התקיים דיון בפנינו, בערעורו של הבעל, על החלטתו של בית-הדין האזורי מתאריך כ"ב באלול תשס"ז, בו נכתב בין היתר כי הצדדים נשואים זה לזה שנים רבות, כמופיע בפס"ד מיום ה' בשבט תשס"ז 29.1.07.
בפס"ד הנ"ל קיבל בית-הדין את תביעת הבעל לגרושין לחייב את האשה בגט, כשהעילה לחיוב הגט היא שהצדדים אסורים זל"ז [הצדדים קיימו ביניהם יחסי אישות קודם לגרושי האשה מבעלה הקודם].
ביום 28.3.07 הוגשה בקשה לבית-הדין האזורי ע"י ב"כ הבעל להטיל על האשה צוי הגבלה עקב סרבנותה לקבל גט.
בתגובות טוען ב"כ האשה, כי עקרונית האשה לא מתנגדת לקבלת הגט, אלא שמבקשת שקודם לקבלת הגט בית-הדין ידון בפיצויי גרושין. כמו כן מבקשת האשה שהבעל יסכים שכל עניני הרכוש בין הצדדים יעברו לסמכותו של בית-הדין [הבעל תבע תביעה רכושית בבית המשפט לעניני משפחה] וכל זמן שהבעל לא מסכים לכך מבקשת לעכב את הגרושין ... ולכן במקרה שלפנינו שהאשה מוכנה להתגרש אלא שמבקשת שבית-הדין הוא זה שיחליט בנושא הרכוש והבעל לא מסכים לכך, ובוודאי שע"פ ד"ת תביעתה צודקת, אין היא נחשבת כמעגנת את הבעל ואין לחייבה בגט.
לאור הנ"ל החליט בית-הדין לדחות את בקשת ב"כ הבעל המבקש להטיל צוי הגבלה על האשה.
לטענת המערער, בין היתר, הצדדים אינם נשואים כדמו"י. הם התחתנו אצל רב רפורמי בארה"ב, ולא היתה חופה ולא קדושין, ולא שבע ברכות, ובית-הדין האזורי לא הכריע בתוקף הקדושין, כיון שהצדדים חיים באיסור, עקב כך שהאשה חיה עם בעלה הנוכחי עוד לפני גירושיה מבעלה הראשון. כמו כן המדובר באשה שאינה בוחלת מדיונים משפטיים בערכאות, החל מהגשת הסכם חלוקת רכוש בבית-המשפט, וכלה בתביעת מזונות, וכיום נותרו רק חובות המסעדה שלא נכללו בהסכם הנ"ל מאחר ונוצרו רק לאחר מכן בעקבות קריסת עסק המסעדה הנ"ל, ולכן לאור הנ"ל, האשה לא יכולה לבוא באיצטלא של התחסדות לדיון בבית-הדין הרבני, בעוד שכיום נהנית מקבלת דמי הסתגלות כתחליף למזונות למרות שהיא אסורה לבעלה. ולכן לאור הנ"ל, יש להטיל סנקציות על האשה לקבלת גט.
לעומתו טוען ב"כ המשיבה, תוך הפניה לפס"ד בית-הדין האזורי מתאריך י' בשבט תשס"ז (29.1.07), לפיו בית-הדין הבהיר כי לטענת האשה היו מלבד זאת חו"ק כדמו"י, ונראה שנכתבה כתובה כדין ואין לנו ראיה אחרת על הקדושין מלבד העדים שחתומים על הכתובה.
