השופט א' גרוניס:
1. לפנינו שלוש בקשות רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 29.10.06 (כב' ס' הנשיא ו' אלשיך). בהחלטה נפסק, בין היתר, כי ההליך אותו הגיש המשיב 1 בשלוש הבקשות דכאן נגד המבקשים בשלוש הבקשות דכאן ונגד אחרים, ראוי להידון בפני בית המשפט של חדלות פירעון לפי סעיף 374 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן - הפקודה). החלטנו לדון בבקשות רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגשו ערעורים על פי הרשות שניתנה.
רקע עובדתי והחלטת בית משפט קמא
2. המשיב 1 בשלוש בקשות רשות הערעור הינו נאמן בהסדר נושים של חברת פויכטונגר השקעות (1984) בע"מ (להלן - הנאמן והחברה, בהתאמה). המבקשים ברע"א 10142/06 וברע"א 10226/06 כיהנו, בתקופה הרלוונטית, כדירקטורים בחברה (יחד להלן - הדירקטורים). המבקשת ברע"א 9983/06 הינה החברה אשר ביטחה בביטוח אחריות את הדירקטורים (להלן - כלל; הדירקטורים וכלל יחד להלן - המבקשים). ב-14.7.04 הגיש הנאמן לבית המשפט של חדלות פירעון בקשה למתן הוראות המבוססת על סעיף 374 לפקודה, בגדרה עתר לסעד כספי בסך כ-250 מיליון ש"ח נגד הדירקטורים (ונגד דירקטורים נוספים של החברה), ולסעד דומה בסך כ-50 מיליון ש"ח נגד כלל (להלן - התובענה). פרטיה המדויקים של התובענה אינם דרושים לענייננו. די לציין, שהתובענה סבה על מספר עסקאות אשר בוצעו על ידי החברה בשנת 2001, ואשר אושרו על ידי דירקטוריון החברה. על פי הנטען בתובענה, אישור העסקאות בוצע באופן רשלני תוך הפרת חובותיהם של הדירקטורים, וגרם לקריסתה הכלכלית של החברה.
3. בתשובתם של הדירקטורים בערכאה הראשונה התמקדו הם בסוגיית התאמתה של התובענה להתברר בפני בית המשפט של חדלות פירעון על דרך בקשה למתן הוראות. כלל, מצידה, טענה בתשובתה כי לא ניתן לנקוט נגדה הליך לפי סעיף 374 לפקודה, וזאת מאחר שאין היא נמנית על הגורמים הנזכרים בסעיף. יצוין, כי אף אחד מן המבקשים לא הגיש בקשה לסילוקה של התובענה על הסף. ביום 9.3.06 נתן בית משפט קמא החלטה, בגדרה מתח ביקורת על כך שהדירקטורים נמנעו מהעלאת גרסתם המפורטת לגופם של דברים (להלן - ההחלטה הקודמת). בהחלטה התיר בית המשפט המחוזי לדירקטורים לתקן את כתבי טענותיהם על דרך הגשת תצהיר הכולל פירוט של גרסתם העובדתית. נקבע, כי לאחר התיקון האמור תוכרע סוגית התאמתה של התובענה להידון בפני בית המשפט של חדלות פירעון. עוד נפסק, כי צירופה של כלל להליך, אשר נעשה במעמדה כמבטחת, היה ראוי. יצוין, כי על ההחלטה הקודמת לא הוגשה כל בקשת רשות ערעור. עוד נוסיף, כי בעקבות ההחלטה הקודמת הגישו הדירקטורים תצהיר המחזיק תשעים וארבעה עמודים.
