הישראלי שולמן ואח' נ' בן שטון ואח'

פסק דין

המבקשים הם בני זוג אשר ביום 16.10.08 רכשו מהמשיב מספר 1 רכב מסוג מזדה מס' רישוי 2985214.

המשיב 1 הוא סוחר רכב והמשיב 2 גם הוא סוחר רכב.

המשיבה 3 היא חברה לסחר ברכב שמנוהלת ע"י מר דויד רחמים.

המשיבה מס' 4 היא אשתו של המשיב מספר 2.

העסקה נשוא התביעה שבמסגרתה רכשו המבקשים את הרכב הנ"ל מהמשיב 1 הייתה עסקת "טרייד-אין" שבמסגרתה הם מסרו לו רכב של המבקשת 1 ששוויו היה כ 33,000 ₪ והוסיפו 39,000 ₪ בהמחאות שלהם כך שבסך הכול שילמו 72,000 ₪ עבור הרכב.

על פי הנטען בתביעה, המבקשים והמשיב 1 סיכמו ביניהם כי ביום 19.10.08 הם יבצעו את העברת הבעלות במשרד הרישוי כאשר הם יקבלו את הרכב נקי מכל שיעבוד או זכות של צדדי ג'.

לטענתם של התובעים למרות שהרכב שמסרו למשיב 1 הועבר לבעלותו והוא אף מכר אותו לצדדים שלישיים, ולמרות שההמחאות שמסרו לו נפרעו, המשיב 1 לא העביר על שמם את הרכב.

בנוסף מתברר לטענתם כי יומיים לפני כריתת ההסכם בינם לבין המשיב 1, רכש המשיב 1 את הרכב מהמשיבה 2, שילם עבורו בהמחאה שבדיעבד חוּללה והתברר להם לטענתם גם שהמשיב 2 עובד בשיתוף פעולה עם המשיבה 3.

מלכתחילה היה גם משרד התחבורה אחד המשיבים בבקשה, וכן חברת הליסינג היHתה אחד המשיבים; משרד התחבורה נמחק בהסכמה, וכך גם חברת הליסינג, לאחר שהשעבוד שהיה רשום לטובתה כבר נמחק.

בין לבין, הגיעו הצדדים להסדר-דיוני במסגרת הליך ביניים בתיק זה לפיו ימשיכו המבקשים להחזיק ברכב ויעבירו אותו מבחן שנתי בסיוע המשיב 2, וכן, ירשמו את המשיבה 4 כאחד המוטבים בפוליסת הביטוח של הרכב, אך לא יוכלו לעשות ברכב כל פעולה של העברת זכויות עד למתן פסק דין בתיק שבפניי.

הבקשה נתמכת בתצהירי המבקשים אליהם צורף כל התיעוד הרלוונטי, והיא נקבעה לדיון בפני.

אף אחד מהמשיבים לא טרח להגיש תצהיר נגדי.

המשיב 1 הודיע בכתב כי הוא מסכים לבקשה.

המשיבים 2 ו – 4 הודיעו שהם מתנגדים לבקשה ובאת כוחם גם התייצבה בדיון, כאשר הם למעשה היחידים המתנגדים לבקשה.

בדיון נחקרו המצהירים/ המבקשים על תצהיריהם, ולמרות שלא הוגש תצהיר של המשיב 2 אפשרתי למשיב 2 לומר את דברו. הוא טען שהרכב שייך לו, טען שהוא שילם לבנק את כל סכום השעבוד לאחר שהתגלתה כל הפרשה, כי "זו העבודה שלי, אני לא יכול להרשות לעצמי לא לשלם". הוא הוסיף כי היה אמור לקבל כסף מהמשיב 1 שנתן לו שיק, אך השיק חזר, והוא מסובך עם המשיב 1 בסכום של 450 אלף ₪.

בתום הדיון הוריתי לצדדים לסכם בכתב.

מהפן העובדתי אין ספק שהמבקשים הוכיחו את טענותיהם בקשר לרכישת הרכב מהמשיב 1 בהתאם לזיכרון הדברים שצורף לתצהיריהם, הם הוכיחו את התשלומים ואיש לא חולק על כך שהרכב נמסר להם על ידי המשיב 1 כאשר שילמו עבורו. כאן המקום לומר שהמשיבה 4 רשומה במשרד הרישוי כבעלים של הרכב, אך טענת המבקשים כי הרישום נעשה לאחר שהרכב כבר היה בחזקתם והם סיימו לשלם עבורו לא נסתרה, ולוּ משום שלא הוגש תצהיר נגדי והמשיבה 4 גם לא טרחה להופיע לדיון.

מהפן המשפטי מבססים המבקשים את טענתם על סעיף 34 לחוק המכר, תשכ"ח – 1968, שזו לשונו:

"נמכר נכס נד על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה היתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו כאמור, ובלבד שהקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום-לב."