעות עבודתה.

הנתבע טוען, כי הנכסים (וביניהם הדירה דנן) אינם כתוצאה ממאמץ משותף של התובעת והמנוח, וכי המנוח לא רכש אותם מכספים משותפים של בני הזוג. המנוח לא השקיע בנכסים ולא נוצרו מהם הכנסות משותפות.

יצויין ויודגש כי אין חולק כי רוב הרכוש והנכסים להן טוענת התובעת הינם רכוש ונכסים שקיבל המנוח בירושה מאביו המנוח. התובעת לא טענה כלל וכלל כי רכשה את הקרקעות או שילמה מאומה עבור הקרקעות או שתרמה להשבחת הקרקעות וכל טענתה באשר לקרקעות שהיו בבעלות המנוח הוא שהייתה בינה לבין המנוח כוונת שיתוף, חרף רישמום על שם המנוח בלבד.

מהראיות והעדויות שהובאו בפני, שוכנעתי, כי מעבר לתרומתה של המנוחה לניהול משק הבית וגידולם של הילדים, המנוחה אף לא תרמה את חלקה בפרנסת המשפחה, התובעת ולא הביאה שום ראייה ו/או הוכחה לכך כי היא עבדה וחסכה כסף וכי הכספים שחסכה השקיעה או תרמה לניהול משק הבית המשותף שלה ושל המנוח. טענותיה של התובעת נטענו בעלמא ללא כל ראיות או אסתכתאות.

לעניין דירת המגורים ששימשה את התובעת והמנוח למגוריהם וגידול הילדים שנולדו להם, לצורך הקביעה בדבר החלת השיתוף על בני זוג, די בכך שהתובעת והמנוח התגוררו תחת קורת גג אחת, ניהלו משק בית משותף, כל אחד ותרומתו שלו. אני סבור כי ניתן לקבוע כי בני הזוג המנוחים קיימו מאמץ משותף, כל אחד בהתאם ליכולתו, ויש בכך כדי להקים את חזקת השיתוף לפחות בדירת המגורים המשותפת של הצדדים.

בשים לב לנטל ההוכחה המוטל על כתפי התובעת ומשעסקינן ברכוש ובנכסים שהינם "נכסים חיצוניים", מצאתי כי במקרה הנדון, יש לקבוע כי תחולת הלכת שיתוף מצומצמת אך ורק ביחס לנכס משפחתי מובהק שהוא דירת המגורים, שכן לא עלה בידי התובעת לשכנעני במידה המספקת בדבר כוונת שיתוף מצד המנוח ביחס לשאר הנכסים.

התובעת, ובניגוד להלכה הפסוקה, שיש להתייחס לכל נכס ונכס בנפרד ולבחון מה מידת ההשקעה /או ההשבחה, לא פירטה ולא ציינה שום נכס או רכוש. כל מה שטענה התובעת לעניין הנכסים החיצוניים שקיבל המנוח, והיו רשומות על שמו, כי היו לו קרקעות, חלקן חקלאיות וחלקן לבנייה. עפ"י הפסיקה יש לבחון את כל אחד מהנכסים בנפרד ולתור אחר כוונת הצדדים. מאחר והתובעת לא מתייחסת בתביעתה לאף נכס, לא ניתן להיעתר לבקשתה להחיל את הלכת השיתוף על נכסים אלו.

במקרה הנדון, עומדת לדיון שאלת תחולת חזקת השיתוף על דירת המגורים של התובעת והמנוח. ידועה ההלכה, לפיה כאשר מדובר בדירת מגורים המשמשת את בני הזוג בעת נישואיהם, להבדיל מנכסים חיצוניים ועסקיים, נטל ההוכחה הרובץ על התובעת לשיתוף בדירה הוא קטן, ונדרשת כמות צנועה של ראיות, שכן דירת המגורים היא "גולת הכותרת של חזקת השיתוף" (ראו: עניין לוי ועניין הדרי). כאמור, די בחיים משותפים תחת קורת גג אחת על מנת להביא ליצירת הנחה של שיתוף באותו רכוש.

יישום המבחנים האמורים לעיל על נסיבות המקרה דנן תומך בקיומו של שיתוף בדירת המגורים שנרשמה על שם המנוח. אין חולק, כי התובעת והמנוח התגוררו בדירה תקופה ממושכת מאז נישואיהם בשנת 1971 ועד למועד פטירתו של המנוח בשנת 2018, ודי בתקופה ממושכת זו בצירוף יתר הנסיבות, על מנת ללמוד על כך כי מדובר בדירת מגורים, אשר שימשה את התובעת, המנוח וגם את ילדיהם, משך שנים רבות והיא מהווה נכס משפחתי מובהק.

ודוק, כאשר מדובר בבני זוג אשר היו נשואים תקופה ארוכה, נקבע כי גם אם דירת המגורים הייתה חלק מהנכסים אשר היו לבני הזוג מלפני הנישואין או קיבל אותה בירושה או במתנה במהלך הנישואין, הרי שבדרך כלל היא תיחשב כרכוש משותף של בני הזוג.

כאשר מדובר בבני זוג הנשואים במשך תקופה ארוכה, החיל בית המשפט במקרים אלו את חזקת השיתוף על הזכויות בדירת המגורים של בני הזוג, גם כאשר היא נרכשה על ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואין (ראו: תמ"ש (ת"א) 43960/01 י.ע. נ' ע.ע. (פורסם בנבו, מיום 23.1.2007) ובע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, מיום 8.9.2004)).

אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, מצאתי להיעתר חלקית לתביעת התובעת לפס"ד הצהרתי ולהורת על החלת הלכת השיתוף אך ורק ביחס לדירת המגורים בה התגוררה התובעת עם בעלה המנוח. אני דוחה את הסעד של החלת הלכת השיתוף על שאר הרכוש והנכסים שהיו למנוח.

סוף דבר:

אשר על כן ולאור האמור לעיל, אני קובע כדלקמן:

• בקשת התובעת לקיום צוואת המנוח השנייה מיום 20/12/16 נדחית.

   

• התנגדות הנתבע לקיום צוואת המנוח השניייה מיום 20/12/16 מתקבלת.

   

• בקשת הנתבע לקיום צוואת המנוח הראשונה מיום 15/6/16 נדחית.

   

• בקשת התובעת למתן צו ירושה אחר עיזבון המנוח מתקבלת.

   

• התביעה להצהיר על התובעת כבעלים של מחצית הרכוש של המנוח נדחית למעט בעניין דירת המגורים.

   

הצדדים יגישו תוך 10 ימים פסיקתא למתן צו ירושה לחתימת ביהמ"ש.

אשר לפסיקת הוצאות, בשים לב לתוצאות פסק הדין ולאחר ששקלתי את מכלול השיקולים הרלוונטיים, ועל מנת לא להסלים את הסכסוך בין הצדדים, אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ולרשם לענייני ירושה ותסגור את כל התיקים שבכותרת. 

מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום, כ"ד אדר ב' תשפ"ד, 03 אפריל 2024, בהעדר הצדדים.

חתימה