4. ביום 29.10.06 ניתנה על ידי בית משפט קמא החלטה נוספת שעניינה אופן בירורה של התובענה. החלטה זו היא ההחלטה נגדה משיגים המבקשים בגדר בקשות רשות הערעור אשר לפנינו. בהחלטה נפסק, כי גזרת המחלוקת העובדתית העולה מן התובענה הינה מצומצמת יחסית. בהקשר זה נקבע, כי קשה להטיל ספק בכך שתנאי העסקאות אותן ביצעה החברה היו חריגים, בין היתר מבחינת היקף הסיכונים אשר הוטלו על החברה. עוד נקבע, כי לא ניתן לפקפק בקשר הסיבתי ההדוק בין התממשות הסיכונים שהיו גלומים בעסקאות לבין קריסתה הכלכלית של החברה. המחלוקת העובדתית מתמקדת, כך על פי ההחלטה, בסוגית היקף המסמכים וחוות הדעת עליהם התבססו הדירקטורים בהחליטם לאשר את העסקאות. לאור האמור נקבע, כי התובענה ראויה להידון בפני בית המשפט של חדלות פירעון, וכי אין מקום להעברתה לפסים של תובענה אזרחית רגילה. בית המשפט המשיך וקבע, כי אין מקום לצירופם של צדדים שלישיים להליך. עוד פסק הוא, כי ההיתר להגשת תצהיר אשר ניתן לדירקטורים בהחלטה הקודמת, היה כפוף ותחום לקביעה לפיה המחלוקת העובדתית המתעוררת בתובענה סבה על היקף המידע אשר שימש כבסיס להחלטת הדירקטורים לאשר את העסקאות. לפיכך, הורה בית המשפט לדירקטורים להגיש תצהיר מתוקן, ממנו יימחקו כל אותם קטעים אשר אינם נוגעים לגזרת המחלוקת האמורה. בעניין כלל חזרה הערכאה הדיונית על הכרעתה בהחלטה הקודמת, לפיה צירופה לתובענה בוצע כדין בהיותה המבטחת של הדירקטורים. בית המשפט המשיך ופסק, כי דין טענותיה של כלל בעניין אי תחולתה של הפוליסה במקרה דנא, ובכללן טענתה לגבי תחולת חריג ה-insured v. insured, להידחות. נוסיף עוד, כי בהחלטתו מחק בית המשפט את התובענה ככל שנוגעת היא למספר דירקטורים נוספים, וזאת מן הטעם שהם מונו לאחר התקשרותה של החברה בעסקאות נשוא התובענה.
דיון
5. כאמור, ההליך המתנהל בפני בית המשפט המחוזי הינו הליך של הסדר נושים. לא מתנהלים הליכי פירוק נגד החברה. משכך, השאלה הראשונה אשר מתעוררת בענייננו הינה שאלת תחולתו של סעיף 374 לפקודה במקרים בהם מתנהלים הליכי שיקום והבראה, במובחן מניהולם של הליכי פירוק. אכן, מלשונו של סעיף 374 לפקודה עולה לכאורה, כי תנאי לתחולתו הינו היותה של החברה בהליכי פירוק (למשל, ע"א 3016/90 ארנרייך נ' המנהל המיוחד והכונס של כוכב השומרון בע"מ (בכינוס ובפירוק) (לא פורסם, 5.10.94) (להלן - פרשת ארנרייך); ע"א 7516/02 פישר נ' יוכמן (טרם פורסם, 11.4.05), פיסקה 12 (להלן - פרשת פישר)). כאמור, בענייננו לא ננקטים הליכי פירוק נגד החברה. עם זאת, מששקלתי בדבר הגעתי לכלל מסקנה כי ראוי לילך אחר הפרקטיקה שאומצה במקרים דומים בעבר, ולהשלים את החסר הקיים בגדר דיני השיקום וההבראה על דרך החלת הוראת סעיף 374 לפקודה אף במקרים בהם מצויה החברה בהליכי שיקום והבראה, מבלי שניתן נגדה צו פירוק. אסביר עתה את טעמיי לכך.
