החמרה בעונש לקטין שיידה אבנים לעבר כלי רכב צבאיים בהזדמנויות שונות

ביום 25.6.07 הוגש נגד המשיב כתב אישום המייחס לו עבירה של זריקת חפצים, בכך שבמחצית הראשונה של שנת 2007, בשלוש הזדמנויות שונות, יידה אבנים, יחד עם אחרים, לעבר כלי רכב צבאיים שעברו בכפרו.

בו ביום הודה המשיב בכתב האישום, הורשע, ונגזר דינו לאחר שהצדדים טענו לעונש.

כאן המקום לציין כי המשיב הינו קטין כבן 16, אשר לחובתו עמדה הרשעה בעבירה זהה, בגינה היה תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה בר הפעלה בן שלושה חודשים.

לאור אלה בימ"ש קמא גזר על המשיב שישה חודשי מאסר, מתוכם חודשיים לריצוי בפועל וקנס בסך 1,000 ש"ח. עוד הורה ביהמ"ש על הפעלת עונש המאסר המותנה, תוך שקבע כי חודש אחד מן המאסר ירוצה בחופף וחודשיים נוספים ירוצו במצטבר.

התביעה הצבאית סבורה כי העונש האמור אינו יכול לעמוד. בטיעוניה להחמרה, הדגישה התביעה  את העובדה כי מרבית העבריינים בסוג זה של עבירות הינם בני גילו של המשיב, וכי לנוכח חזרתו של המשיב לסורו על אף המאסר המותנה התלוי ועומד נגדו, לא היה מקום להקל עימו פעם נוספת.

מאידך גיסא, תמה הסנגור על הגשת ערעור זה. לדעתו העונש שהוטל תואם את נסיבות המקרה, מאחר שלעיתים קרובות תיקים מסוג זה מסתיימים בעונש החופף את ימי מעצרם של הנאשמים, במיוחד כאשר אלה חוסכים בזמן שיפוטי ומודים בשלבים מוקדמים של הדיונים. הסנגור טען עוד כי נוכח גילו הצעיר של המשיב אשר טרם מלאו לו 16 שנים, והודאתו באשמה, עונש של ארבעה חודשי מאסר לריצוי בפועל ישיג את מטרות הענישה.

רבות נכתב אודות השאלות המתעוררות סביב ענישתם של נאשמים קטינים. ועדיין, דומה כי עם כל המאמץ שהושקע בדבר, אין בדיון התיאורטי כדי לספק תשובה הולמת ללבטים המתעוררים בסוגיה זו. דברים אלה באו לידי ביטוי בשורה של פסקי דין. כך נקבע לדוגמה בעניין חלף (עד"י 1350/07 התוב"ץ נ' חלף):

"סוגיית ענישת הקטינים שבה ועולה מעת לעת בפנינו, והגם שכבר דשנו בלבטים המלווים ענישת קטינים , ותחמנו את שיקולי הענישה המיוחדים הראויים להישקל, אוכל לומר כי יישום העקרונות התיאורטיים הנ"ל, מלווה כל פעם מחדש התחבטויות קשות, עד כי נראה שלעולם לא יימצא שביל הזהב עליו נוכל לפסוע בבטחה בנושא כבד משקל זה."

עם זאת, אין ספק כי שיקולי השיקום אשר לעיתים קרובות נזנחים בקרן זווית בתיקים ביטחוניים, זוכים למקום של בכורה כאשר עסקינן בנאשם קטין.

דומה כי אף בימ"ש קמא הלך בדרך זו כאשר הטיל על המשיב את העונשים שפורטו לעיל, ואף מצא לנכון לחפוף חלק מן המאסר המותנה.

אין גם ספק כי ראוי היה להתחשב לקולא בהודאת המשיב עוד במהלך הדיון בבקשה להורות על מעצרו, הודאה אשר היה בה לחסוך זמן שיפוטי יקר, כפי שציין בצדק בימ"ש קמא.

אמת, אין שיקול הגיל חזות הכל (ראה עניין חלף הנ"ל וכן ע' איו"ש 59/00 חטיב נ' התוב"ץ וגם עד"י 2891/06 התוב"ץ נ' אבו האשם). כן, לשיקול של ייעול הדיון השיפוטי יש לתת ביטוי, אך כאחד מני שיקולי ענישה רבים ונכבדים לא פחות, כאשר אין להפוך את היוצרות ולהקריב מחד את זכות הנאשם להליך הוגן, ומאידך את האינטרס הציבורי על מזבח הרצון לסיים הליכים במהירות.

יחד עם זאת, לו היה מתייצב המשיב לדיון בעניינו כשעברו נקי, ספק רב אם הייתי מוצא לנכון להתערב בגזר דינו של בימ"ש קמא, גם אם זה סוטה באופן משמעותי לקולא מרמת הענישה הראויה והנוהגת בעבירות של יידוי אבנים, גם כאשר אלה מבוצעות ע"י צעירים בני גילו של המשיב.

אלא שבמקרה דנן איננו יכולים להתעלם מן העובדה כי המשיב כבר נתן את הדין בגין מעשה דומה, כאשר גם אז יידה אבנים לעבר ג'יפ של צה"ל (תיק יהודה 2576/05). כבר אז זכה המשיב להקלה מפליגה בעונשו, כאשר, נוכח גילו והתחייבותו המפורשת כי לא יחזור לסורו (ראה פרוטוקול הדיון מיום 31.5.05), נשפט לחודש מאסר לריצוי בפועל ושלושה חודשי מאסר מותנים למשך שנתיים.

לצערנו, המשיב לא למד את הלקח, אלא חזר לפעילות וביתר שאת. השינוי לטובה בהתנהגותו שהיה ניתן לצפות לו לנוכח התבגרותו ולאור האזהרה הטמונה במשפטו הקודם לא התרחש.

משכך, הרי שההתייחסות למשיב צריכה, לדעתי, להיות שונה מזו אשר היה נכון לנהוג על פיה לנוכח נסיבותיו האישיות. כעת משלא חזר המשיב לחיים נורמטיביים אלא מצא לנכון לערב עצמו שוב בפעילות העלולה לסכן את חייהם וביטחונם של חיילי צה"ל, מן הראוי שנקודת האיזון בין שיקולי הענישה השונים תיקבע במקום אחר מזה שבו נקבעה ע"י בימ"ש קמא.

על כן, אם בעבר הודגשו שיקולי השיקום כאמור, דומה כי כעת יש לתת משקל משמעותי יותר לשיקול הגמול, ובעיקר לצורך ביצירת הרתעה פרטית.

העונשים שנקבעו ע"י בימ"ש קמא אינם משרתים את השגת מטרות ענישה אלה, במיוחד על רקע העובדה, כי כמו בתיקו הראשון של המשיב, הסתפק גם הפעם ביהמ"ש בהטלת עונש מאסר מותנה מתון ביותר. במצב דברים זה הנני חושש כי המסר היחיד אשר ייקלט אצל המשיב הינו מסר של עידוד לרצידיויזם.

בעניין זה אעיר כי טוב ינהג בימ"ש קמא אם, כאשר החליט להקל בעונש המאסר בפועל שהוטל על  קטין על מנת לאפשר לו להשתקם, ייתן ביטוי הולם לשיקול ההרתעה בדמות מאסר מותנה משמעותי בגבולות הסבירות. דברים ברוח זו קבע בימ"ש זה בעניין חטיב הנ"ל: