בפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ר' חפרי-וינוגרדוב), שניתנה בתיק בר"ע 609/06, ביום 23.8.06, במסגרתה נדחתה השגת המבקשים על החלטות ראש ההוצאה לפועל, אשר לא נעתר לבקשתם לביטול צווי עיכוב יציאה מן הארץ שהוצאו נגדם.
המבקשים, הינם בני זוג, אשר התגוררו בעברם בישראל. בתחילת שנת 2005 עברו המבקשים להתגורר בלונדון. כנגד המבקשים תלויים ועומדים מספר תיקי הוצאה לפועל, שנפתחו בשל אי-פירעון הלוואות שנטל המבקש 1 (להלן: המבקש) מן המשיבים, וזאת בערבותה של המבקשת 2. במסגרת תיקים אלו הוצאו כנגד המבקשים צווי עיכוב יציאה מהארץ. במהלך חודש יוני 2006 הגיש המבקש בקשה לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוצא כנגדו בתיק 02-17857-05-1. בבקשה צוין, כי מצבו הבריאותי של אביה של המבקשת 2 הינו בכי רע וכי בכוונת המבקשים להגיע ארצה ולבקרו. עוד הבהירו המבקשים, כי מרכז חייהם הועבר ללונדון כבר בתחילת שנת 2005, וכי המבקש עובד שם כמנהל מאפייה וילדיהם רשומים לבתי-ספר בעיר.
בקשה זו ובקשה דומה נוספת שהגישו שני המבקשים בתיק אחר (02-25001-05-1) נדחו על-ידי ראש ההוצאה לפועל בחיפה (כבוד הרשם עיסא סעיד) ביום 3.7.06. בהחלטותיו, ציין ראש ההוצאה לפועל כי כנגד המבקשים תלויים ועומדים מספר רב של תיקים, שמרביתם נפתחו בסמוך לעזיבתם את הארץ וכי חובם המצטבר מגיע לסך של כ-2,500,000 ש"ח. ראש ההוצאה לפועל העריך, כי יש ממש בטענה לפיה המבקשים ברחו מן הארץ עקב חובותיהם הרבים. מכל מקום, הוא סבר כי יש לדחות את הבקשות משום שהן לא נסמכו על תצהיר ערוך כדין. כן הוזכרה בהחלטתו של ראש ההוצאה לפועל העובדה שלא ניתן היה לחקור את המבקשים על תצהירם, מאחר והם לא התייצבו לדיון שנערך בפניו.
על החלטות אלו הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית-המשפט המחוזי בחיפה, בגדרה תקפו הם את החלטתו של ראש ההוצאה לפועל. בקשה זו נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' חפרי-וינוגרדוב). בהחלטתו, ציין בית-המשפט המחוזי, כי על-פניו תצהירי המבקשים הוגשו כדין. יחד עם זאת, הוא הבהיר כי אין מקום למתן רשות הערעור בשל העובדה שהמשיבים ביקשו לחקור את המבקשים על תצהירם והדבר לא התאפשר בשל העובדה שהאחרונים לא הופיעו לדיון בבקשה. בית-המשפט המחוזי, אף נתן דעתו לכך שהמבקשים לא פירטו את מלוא גובה חובותיהם בבקשה ולכך שהמבקשים לא העלו טענות כלשהן כנגד תוקפם של הצווים שהוצאו נגדם.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, במסגרתה שבים המבקשים על הטענות שהעלו בפני ראש ההוצאה לפועל ובפני בית-המשפט המחוזי. לטענתם, משמצא בית-המשפט המחוזי כי לא נפל כל פגם בתצהיר שומה היה עליו לקבל את הבקשה ולהחזיר את הדיון לראש ההוצאה לפועל. כמו-כן סבורים המבקשים, כי בית-המשפט רשאי היה לקבל את תצהיריהם כראייה, אף ללא צורך בחקירה נגדית. לגופו של עניין, טוענים המבקשים כי מרכז חייהם נמצא כיום בלונדון וכי דווקא עיכוב יציאתם מהארץ עשוי לטרפד את תשלום חובותיהם.
מנגד, המשיבים הינם בדיעה, כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור, תוך שהם נסמכים על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.
לאחר שבחנתי את בקשת רשות הערעור נחה דעתי, כי דינה להידחות.
רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות חוקתית; מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם חשיבות עניינית לבעיה משפטית המועלית בהם; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בעניין; במילים אחרות, מקרים בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123). הבקשה דנא אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים, אשר נדון כבר בפני שתי ערכאות, הן בפני ראש ההוצאה לפועל והן בפני בית-המשפט המחוזי, והמבקשים לא הצביעו על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי".
בהקשר זה, אציין שאיני מוצא כל ממש בשתי הטענות שמעלים המבקשים כהצדקה למתן רשות ערעור.
ראשית, אין בידי לקבל את הטענה לפיה משנמצא כי תצהירם של המבקשים הוגש כדין, שומה היה על בית-המשפט המחוזי להשיב את הדיון לראש ההוצאה לפועל. כלל ידוע הוא בשיטתנו, כי ערכאת הערעור רשאית ליתן פסק-דין סופי בתובענה בהתבסס על נימוק שונה מן הנימוק עליו הסתמכה הערכאה שקדמה לה (ראו, תקנה 454 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984; ראו גם תקנה 462 לתקנות). מכאן, שאין חולק כי בית המשפט המחוזי רשאי היה לדחות את הבקשה אך מן הטעם שלא התאפשרה חקירת המבקשים על תצהירם. מה גם, שיש לזכור כי בהחלטתו של ראש ההוצאה לפועל, הובעה התייחסות לעובדה שלא ניתנה למשיבים האפשרות לחקור את המבקשים על תצהירם.
שנית, אף את הטענה לפיה בסמכותו של ראש ההוצאה לפועל לקבל את התצהירים שהוגשו כראיה ללא צורך בחקירה נגדית, מתקשה אני לקבל. סעיף 17 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, קובע בזו הלשון:
"הוראות סעיף 15 אינן גורעות מכוחו של בית המשפט לצוות כי המצהיר ייחקר בבית המשפט, ובית המשפט ייעתר לבקשתו של בעל דין לצוות על כך;לא התייצב המצהיר, רשאי בית המשפט לפסול תצהירו מלשמש ראיה".
ברע"א 2508/98 מתן. י. מערכות תקשורת נ' מילטל תקשורת, פ"ד נג(3) 26 דן בית-המשפט בהיקף שיקול הדעת הנתון לו להגביל חקירה של מצהיר על תצהירו, בקובעו:
"נוכל לסכם את המצב המשפטי בארצנו בסוגיה הנדונה כך שבעקרון זכותו של בעל דין שמורה לו - מכוח חוק חרות - לקיים חקירה שכנגד של יריבו, בין כשהמדובר בהליך העיקרי ובין כשהמדובר בהליכי ביניים; והוא - בסייגים הקבועים בחוק, כגון כשבית המשפט שוכנע שהחקירה אינה רלבנטית. אכן, כשהמדובר בהליכי ביניים נותר שיקול דעת בידי בית המשפט להגביל את היקף החקירה ואין להפוך את החקירה שכנגד בהליכים אלה לחזרה כללית לקראת המשפט. עם זאת, מקום שהגירסה העובדתית הבסיסית שנויה במחלוקת בין בעלי הדין אין לשלול מבעל דין את זכותו לקיים חקירה שכנגד של תצהירי יריבו, בין כדי לערער את גירסתו של הלה ובין כדי לאמת באמצעות החקירה את גרסתו של החוקר (בעמ' 34) [ההדגשות הוספו - ס. ג']."
בעניינו, טענת המבקשים לפיה לבית-המשפט ישנה סמכות שלא להורות על חקירת המבקשים נטענה בעלמא והם נמנעו מלהצביע על התקיימות אחד מן הסייגים המצדיקים הגבלת זכותם של המשיבים לחקור את המבקשים חקירה נגדית על תצהירם. מה גם שבמקרה דנא, כפי שציין המשיב 2 ובצדק, תצהירו של המבקש מעורר תמיהות שונות, בפרט ככל שהדבר נוגע למועד בו העבירו המבקשים את מרכז חייהם ללונדון, שמן הראוי היה ללבנן באמצעות חקירת גרסתו.
