היתר לשרוף גופת מנוחה לפי בקשת בתה ובעלה ובניגוד לרצון אמה ואחיה והוראה לקבור אפרה בבית עלמין

1.         ההליך

            גב' ר. ז"ל, (להלן: "המנוחה"), נפטרה והלכה לבית עולמה ביום 16.12.10 סמוך לשעה 14:00 במרכז הרפואי ע"ש סוראסקי בתל-אביב (להלן: "בית החולים" או "המשיב 2"), לאחר מחלה קשה.

            בתה, המשיבה מס' 1 (להלן: "לילך" או "הבת") ובעלה  (להלן: "אליהו" או "הבעל") מעוניינים שגופת המנוחה תישרף ואילו אמה, המבקשת מס' 1 (להלן: "האם" או "שושנה") ואחיה המבקש מס' 2,  (להלן: "האח" או "י'") מעוניינים שהמנוחה תיקבר בקבר ישראל.

            מיד לאחר מותה פנו המבקשים לבית משפט השלום בחדרה וביקשו לקבל צו מניעה נגד המשיבים למניעת שריפת גופת המנוחה אולם, השופט א. קפלן קבע שהסמכות בנושא זה נתונה לבית המשפט המחוזי והעביר את הבקשה לדיון בבית משפט זה.

            בבקשתם מבקשים המבקשים ליתן צו מניעה זמני, ולאחר דיון להופכו לקבוע, כדי למנוע שריפת הגופה וכן צו המורה למשיבה 1 "...להימנע משריפת הגופה אלא להביאה לקבר ישראל".

            כלפי בית החולים - בו מוחזקת גופת המנוחה - ביקשו המבקשים להמנע משחרור הגופה עד להחלטת בית המשפט.

בערבו של יום 16/12/10 החלטתי לתת צו מניעה זמני במעמד צד אחד המופנה למשיבה ומורה לה להמנע משריפת הגופה עד למתן החלטה סופית בבקשה וכן הוריתי כי בית החולים יימנע ממסירת הגופה למאן דהוא עד למתן החלטה סופית בבקשה. נקבע דיון במעמד שני הצדדים למחרת, יום ששי, שעה 11:00.

בטרם הדיון ביקשתי מן היועץ המשפטי לממשלה להביע עמדתו בקשר לבקשה וזו ניתנה ביום 17.12.10 כשעה וחצי בטרם הדיון, באמצעות הודעתו של עו"ד א. לדרר, פרקליט מחוז חיפה - אזרחי (להלן: "תגובת המדינה").

באמצעות ב"כ המבקשים, עו"ד זיו עזורה, הודיע בית החולים כי יכבד כל החלטה של בית המשפט ולא התייצב לדיון (עמ' 26-27 לפרוטוקול).

2.         הסוגיה לדיון

            האם קיים בחקיקה או בדין איסור על שריפת גופות נפטרים במקום קבורתם?, במידה והתשובה לכך שלילית, כיצד יוכרע נושא זה כשיש עמדות מנוגדות בין קרובי הנפטר?

            בהקשר זה מתעוררת סוגיה מרכזית נוספת הקשורה לכבודו של המת והאם שריפת גופתו פוגעת בו?

            הואיל וכל הצדדים מסכימים כי שיקול מרכזי בנושא שעל הפרק הינו "רצון הנפטר", נשאלת השאלה כיצד יוכח רצון זה, מהי רמת ההוכחה ומהו "מדרג" קרובי המשפחה הזכאים לבקש שריפת הגופה או קבורתה?

3.         הסמכות העניינית

            כאמור, בית המשפט קמא סבר שהסמכות מצוייה בידי בית המשפט המחוזי, על פי "סמכותו השיורית", הואיל ולא מדובר בהליך כספי או הליך הניתן ל"כימות כספי".

            אף שב"כ המשיבה 1 הביעה דעתה כי "מלכתחילה" הסמכות הינה לבית המשפט לענייני משפחה ולא לבית המשפט המחוזי, לאור סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט), הקובע שעניין שהועבר ע"י בית משפט אחד לבית משפט אחר, בשל חוסר הסמכות, בית המשפט האחר "... לא יעבירנו עוד", ועל כן הסמכות מצוייה בבית המשפט המחוזי. ב"כ המבקשים הסכים בשל אותו נימוק, כי כעת הסמכות להכריע בבקשה נתונה לבית המשפט המחוזי.

            לפי סעיף 40(1) לחוק בתי המשפט, מוסמך בית המשפט המחוזי לדון בכל עניין אזרחי (או פלילי) שאינו בסמכות של בית משפט השלום ואף בתביעה שכנגד שהינה בסמכות של בית משפט לענייני משפחה, אותה הוא רשאי להעביר לבית משפט לענייני משפחה רק משיקולי צדק ותועלת.

            סוגיית הסמכות לבית המשפט המחוזי אינה נקייה מספקות שהרי ברור כי סעיף 79(ב) אינו יכול להכשיר מצב בו - למשל - יעביר בית משפט מחוזי לבית משפט שלום תיק רצח הנדון בפני הרכב. מובן שכאשר יחזיר בית משפט השלום  - בהעדר סמכות - את התיק לבית המשפט המחוזי, הביטוי "... לא יעבירנו עוד..." שבסעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט לא ימנע זאת. דהיינו, הביטוי "לא יעבירנו עוד" יחול כל עוד העברת הסמכות נעשתה כדין.

זאת ועוד, סעיף 3(א) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק בית המשפט לענייני משפחה"), קובע כי "ענייני משפחה לפי חוק זה יידונו בבית המשפט לענייני משפחה" וסעיף 1(2) לחוק כולל במושג "ענייני משפחה": "תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין בן משפחתו או עזבונו, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא".