היקפו ותכליתו של הליך גילוי מסמכים בבית הדין לעבודה

1.         עניינה של החלטה זו הוא בבקשתם של הנתבעים להציג חלק מחומר הראיות שברשותם, הכולל דו"ח של חוקר פרטי מטעמם ותצהיר מטעמו וכן סרטונים בעניין מעשי הגניבה שהם מייחסים לתובעים (להלן: "הראיות"), רק לאחר חקירתם הנגדית.

2.         הנתבעים, בהישענם על הלכת סוויסה (רע"א 4249/98 סוויסה נגד הכשרת היישוב חברה לביטוח פד"י נה(1) 515) טענו כי הגשת הראיות יחד עם תצהירי העדות הראשית מטעמם עלולה לגרום לשיבוש אותן ראיות על ידי התאמת גרסותיהם של התובעים ובכך למנוע את חשיפת האמת.

3.         התובעים התנגדו להגשת הראיות בשלב הדיון המבוקש.

            לטענתם הצגת הראיות בשלב החקירה הנגדית תפגע ביכולתם לנהל את הדיון ולהתגונן כראוי בפניהן.

            התובעים הפנו לכך שתלונתם של הנתבעים במשטרה כנגדם בחשד למעשי גניבה נחקרה ותיק החקירה נסגר בחלוף חצי שנה מיום פתיחתו בנימוק ש"לא נמצאו ראיות מספיקות להעמדה לדין".

            לטענתם, אין בחומר החקירה שהוגש למשטרה כל דו"ח של חוקר או סרטונים כך שיש מקום לספק באשר לאמינותם ויש ליתן לתובעים לעיין בחומר הראיות כדי שיוכלו לשלול את נכונותן.

            עוד הפנו התובעים לכך שהראיות בהן עסקינן לא גולו במסגרת הליכי גילוי המסמכים.

4.         הכרעה

הלכת סוויסה קבעה את החזקה בדבר גילוי מירבי של מסמכים, אך הציבה לצידה את סייגה:          

"הדעה המקובלת כיום היא שיש לאפשר לבעלי הדין "לשחק" בקלפים גלויים, למען לא יפתיע אחד מהם את יריבו במהלך המשפט בראייה בלתי צפויה וכך יכשיל את יריבו, שלא היתה בידו אפשרות לבדקה ולהכין חומר ראיות לסתור.

לפיכך הכלל הוא, שרשאי בעל דין לקבל מידע על מסמכי היריב, בין שהם "מועילים" ובין שהם "מזיקים". "מסמכים מועילים" - הם מסמכים היכולים לתמוך במבקש ו"מסמכים מזיקים" הם מסמכים התומכים בעמדת המשיב, ואפשר שאם יגיעו מראש לידיעת המבקש, יוכל ליטול את עוקצם בראיות אחרות. משחק "בקלפים גלויים" עשוי, בדרך כלל, למנוע קיומן של טקטיקות פסולות של הפתעת היריב ודחיית המשפט, לפי בקשת בעל הדין המופתע, כדי להביא חומר ראיות לסתור. הוא גם עשוי לשמש לעתים כגורם משמעותי להבאתם של בעלי הדין לכלל פשרה; אך הכלל האמור אין כוחו, בהכרח, יפה לגבי מי שכל גירסתו במשפט כוזבת והוא מבקש את הגילוי כדי להכין ראיות כוזבות שיש בהן כדי לסתור את הראיות שבידי יריבו; אכן מטרתו של גילוי מסמכים הוא, כרגיל, להביא לחקר האמת, ואם סבור בית המשפט כי הגילוי לא ישרת מטרה זו, יש להשאיר לו שיקול דעת שלא להתירו" (שם, עמ' 521-522).

הלכת סוויסה קובעת את העיתוי הנכון בו יכול בעל דין להגיש מסמכים כראיות כאשר לטענתו הגשתם בכלל חומר הראיות, קרי: הגילוי, עלול לפגוע בחיסיון לו טוען בעל הדין המחזיק בראיה ומבקש להציגה.

כבוד השופט לוין סיכם וניסח את ההלכה באופן הבא:

(א)       חזקה היא בתביעות פיצויים על נזקי גוף - כמו בתביעות אחרות - שיש מקום לגילוי כללי של מסמכים ולעיון בהם בעתו בין כשמדובר במסמכים "מועילים" ובין כשמדובר במסמכים "מזיקים";

(ב)       רשאי בית ^-המשפט לסטות מן הכלל האמור אם הוא סבור שעיון במסמכים בשלב מוקדם עשוי להביא את התובע לשיבוש ראיותיו ולא יסייע לחשיפת האמת;

(ג)        בהחלטתו לסטות מן הכלל האמור ייתן בית ^-המשפט את דעתו על המחלוקת כפי שנתגבשה בכתבי ^-הטענות ולשאר נסיבות העניין. יש להניח שהוא ייטה לעשות שימוש בשיקול ^-דעת זה כשהמחלוקת סבה על עצם קיומו של האירוע נושא התביעה יותר מאשר כאשר מדובר בשיעור הנזק בלבד, אך גם בעניין זה אין לקבוע מסמרות;

(ד)       במקרה מתאים רשאי בית ^-המשפט לעשות שימוש בסמכותו לפי תקנה 119, לעיין בעצמו במסמך ולעמוד על הפער הקיים בין העובדות, כפי שפורטו בכתב ^-התביעה לבין תיאור העובדות כפי שהוא מופיע בראיה שבמחלוקת;

(ה)       החלטת בית ^-המשפט של ערכאה ראשונה בשאלה אם לדחות את העיון במסמך למועד אחר אם לאו נתונה לשיקול ^-דעתו, ובית ^-המשפט לערעורים לא ייטה להתערב בה, אלא במקרים נדירים.