6. סעיף 374 לפקודה מתווה מסלול מהיר ויעיל, המאפשר הטלת אחריות אישית על בעלי תפקידים מסוימים בגין פעולותיהם בניהול החברה. מדובר בהוראה דיונית במהותה, אשר לא נועדה להוסיף על עילות התביעה הקיימות על פי הדין הכללי אלא ליצור הליך ייחודי למימוש העילות הקיימות. נהוג לומר, כי תכלית נוספת של הסעיף הינה הרתעת נושאי משרה מפני התנהלות בלתי נאותה, וזאת באמצעות הצבתם בפני הסיכון שיידרשו לשאת באופן אישי בחובות החברה. נוסיף, כי התכליות הנזכרות נכונות, במידה רבה, אף ביחס לסעיף 373 לפקודה (ראו, רע"א 294/88 רכטר נ' מפרק חיים שכטר חברה לבנין והשקעות בע"מ, פ"ד מו(1) 362, 369 (1991); פרשת פישר, פיסקאות 11-9; כן ראו, צפורה כהן, פירוק חברות (2000), עמ' 728-727). יוער, כי ההרתעה בה מדובר מתייחסת לאופי ההליך, היינו הליך מהיר יחסית המתנהל במסגרת תיק חדלות הפרעון. דומה, כי התכליות אותן פרטנו זה עתה רלוונטיות ביותר אף כאשר עסקינן במקרה כמו זה שלפנינו, בו מצויה החברה בהליך של הבראה והסדר נושים. בהקשר זה ראוי להזכיר את דבריו של השופט א' מצא בפרשת ארנרייך:
"זאת ועוד: ביחס להליך לפי סעיף 374 נאמר לא פעם, כי מטרתו אינה אלא לייחד דרך דיונית מהירה ויעילה, להשגת סעד נגד המנהל או נושא משרה אחר, שאלמלא נקבעה ויוחדה דרך כזאת היה על המפרק להגיש תביעה רגילה לקבלתו.... כלום לעניין התרת השימוש במסלול דיוני זה יש טעם המצדיק הבחנה בין הליך של פירוק שסופו פירוק, לבין הליך של פירוק שסופו (לפחות המשוער) הסדר? לשאלה זו יש, לטעמי, להשיב בשלילה" (שם, פיסקה 9).
סבורני, כי אותו הגיון חל אף ביחס להבחנה שבין הליכי פירוק לבין הליכי שיקום והבראה. לכך יש להוסיף, כי החסר הקיים בגדר דיני השיקום וההבראה בכל הנוגע למסלול דיוני ייחודי להטלת אחריות אישית על נושאי משרה, עלול ליצור תמריצים בלתי ראויים. כוונתי היא לכך, שבחלק בלתי מבוטל מהמקרים היוזמה לעתור להקפאת הליכים ולקדם מהלך של הסדר נושים הינה זו של מנהלי החברה. ברי, כי אם ייקבע שלא ניתן לנקוט הליך דיוני מקוצר לפי סעיף 374 לפקודה נגד המנהלים כאשר מצויה החברה בהליכי שיקום והבראה, יהווה הדבר תמריץ ממשי עבור מנהלי החברה להביא לאישורו של הסדר נושים אך על מנת לחמוק מנקיטת הליך כאמור נגדם (באשר לקושי זה ראו, ורדה אלשיך, גדעון אורבך, הקפאת הליכים - הלכה למעשה (2005), עמ' 21-16, 562-560 (להלן - אלשיך ואורבך) וכן יחיאל בהט, חברות - החוק החדש והדין (מהדורה שמינית, עדכון 7, 2006), כרך שלישי, עמ' 1376-1366, 1506-1498. עוד השוו, Douglas G. Baird & Thomas H. Jackson, Corporate Reorganizations and the Treatment of Diverse Ownership Interests: A Comment on Adequate Protection of Secured Creditors in Bankruptcy, 51 U. Chi L. Rev. 97, 125-126 (1984). להוראות הדין בתחום של שיקום והבראת חברות ראו, סעיף 350 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן - חוק החברות) וכן תקנות החברות (בקשה לפשרה או להסדר), התשס"ב-2002). חובה לזכור, כי למנהלים יש, בדרך כלל, יתרון אינפורמטיבי על פני הנושים לסוגיהם. קביעה כי אין תחולה לסעיף 374 לפקודה בגדר הליך שיקום והבראה שאינו כולל פירוק, תעצים את חוסר השוויון ותעניק דחף נוסף וחסר צידוק לפנות למסלול של הסדר נושים בלא פירוק.
