התקיים דיון נוסף בין הצדדים לאחר שהתובעת הודיעה על בקשתה למחוק את תביעותיה לגירושין ולסגור את התיקים, מלבד הבקשה לצו הגנה. לדבריה, לאחר דיונים ממושכים שלא הביאו לתוצאה המבוקשת של מתן הגט למרות מאסרו הממושך של הבעל ובעקבות פסק דין שקיבלה מבית דין פרטי היא מבקשת לסיים את ההליכים במחיקת התביעה לגירושין ולהמשיך בחייה.
הבעל נמנע מתגובה עניינית לבקשה זו והודיע שהוא נשאר בעמדתו העיקשת שלא לתת גט כמתחייב על פי פסקי הדין שניתנו בעניינם.
בנסיבות המתוארות ולאחר שמיעת טענות הצדדים בית הדין מחליט להיענות לבקשת האישה ולסגור את התיקים כמבוקש, על כל המשתמע מכך כפי שיבואר בהמשך. זאת מאחר שלא ניתן לנהל הליך בתביעת הגירושין כשהתובעת אינה מעוניינת בהמשך ההליך ומבקשת לסוגרו.
יחד עם זאת, אף שהליך תביעת האישה לגירושין מבעלה בבית הדין הרבני נסגר, אין כל עילה לבטל את ההחלטות שכבר ניתנו בתוקף ובסמכות אשר הורו על חיוב הבעל בגירושין, ושיש על פי ההלכה לכפות אותו לתת גט. זאת מאחר שהבסיס ההלכתי העומד ביסוד החלטות אלו בעינו עומד. על פי ההלכה יש להותירו במאסר או לנקוט ביחס אליו כל הליך שיוכל להביאו למתן הגט, וזו חובה המוטלת על בית הדין גם בלא שהאישה נוקטת בהליך פורמלי כזה או אחר, כפי העולה מדברי הטור והשולחן ערוך אה"ע סי' קלד סעיף ה. אלא שמההיבט המשפטי האזרחי בלבד, עם סגירת התיקים בית הדין אינו מוסמך עוד על פי חוק להורות על המשך מאסרו מכוח חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995 לאחר שהליך תביעת הגירושין של האישה נסגר.
לאור האמור, מאחר שפסקי הדין של בית הדין הרבני נותרו בתוקפם החוקי, אף אם בית הדין הרבני אינו מוסמך עוד לכפות את ציותם, עדיין בסירובו לתת גט לאשתו, ממשיך הבעל להפר את הוראת בית הדין הרבני שניתנה בסמכות ומתוקף החוק, ובהתאם להנחיית פרקליט המדינה (מספר 2.24 מדיניות העמדה לדין וענישה בגין אי־קיום צו שיפוטי של בית הדין הרבני למתן או קבלת גט, ט' במרחשוון תשע"ז (10.11.2016)) הבעל ממשיך לעבור בכך על סעיף 287(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 – 'הפרת הוראה חוקית' תוך פגיעה בשלומו של אדם. כל שכן שאין בהחלטתנו זו לסגירת תיק הגירושין לבקשת האישה, כדי להמעיט כלל מחומרת מעשיו של הבעל מבחינה תורנית ומוסרית (וייתכן שאף שמבחינה פלילית, אלא שתחום זה אינו בסמכותנו), נוכח העובדה שהבעל עיגן את האישה במשך כעשרים שנה (!) וממשיך ומעגן אותה בימים אלה, וכל זאת תוך שהוא הפר ומפר במשך תקופה ארוכה זו ברגל גסה את החלטותיו ופסקי דינו של בית הדין הרבני המצווים עליו לשחרר את אשתו בגט פיטורין.
לגבי עצם בקשת האישה באמצעות ב"כ לסגור את תיק הגירושין בבית הדין, נציין כי אמנם זכותה של האישה לבקש מבית הדין למחוק את הליך הגירושין שהיא עצמה פתחה ויזמה אותו, אך מאידך, מסמכותו של בית הדין הרבני לשקול את בקשתה של האישה. זאת בהתאם לתקנה עח לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, הקובעת כי "בית-הדין יחליט אם לשמוע את בעלי-הדין גם בעל-פה בעניין הבקשה, אם לאו", וכי "ההחלטה אם לקבל את הבקשה, כאמור, או לדחותה מסורה לשיקול-דעתו של בית-הדין".
