הכרה בקרוב משפחה כמורשה נהיגה של מוגבל ניידות

סגנית הנשיא נילי ארד

1.     לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (השופט אילן סופר; בל 2477/07) אשר קיבל את תביעתה של המשיבה בנוגע לזכאותה לגמלת ניידות, תוך שקבע כי בנה עונה על הקריטריונים הקבועים בהסכם הניידות להכרה בו כ"קרוב משפחה" "מורשה נהיגה" ברכב של אמו. על כן נפסק כי פלונית זכאית להמשיך ולקבל גמלת ניידות ואין לחייבה בהחזר ההלוואה עומדת.

תמצית העובדות הרלבנטיות לענייננו

2.  נקדים ונציין כי בהחלטה מיום 8.3.2010 הורה בית דין זה על איסור פרסום שמותיהם של המשיבה ובנה בשל חשיפת "מחלתו חשוכת המרפא של הבן, בזיקה למחלוקת שבערעור".

3.   המשיבה (להלן: פלונית) ילידת 1945, אלמנה מזה 12 שנה, הוכרה כבעלת 100% נכות ומקבלת קצבת זקנה ושאירים. לפלונית עשרה ילדים, אחד מהם סובל מפיגור שכלי ומתגורר עמה בביתה. פלונית מוגבלת בניידות ואין ברשותה רישיון נהיגה. אי לכך, ולבקשתה, הכיר המוסד לביטוח לאומי באחד מבניה של פלונית כנהג מורשה לנהוג ברכבה, בהתאם לאמות המידה הקבועות בהסכם הניידות ובמסגרתו. אותו בן הוא חולה איידס ומתגורר בדירה שכורה במרחק אווירי של 1,577 מטר מבית אמו - פלונית (להלן: בנה של פלונית או הבן).

4.   המוסד לביטוח לאומי  (הוא המערער; להלן גם: המוסד) הודיע לפלונית במכתב מיום 3.5.07 כי "חדלו להתקיים התנאים המזכים בגמלת ניידות ונוצר מועד קובע להחזר הלוואה עומדת". החלטת המוסד התבססה על בדיקה שערך ועל הצהרת בנה של פלונית לפיה הרכב נמצא ברשותו והוא אינו גר עמה בקביעות.

פסק דינו של בית הדין האזורי - הכרעה בתובענה ללא שמיעת ראיות

5.   פלונית ערערה בפני בית הדין האזורי על החלטת המוסד שלא להכיר בבנה כנהג  מורשה לפי הסכם הניידות, וכתוצאה מכך, על חיובה בהחזר ההלוואה העומדת. בהסכמת באי כוח הצדדים, ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי, במותב דן יחיד, על סמך טיעוני הצדדים בכתבי בי-דין בלבד לרבות סיכומים בכתב, תצהירי עדות ראשית של פלונית ובנה והודעות שמסרו לחוקר המוסד, מבלי שמי מהם נחקר נגדית.

בית הדין האזורי קיבל את תביעתה של פלונית ובהסתמך על החומר שהובא לפניו, כאמור, הגיע למסקנה כי התקיימו דרישות הסכם הניידות וכי יש להכיר בבנה כ"קרוב משפחה" "מורשה בנהיגה" לפי הסכם הניידות. בהתאם, נדחתה תביעת המוסד מפלונית להחזר ההלוואה העומדת.

 בפירוט טעמי החלטתו התייחס בית הדין האזורי ל"תמונה העובדתית" כפי שמצאה ביטויה בתצהיריהם של פלונית ובנה ובהודעות שמסרו לחוקר המוסד, תוך שקבע כך: הבן לא ישן דרך קבע בבית אמו, אינו עובד ו"נמצא עימה בבית רוב שעות היום, הוא אוכל בביתה, ישן במהלך היום בביתה, מתקלח בביתה, ומחליף בגדיו"; הבן "מסייע לאימו בכל הדרוש לה, מסיע אותה לקניות, לביקורי משפחה ולסידורים. בביתה מוקצה לו חדר עם ארון בגדים והוא אף מארח ידידים בביתה". בית הדין הוסיף וציין את תשובתה של פלונית לחוקר התואמת את גרסת הבן, ולפיה "בנה ישן אצלה שלוש או ארבע פעמים בשבוע, אבל כל יום הוא אצלה בבית, וכי הוא זמין עבורה  בכל עת".