נראה, כי הטעמים האמורים הם אשר עמדו בבסיס קביעתו של בית משפט זה בפרשת ארנרייך, לפיה במקרים מסוימים ניתן ליתן צו פירוק לאחר אישור הסדר נושים מתוך מטרה אחת ויחידה לאפשר נקיטת הליך לפי סעיפים 373 ו-374 לפקודה (שם, פיסקה 9). אלא שקשה להתעלם מכך שפתרון זה הינו מלאכותי באופיו. משזיהינו כי קיים חסר ממשי בגדר דיני השיקום וההבראה בכל הנוגע לקיומו של הליך דיוני מהיר ויעיל להטלת אחריות אישית על נושאי משרה, דומה כי ראוי להשלימו על דרך פנייה להסדר המקביל הקיים בגדר דיני הפירוק (בהקשר זה ראו, ע"א 3911/01 כספי נ' נס, פ"ד נו(6) 752, 767 (2002); רע"א 292/99 שיכון עובדים בע"מ נ' טש"ת חברה קבלנית לבניין בע"מ (בניהול מיוחד), פ"ד נה(2) 56, 62-61 (2000); אירית חביב-סגל, דיני חברות - לאחר חוק החברות החדש (2004), כרך ב', עמ' 245-244); אולם ראו הדיון בע"א 1689/03 כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נח(6) 126 (2004)). במילים אחרות, יש להחיל את ההסדר הדיוני הקבוע בסעיף 374 לפקודה והמתייחס לחברות המצויות בהליכי פירוק, אף ביחס לחברות המצויות בהליכי שיקום והבראה. בהקשר זה נחזור ונזכיר, כי ההסדר שבסעיף 374 אינו מקים עילות חדשות אלא אך קובע מסלול דיוני מקוצר וייחודי למימוש העילות הקיימות על פי דין. כלומר, אין עסקינן בייבוא הוראת דין מהותית לתוך דיני השיקום וההבראה, אלא אך באימוץ הוראת דין הנוגעת להיבט הדיוני (לתמיכה בעמדה זו ראו והשוו, אלשיך ואורבך, עמ' 234-233; יוסף כהן, דיני חברות - חלק א' (מהדורה מורחבת, 2007), עמ' 383-381; אליעזר וולובסקי, כונס הנכסים בדיני החברות (מהדורה שנייה, 2004), עמ' 595-591). בצד ההסברים האמורים שהבאנו, עשויה לעלות השאלה האם קיים צידוק שבית המשפט יקבע, על דרך "חקיקה שיפוטית", כי סעיף 374 לפקודה חל לגבי הליך של הסדר נושים שאין בו צו פירוק. התשובה לכך מצויה, ואולי דווקא לא מצויה, בסעיף 350 לחוק החברות, המסדיר את הסוגיה של הסדר נושים והקפאת הליכים. ההוראות בחקיקה ראשית לעניין הסדר נושים לגבי חברות מתמצות בסעיף האמור. הואיל וההסדרה שנקבעה בסעיף הינה רזה ביותר, וכוללת הוראות ספורות בלבד, ממילא נותר מרחב גדול לשיקול דעת שיפוטי. חייב אני לומר, כי לטעמי מדובר במרחב גדול יתר על המידה. רצוי מאד שהנושא יוסדר בצורה מפורטת ומקיפה על ידי המחוקק (ראו והשוו, ע"א 3225/99 שיכון עובדים בע"מ נ' טש"ת חברה קבלנית לבניין בע"מ, פ"ד נג(5) 97, 112 (1999); רע"א 7125/00 עו"ד יעקב רבינוביץ - בתפקידו ככונס הנכסים של קבוצת אספלט בע"מ נ' שלבאנה, פ"ד נו(3) 507, 515 (2002)).
יוער לסיום, כי דברינו עד כה התייחסו להחלתו של סעיף 374 לפקודה - הוא הסעיף אשר מכוחו הגיש הנאמן את התובענה - אף ביחס לחברות המצויות בהליכי שיקום והבראה. אמנם, טעמים דומים עשויים להצדיק מסקנה זהה אף ביחס להוראת סעיף 373 לפקודה, בין באופן מלא ובין באופן חלקי. עם זאת, מאחר שסעיף זה מאגד בתוכו הוראות מסוגים שונים, לרבות כאלה המטילות אחריות פלילית, רואים אנו לנכון להותיר שאלה זו בצריך עיון.
7. טענה נוספת אותה מעלה כלל בגדר בקשת רשות הערעור מטעמה, הינה כי לא ניתן לנקוט נגדה הליך לפי סעיף 374 לפקודה. זאת, שכן אין היא נמנית על הגורמים הנזכרים בסעיף. דומני, כי אין כלל יכולה להישמע בטענה הנזכרת שכן איחרה היא את המועד להעלאתה. אכן, בגדר ההחלטה הקודמת לא הכריע בית המשפט של חדלות פירעון באופן סופי בשאלת התאמתה של התובענה להידון בפניו. עם זאת, בגדר אותה החלטה פסק בית המשפט המחוזי כי צירופה של כלל להליך, אשר נעשה במעמדה כמבטחת, היה ראוי (ראו פיסקה 3 לעיל). יוצא אם כן, כי בשונה מסוגית התאמתה של התובענה להידון בהליך לפי סעיף 374 לפקודה, הרי שסוגית האפשרות לנקוט הליך לפי סעיף 374 נגד כלל הוכרעה באופן סופי בגדר ההחלטה הקודמת. ודוקו, הטעם שבגינו דחתה הערכאה הדיונית את ההכרעה הסופית בשאלת התאמתה של התובענה להידון בפני בית המשפט של חדלות פירעון, היה הימנעותם של הדירקטורים לפרוס את גרסתם העובדתית לגופם של דברים. על רקע זה, ראה בית המשפט המחוזי לאפשר לדירקטורים להגיש תצהיר הכולל את גרסתם העובדתית עובר להכרעתו בשאלה זו. מאידך, לא היה בנמצא טעם כלשהו אשר הצדיק דחיית ההחלטה בשאלת האפשרות לנקוט הליך לפי סעיף 374 לפקודה נגד כלל, שהיא שאלה משפטית במהותה. משכך הם פני הדברים, הרי שאם חפצה כלל להשיג על ההכרעה בסוגיה זו היה עליה להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה הקודמת. כאמור, את זאת לא עשתה. העובדה שבית המשפט המחוזי בחר לשוב ולחזור על הכרעתו בסוגיה בגדר ההחלטה נשוא דיוננו, אינה מקימה לכלל הזדמנות נוספת להשיג על עניין זה. אכן, אילו הייתה הערכאה הדיונית מכריעה כי התובענה אינה מתאימה להידון בגדר הליך לפי סעיף 374 לפקודה, היה בכך כדי לייתר את הצורך בהשגה על ההכרעה בסוגית נקיטת הליך לפי הסעיף האמור נגד כלל. אולם, בנתון זה אין כדי לדחות את המועד הקבוע על פי דין להשגה על ההחלטה הקודמת. על רקע דברינו עד כה, איננו נדרשים להביע עמדה לגופם של דברים ביחס לסוגית האפשרות לנקוט הליך לפי סעיף 374 לפקודה נגד החברה המבטחת.