לאחר העיון, נראה לבית-הדין, שיש לקבל הערעור ויש להטיל סנקציות על האשה אם תסרב לקבל גט. אמנם בית-הדין האזורי בהחלטתו מתאריך י' בשבט תשס"ז כתב "מעיון בכתובה נראה שאכן הכתובה נכתבה כדין", וב"כ המשיבה מסר שאין לנו ראיה על הקדושין מחוץ לכתובה והעדים החתומים, מ"מ אין להסיק מכך על תקפות הקדושין. מאחר וכידוע שישנם מסדרי-קידושין המתפרצים בסדרי קדושין ע"פ ההלכה, וכל שלא הוכח שמסדר הקדושין נמנה על האמונים לסדרי ההלכה, יש להטיל דופי בסדור הקדושין, ומכלל ספקא לא נפקא. הרקע שעל פיו נקבעה ההלכה שלא לחייב את האשה בגט, יסודה בחרם רבינו גרשום, אך בנידון דידן הרקע הנ"ל לא תקף, היות ומדובר בספק קדושין. לדעת הרבה פוסקים בספק קידושין לא חל חרם רבינו גרשום, עיין אחיעזר, רע"א, ומהרש"ם. הנקודה הזו, אם חל חרגמ"ה בספק קדושין, קשורה לשאלה אם חרם תוקפו מן התורה או מדרבנן, שאז י"ל ספקא דרבנן לקולא, ועכ"פ הרבה גדולים סוברים כאמור, שהחרם לא חל. לכן אין להקיש מדברי המהרי"ק מחיוב של הבעל לגט כאשר הוא מתנה ענין הסדרת הממון שלקחה האשה, לחיוב האשה בגט, מאחר ולפי ההלכה הבעל מגרש רק לרצונו, ויש צורך בעילה לכפיה, או לחיוב לגט, להפקעת הזכות להבעת רצונו לגט. משא"כ כלפי האשה שהצורך ברצונה הוא מגדר אחר, כלומר מצד החרם, ומעיקר הדין אשה מתגרשת שלא מרצונה, שאז נסיבות המקרים השונים, המהוות עילות גירושין, הן הקובעות בלעדית אם ישנו החרם, וזאת ללא כל קשר לרכוש.
בנוסף לאמור, יש לזכור כי מדובר בזוג האסורים אחד על השני, שהרי הבעל חי עם אשתו בטרם גרושיה מבעלה הראשון. במקרה שכזה מתערער מיסודו תוקפו של החרם, כמבואר שהחרם לא חל במקום מצוה, וק"ו במקום איסור שאז דין האשה כדינה מלפני תקנת החרם של רבינו גרשום. לכן לא שייך להתנות את קבלת הגט בשאלת הדיון ברכוש ובממון ודנין לה כדמעיקרא. משא"כ אצל הבעל דמעיקר הדין אין הבעל מגרש אלא לרצונו, ולכן כשיש עילה לחייבו, מזכותו לטעון שהאשה מעגנת את עצמה כאשר מחזיקה בממונו או אינה רוצה להתדיין ע"פ ההלכה.
ואם כי לפי הנו"ב מעיקר הדין האשה מתגרשת שלא מרצונה, וזאת ע"י הבעל אולם בית-הדין לא מטפל בהליך הזה. מ"מ כשהאשה אסורה, מחובתו של בית-הדין להיות צד להליך לחיוב האשה בגט.
כמו כן, מאחר והאשה פנתה בעצמה לבית-המשפט בנוגע לתביעותיה והיתה מקובלת עליה פסיקת בית-המשפט, איננה יכולה לבוא באיצטלא של התחסדות לעגן את הבעל בחיי אישות ובפרט כאשר לא מציעה שמיכלול הפסיקות בבית-המשפט יעברו במבחן ההלכה ע"י בית-הדין.
ובסיכום, יש להטיל באופן עקרוני צוי הגבלה על האשה באם תסרב לקבל גט במועד שיקבע בית-הדין, בכפוף לזכות השימוע הקיימת לאשה ע"פ חוק אצל נשיא בתי הדין הרה"ג הראשל"צ שלמה עמאר.
(-) ציון אלגרבלי
אני מסכים עם דברי עמיתי הרה"ג צ' אלגרבלי שליט"א, שאין בנדון דידן אסור חדר"ג וא"כ חזר בנדוננו דינא דגמרא. דינא דגמרא הוא, שיכול לגרשה בעל כרחה היינו שיזרוק לה גט לרשותה בנוכחות שני עדים ועפ"י ההלכה, ואינו צריך לשאול להסכמתה. אולם אף לדינא דגמרא אם הוא רוצה לחייבה שתבא לקבל גט ותושיט ידיה לקבלו, הרי צריך בית-הדין לשם כך ושיהיו כלפיה עילות גירושין המחייבות קבלת גט כמו עילות גרושין המחייבות בעל בנתינת גט.
גם בזה יש סוברים שלא נתנה תורה זכות לבעל לחייבה לבא ולקבל הגט מאחר שביד הבעל לזרוק גיטה לחצרה ואין הוא מעוגן בגללה.
אולם אם נניח שכאשר אפשרות זו לא קיימת, יכול הבעל לחייבה ע"י בית-הדין לקבל הגט דומיא דחיוב גט של הבעל, א"כ כמו שהבעל יכול להתנות חיוב הגט בזה שתעביר הדיונים הממוניים לבית-הדין כך גם האשה יכולה להתנות את חיובה בכך.
הנושא של הדרך לכפית האשה נידון אצלנו בפס"ד משנת תשס"א כדלקמן:
במקרה שלפנינו חויבה האשה ע"י בית-הדין הגדול בקבלת גט.