אף לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות. בראש ובראשונה, נתתי דעתי להתנהגותו חסרת תום הלב של המבקש, אשר די בה כדי להביא לביטול בקשתו. בהקשר זה, יצוין, כי בדיון שנערך בבית משפט השלום בחיפה ביום 20.1.05 בעניין צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוצא כנגד המבקש בתיק הוצאה לפועל אחר, הכחיש המבקש מכל וכל את כוונתו לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת. כן הצהיר המבקש כי מרכז חייו הוא בארץ, שכן משפחתו מתגוררת בחיפה וילדיו לומדים בבית-ספר בעיר. על יסוד האמור, הוחלט לבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ שהוצא כנגדו. בניגוד להצהרות האמורות עזב המבקש את הארץ יחד עם משפחתו זמן קצר בלבד לאחר ביטול הצו שהוצא כנגדו. לא זו אף זו, בתצהיר שנלווה לבקשה, הצהיר המבקש כי הוא ומשפחתו העבירו את מרכז חייהם ללונדון עוד בתחילת שנת 2005. התנהגות זו של המבקש אשר לא נרתע מלהפר את התחייבותו קבל עם ועדה שלא לצאת מן הארץ, וכל זאת זמן קצר בלבד לאחר שבוטל צו עיכוב היציאה שהיה תלוי ועומד כנגדו, די בה, כך לדידי, כדי להביא לדחיית בקשתו (באשר לחובה המוטלת על בעל-דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים והדיוניים בדרך מקובלת ובתום לב, ראו למשל רע"א 9200/06 רזין נ' Bea Hotels N.V (טרם פורסם)).
זאת ועוד, סעיף 14 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ד-1964, מאפשר לראש ההוצאה לפועל להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ לחייב מקום בו הלה עומד לעזוב את הארץ בכדי לסכל הליכים המתנהלים נגדו או בכדי להימנע מביצועו של פסק-דין. אמנם, ההלכה שקנתה לה אחיזה במרוצת השנים בפסיקתנו היא כי עיכוב יציאתו מן הארץ של תושב זר תעשה רק במקרים מיוחדים (ראו למשל, בר"ע 7208/93 וייסגלס נ' וייסגלס (לא פורסם)). אלא, שהגם שיש לייחס משקל משמעותי לעצם היות החייב תושב חוץ, הרי ששיקול זה אינו מכריע. על כן לא בכל מקרה ומקרה יסרב בית-המשפט באופן אוטומטי להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד חייב מסוים, אך בשל היותו תושב חוץ. עמד על כך בית-משפט זה ברע"א 909/90 אמנון בן יהודה נ' ליסקו חברה להחכרת ציוד (לא פורסם), בציינו:
"המבקש הוא אזרח ישראלי וכאזרח ישראלי התחייב בהתחיבות אשר הנה נושא התביעה נגדו, ואין דינו כדין תושב חוץ עובר אורח בארץ. אם תתקבל טענת המבקש, הרי שכל מקרה שאזרח ישראלי, העלול להיות מחוייב בגין התחייבות שהתחייב בארץ, יבקש לעזוב את הארץ, כשאין לו נכסים בה להבטחת חובו, לא יהיה מקום לעכב יציאתו ולמנוע סכול האפשרות של בצוע פסק הדין. נראה לי שיציאתו מן הארץ של נתבע כזה תמנע או ותכביד על האפשרות לגבות את המגיע ממנו, מתוך הכנסות שיכול הוא להשתכר או לצבור בארץ. בהקשר זה יודגש שאין טענה שהמבקש אינו יכול להשתכר ולצבור הכנסות בארץ. רצונו של המבקש להשתכר דוקא מחוץ לגבולות המדינה אין בו עילה למנוע את יציאתו מן הארץ. הנני סבור, על כן, שעל סמך האמור לעיל וכלל נסיבות המקרה רשאי היה בית המשפט לעכב יציאתו מן הארץ של המבקש ולאבחן ענינו מהלכת סומך נגד עוזר הנ"ל" (שם, בפיסקה 3; ראו גם, ע"א 535/75 שכטור נ' פרזינפור, פ"ד כט(2) 835).
אף בענייננו איני סבור כי יש מקום לבטל את צו עיכוב היציאה שהוצא כנגד המבקשים, אך מן הטעם שמרכז חייהם, כך לטענתם, נמצא כיום בחו"ל. בהחליטי כן, נתתי דעתי אף לעובדה שהמבקשים נמנעו מלהתייצב לחקירה על תצהירם וכי בשל כך, לא ניתנה למשיבים האפשרות לחקור אותם אודות עניינים, להם עשויה להיות השלכה על ההחלטה האם להותיר את צו עיכוב היציאה מן הארץ על כנו. כך, למשל לא ניתן היה לברר האם נותרו למבקשים נכסים בארץ אותם ניתן יהיה לממש והאם עזיבתם לאנגליה לא נעשתה לשם התחמקות מתשלום חובותיהם.