8. משהגענו לכלל מסקנה כי הוראת סעיף 374 לפקודה חלה על ענייננו, נדרשים אנו לדון בטענה נוספת ולפיה התובענה אינה ראויה להידון בהליך הדיוני הקבוע בסעיף הנזכר. כאמור (פיסקה 6 לעיל), מטרתו של סעיף 374 לפקודה הינה יצירת מסלול דיוני המאפשר הכרעה מהירה ויעילה בסוגית אחריותם האישית של בעלי תפקידים מסוימים בגין פעולותיהם בניהול החברה. בכך מעדיף הדין את האינטרס הציבורי בהחשת הליכי הפירוק (או הליכי השיקום וההבראה) על פני האינטרס האישי של נושאי המשרה הנתבעים, כי התובענה נגדם תתברר לפי כל סדרי הדין הרגילים (ראו, רע"א 3319/06 כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק החברה נ' ג'ברה (לא פורסם, 28.1.07), פיסקה 5). אכן, עשויים להיות מקרים מסוימים בהם מאפייניו של ההליך יובילו למסקנה לפיה אין הוא מתאים להידון במסגרת הליך לפי סעיף 374 לפקודה. כך למשל, בנסיבות בהן מתעוררות שאלות עובדתיות רבות ומורכבות באופן מיוחד (ראו והשוו, רע"א 259/99 חברת פליצ'ה ראובן בע"מ נ' סופיוב, פ"ד נה(3) 385, 396-393 (2001)). עם זאת, דומה כי נקודת המוצא צריכה להיות כי הליכים שעניינם אחריותם האישית של נושאי משרה יתבררו, ככלל, בפני בית המשפט של חדלות הפירעון בהתאם למסלול הקבוע בסעיף 374 לפקודה (השוו, רע"א 4627/04 ענב נ' עו"ד נחמה אלדר בתפקידה כנאמנת בפשיטת רגל (לא פורסם, 9.6.04)). זאת ועוד, לבית המשפט של חדלות פירעון נתון שיקול דעת רחב ביותר באשר לדרך הדיונית אשר בה תבורר המחלוקת, האם בהליך של בקשה למתן הוראות לפי סעיף 374 לפקודה או שמא בגדר תובענה רגילה. ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בהחלטתה של הערכאה הדיונית בסוגיה זו, בפרט כאשר החליט בית המשפט כי אין להעביר את ההליך למסלול של תובענה רגילה (ראו והשוו, רע"א 2100/04 בלאס נ' עו"ד יעקב בויאר, הנאמן על נכסי החייבים (לא פורסם, 6.6.04); רע"א 9082/05 שרידב השקעות בע"מ נ' עו"ד אלקס הרטמן, בתפקידו ככונס נכסים (לא פורסם, 26.3.07), פיסקה 10; ע"א 8800/01 כץ נ' Jerusalem Enterprises Inc., פ"ד נח(6) 901, 910 (2004); ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, פ"ד נה(4) 925, 936 (2001)). נוסיף עוד, כי לבית המשפט של חדלות פירעון נתון שיקול דעת רחב על מנת להבטיח קיומו של הליך ראוי והוגן אף בגדר בקשה לפי סעיף 374 לפקודה (רע"א 3578/96 שפירא נ' כהן (לא פורסם, 27.6.96)). על רקע האמור, ומשבחנו את טענות בעלי הדין בסוגיה זו, הגענו לכלל מסקנה כי אין עילה להתערבותנו בהחלטת בית משפט קמא לפיה מתאימה התובענה להידון בפניו על דרך בקשה למתן הוראות לפי סעיף 374 לפקודה.
9. השגה נוספת אשר הועלתה על ידי חלק מהמבקשים הינה כי בית המשפט דלמטה קבע בהחלטתו קביעות עובדתיות שונות טרם זמנן, וכי בקביעות אלו יש כדי לקפח את זכויותיהם הדיוניות של המבקשים. אכן, בגדר ההחלטה נשוא הבקשות שלפנינו ציינה הערכאה הדיונית, כי קשה להטיל ספק בכך שתנאי העסקאות אותן ביצעה החברה היו חריגים, בין היתר מבחינת הסיכונים אשר הוטלו על החברה. עוד נאמר בהחלטה, כי לא ניתן לפקפק בקשר הסיבתי ההדוק בין התממשות הסיכונים שהיו גלומים בעסקאות לבין קריסתה הכלכלית של החברה. בית המשפט סבר, כי גדר המחלוקת המתעוררת בתובענה סבה על היקף המידע