ועל כך הוסיף פרופ' א' שוחטמן בספרו סדר הדין בבית הדין הרבני (תשע"א), עמ' 487-486:
"האם יש בידי התובע לבקש את הפסקת המשפט בכל שלב שהוא? יש שכתבו (נתיבות המשפט סי' כד, חידושים ס"ק ז), שזכות זו עומדת לו כל זמן שלא טען את טענותיו בבית הדין, אבל משטען את טענותיו – שוב אינו רשאי לבקש את הפסק הדיון, אלא בית הדין מצווה להכריע את הדין. אבל מתשובת הרשב"א עולה, שכל עוד לא נגמר הדין – רשאי התובע להסתלק מן הדין, גם אם קיבלו בקניין את סמכותו של בית הדין (שו"ת הרשב"א ח"ד סי' סז). לפיכך, "אם רצה להסתלק מדינו לגמרי ושלא לתבוע עכשיו – הרשות בידו, אף על פי שתובע הנתבע שיגמרו לו דינו, לפי שאין נזקקין לנתבע תחילה" (ובלבד שלא עלול להגרם נזק לנתבע, כדלהלן)...
מן ההלכה הנזכרת לעיל עולה, שאין התובע יכול להחליט בעצמו על הפסק הדיון, אלא עליו להגיש בקשה מתאימה לבית הדין."
בדומה לתקנה זו מופיע בתקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, אף שאינן מחייבות את בית הדין הרבני, כי זכותו של התובע לבקש להפסיק את תביעתו, אך בידי בית המשפט שיקול הדעת האם לקבל את תביעתו או לאו, וכן נקבע בהחלטת בית המשפט העליון בע"א 302/83.
במקרה שלפנינו ברור כי נוכח ייחודו של המקרה וההשלכות הרות הגורל של הצעד המבוקש מאחריותו של בית הדין ואף מחובתו היה לקיים דיון בבקשה ולשמוע את הדברים ישירות מפי האישה בעלת הדין, ולהבהיר לה באופן בלתי אמצעי את המשמעויות של צעד זה.
בדיון האחרון שהתקיים ביום כ"ח תשרי תשע"ט (7.10.2018) בית הדין חזר והבהיר לאישה כי פסק הדין שקיבלה מאותו בית דין פרטי הינו מוטעה הלכתית וחסר כל תוקף. כמו כן הבהיר בית הדין לאישה כי לאחר שהתיק ייסגר הבעל ישוחרר ממאסרו האזרחי, ובמידה ולא יישאר במעצר או במאסר בגין ההליך הפלילי המתנהל כנגדו, הרי שהוא יצא לחופשי ועשוי לצאת מישראל ולהיעלם באופן שלעולם לא נוכל עוד לאתרו, וכמובן שלא נוכל להפעיל עליו כל לחץ שהוא לשחרורה של האישה מכבלי עגינותה. הבעל אף אמר זאת בדיון, כשמיוזמתו עמד והכריז כי "אם תשחררו אותי אני אעלם!" (שורה 62 לפרוטוקול הדיון). על מחשבות האישה שהעלתה שמא כשבעלה הסרבן יצא מהכלא הוא לפחות יעבוד וישלם מזונות לילדים, הודיע הבעל באופן נחרץ וברור: "ממני היא לא תראה גרוש"! (שורה 91 לפרוטוקול).
בית הדין אף הציע לאישה כי דיוני בית הדין כנגד הבעל המעגן יתנהלו מעתה והלאה בלא לזמן אותה ובלא להטריח אותה בהתייצבות אישית, אך האישה לא נעתרה להצעה זו. בית הדין הוסיף והביע את דעתו כי סגירת התיק פורמלית ושחרורו של הבעל אינה משרתת את עניינה של האישה, וכי "סגירת התיק אולי מיועדת לשרת אג'נדה כללית, אבל אותה זה לחלוטין לא ישרת", (שורות 28-24 לפרוטוקול).
עוד יצוין כי מטעם האישה הוגשה בקשה למתן 'צו הגנה' לאישה כנגד הבעל. במסגרת זו לא נתייחס לגופה של הבקשה, אך נציין כי בקשה זו מעידה כאלף עדים עד כמה המהלך של סגירת תיק הגירושין ושחרור הבעל ממאסרו, לא רק שמחמיר עוד יותר את מצבה הקשה של האישה ומרחיק עד ללא סיכוי את האפשרות לשחררה מהעגינות, אלא אף מסכן באופן ממשי ופיזי את האישה. ברור לכל כי צו הגנה, חמור ככל שיהיה, אינו מהווה 'חומת ברזל' פיזית המוצבת סביב האישה.
'צו הגנה' לפי חוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א-1991, אינו אלא צו הרתעתי גרידא האמור להרתיע את המורחק כי במידה שימצא לנכון להפר את הגבלותיו הוא ייענש בקנס או אפילו במאסר. אך במקרה ייחודי ויוצא דופן זה, בו אין המאסר מהווה הרתעה של ממש כלפי הבעל הסרבן המוכן לשבת כל ימיו במאסר ובלבד שאשתו תישאר עגונה, כיצד החשש ממאסר לזמנים קצובים בגין הפרת צו ההגבלה או החשש מקנס כספי ירתיעו את הבעל הסרבן מלהתקרב לאישה וחלילה לפגוע בה?!