בהתייחס לדו"ח חקירה מטעם המוסד בו נמצא כי ב"מספר ביקורים" שקיים החוקר במקום "לא נראה הרכב בחניית ביתה" של פלונית ולא נמצא סמוך לדירת אחד מבניה המתגוררים בעיר, קבע בית הדין, כי אין להסיק מכך שהשימוש נעשה שלא כדין "שהרי יתכן ובאותה עת היו התובעת ובנה בסידורים והשתמשו ברכב כדין". על כן לא ניתן משקל לדו"ח החקירה בקשר להחלטת המוסד.

על בסיס כל אלה, הגיע בית הדין למסקנה "כי מרכז חייו של הבן נמצא בבית אימו, וכי זהו מקום המגורים  המהותי שלו, אף אם מבחינה פורמאלית בחזקתו דירת מגורים אחרת". על כן קבע, כי "התקיימו התנאים להכיר במגורים המשותפים של האם ובנה, ובכך התקיימו דרישות ההסכם לנהג מורשה כדין".            

6. בקשה שהגיש המוסד לעיכוב ביצוע פסק הדין התקבלה בבית דין זה.

                                                     הערעור

טענות הצדדים

7 .   בערעורו ביקש המוסד לביטוח לאומי להורות על ביטול פסק דינו של בית הדין האזורי. זאת מן הטעם שבבנה של פלונית, אין מתקיימת אף אחת משלושת החלופות האפשריות בהגדרת "קרוב משפחה" בהסכם הניידות.

     חלופת ה"מגורים בקביעות" אינה מתקיימת מן הטעם שמושגים של "מרכז חיים" ו"מקום מגורים מהותי" אינם תחליף לדרישת המגורים בקביעות עם המוגבל בניידות. מגרסת הבן כפי שהתקבלה הוברר כי הוא ישן רוב הזמן בדירתו, ואין לראות בביקוריו בבית אמו מדי פעם לצורך אכילה ושינה, "כמגורים בקביעות עם המוגבל באותו בניין". אף אין מתקיימות בפלונית ובנה החלופות האחרות שבהסכם הניידות. הדירה בה מתגורר הבן נמצאת במרחק העולה על קילומטר וחצי ממקום מגורי אמו, ולא במרחק של 500 מטר, כנדרש בהסכם הניידות. אף לא נשמעה טענה לקיומה של החלופה השלישית בדבר מגוריהם של הבן ואמו ב"בניינים הקרובים ביותר באותו יישוב".

      הוסיף המוסד וטען, כי ההטבות מכוח הסכם הניידות מוענקות למוגבל בניידות הזכאי להן, ולא לקרובי משפחתו. לפיכך, מחלתו הסופנית של הבן והעובדה שאינו עובד, אין בהן די כדי להשפיע על המחלוקת שבדיון, שעניינה בתנאים המזכים את פלונית בגמלת ניידות, בכל הנוגע להכרה בבנה כמורשה נהיגה עבורה. משלא עמדה בתנאים הנדרשים בהסכם הניידות מן הדין להכיר בתביעת המוסד להחזר ההלוואה העומדת.

8.  פלונית תמכה בפסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו תוך שחזרה וטענה כי  בנה שוהה בביתה "במרבית שעות היממה" ובאותו זמן "הוא זמין באופן מוחלט לצרכי אימו, והוא זה המסיע אותה והמסייע בידיה בכל צרכיה"; וכי בכך שלבנה מקום מגורים "רשמי" משלו אין כדי לשלול את קיומה של חלופת המגורים "בקביעות". עוד טענה כי מבחן הזכאות על פי הסכם הניידות "אינו מבחן טכני של מטרים או דקות, אלא מבחן מהותי שנועד להגשים את מטרת ההסכם - סיוע לנכה בניידות" וכי לפי מבחן מהותי זה מתקיימת החלופה של  מגורים בבניינים שהמרחק האווירי ביניהם אינו עולה על 500 מטר, גם בנסיבות בהן קיים מרחק האווירי של 1,577 מטר בין דירתה לבין דירת בנה.