אשר שימש כבסיס להחלטת הדירקטורים לאשר את העסקאות. על רקע זה הורה הוא לדירקטורים להגיש תצהיר מתוקן, אשר יתייחס אך ורק לגדר המחלוקת העובדתית האמורה (ראו פיסקה 4 לעיל). סבורני, כי בקביעותיה הנזכרות נתפסה הערכאה הדיונית לכלל טעות. אכן, על מנת להכריע בשאלת התאמתה של התובענה להידון בגדר הליך לפי סעיף 374 לפקודה, נדרש בית המשפט לבחון ולנתח את היקף המחלוקת העובדתית הניטשת בין בעלי הדין כפי שעולה היא מכתבי טענותיהם. עם זאת, אין הוא רשאי למנוע מבעלי הדין העלאת טענות עובדתיות רלוונטיות אשר עשויות לתמוך בעמדתם, מתוך מטרה לצמצם את גדר המחלוקת. כמו כן, בשלב מקדמי בו טרם נשמעו ההוכחות, אין באפשרותו של בית המשפט להכריע באופן סופי ביחס למחלוקות העובדתיות שבין בעלי הדין. יישום דברים אלו על המקרה שלפנינו מעלה, כי לא היה מקום למנוע מהדירקטורים לטעון, במסגרת תצהירם, כי תנאיהן של העסקאות אשר אושרו היו סבירים וכי אין קשר סיבתי בין אישור העסקאות לבין קריסת החברה. ממילא לא היה מקום להביע עמדה בסוגיות אלו. על רקע האמור, יש לבטל את קביעותיו של בית המשפט המחוזי בסוגיות הנזכרות, וליתן רשות לדירקטורים להגיש תצהיר מתוקן שבגדרו יוכלו להעלות את הטענות העובדתיות האמורות. יוער, כי בהחלטתו של בית משפט קמא צוין שתצהירם של הדירקטורים לא התמצה בטענות עובדתיות אלא כלל טענות משפטיות שונות. ברי, כי אין בהחלטתנו בעניין הגשתו של תצהיר מתוקן כדי להתיר חריגה מן הכללים הרגילים החלים על הגשת תצהירים.
10. טענה נוספת וקשורה המועלית על ידי כלל מכוונת נגד הכרעתו של בית משפט קמא בסוגית תחולתה של פוליסת הביטוח מטעמה (ראו פיסקה 4 לעיל). בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי, כי המחלוקת בסוגיה הנזכרת הינה מחלוקת משפטית טהורה. בבקשת רשות הערעור מטעמה חולקת כלל על קביעה זו, וטוענת שהסוגיות המתעוררות בעניינה מערבות אף מחלוקות עובדתיות. מוכן אני להניח, מבלי להכריע בדבר, כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו שעסקינן במחלוקת משפטית גרידא. אף אם כך הוא, הרי סבורני כי דינה של טענת כלל להתקבל. ההחלטה נשוא בקשות רשות הערעור ניתנה בשלב מקדמי, בגדרו היה על בית המשפט להחליט בשאלת התאמתה של התובענה להידון בהליך לפי סעיף 374 לפקודה. אכן, בנסיבות מסוימות רשאי בית המשפט להקדים ולהכריע בחלק מן השאלות המשפטיות המתעוררות במסגרת ההליך. עם זאת, ככל שביקשה הערכאה הדיונית לסטות מסדר הדברים הרגיל ולהכריע בסוגיה מסוימת כבר בשלב המקדמי, היה עליה להבהיר את כוונתה לבעלי הדין ולאפשר להם לנקוט צעדים דיוניים מתאימים. דבר זה לא נעשה במקרה שלפנינו. משכך, אף בעניין זה אין מנוס מביטול קביעותיו של בית המשפט המחוזי בסוגיה האמורה. הערכאה הדיונית תכריע מחדש בסוגיה זו בשלב הדיוני המתאים, לאחר שתינתן הזדמנות לבעלי הדין להעלות את טיעוניהם. נוסיף עוד, כי המבקשים העלו השגות נוספות נגד החלטתו של בית משפט קמא, בין היתר בעניין סדר הבאת הראיות בגדר ההליך. לא מצאנו ממש בטענות אלו.
11. התוצאה היא כי בקשות רשות הערעור מתקבלות אך באופן חלקי, הכל כאמור בפיסקאות 10-9 לעיל. תצהיר מתוקן של הדירקטורים יוגש עד ליום 25.9.08. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.
ש ו פ ט