לטעמי, חרף התפלפלותו המשפטית של החייב, הרי שבמקרה ספציפי זה, דינה של הבקשה דנן להדחות, ואבהיר את דברי.
עיקר טענת החייב הינה כי משניתנה החלטה אך ביום 6.6.2012 בבקשה לתיקון טעות סופר נטענת בפסק הדין שניתן עוד ביום 20.4.2012, הרי שמאחר שבפנינו פסק דין חדש לענין מועדי הערעור (בש"א 2832/90 לוי נ' לוי, פד"י מד (4) 212 ויתר האסמכתאות המצויינות בסעיף 3.2 לתשובה זו, הרי שמנין הימים מכח סעיף 6(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: "החוק"), מתחיל רק ביום 6.6.2012 ולפיכך, יש להורות על סגירתו של תיק הוצאה לפועל זה שנפתח עוד ביום 3.6.2012, בשל פגם בפתיחת ההליך.
ראשית אציין כי בקשת החייב דנן דומה במהותה לבקשתו בטענת "פרעתי", אשר נדחתה על ידי על הסף בהחלטתי בספרור ט121297406, שכן הזוכה עדכן את שיעורו של החוב בתיק מיד עם מתן ההחלטה בבקשת החייב לתיקון טעות סופר.
ושנית ועיקר.
הוראת סעיף 6(ב) לחוק, אשר התווספה לחוק בגדרי תיקון מס' 29 לחוק, קובעת כי:
"לא תוגש בקשה לביצוע פסק דין כאמור בסעיף קטן (א) אלא לאחר שחלף המועד שנקבע בפסק הדין לביצועו, ואם לא נקבע מועד כאמור - לאחר שחלפו 30 ימים מיום מתן פסק הדין; ניתן פסק הדין שלא במעמד החייב ונדרש הזוכה או בא כוחו להמציא את פסק הדין לחייב, יחל מניין 30 הימים במועד המצאת פסק הדין".
תכליתה של הוראת סעיף 6(ב) לחוק הינה לאפשר לחייב תקופת פרעון סבירה, לשם ביצועו של פסק הדין. זאת, מכח עקרונות של תום לב במימושו של פסק הדין, כמקרה פרטני של החובה לממש זכויות וחיובים בתום לב (ראו גם דברי ההסבר להצעת החוק, בסעיף 53(8) להצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2007 (התשס"ז - 2006), ה"ח הממשלה תשס"ז מס' 260 עמ' 16, 90).
בנסיבות דנן, הגם שמתן החלטת בית המשפט בבקשה לתיקון טעות סופר ארע רק ביום 6.6.2012, הרי שלכאורה, לא היתה כל מחלוקת מלכתחילה כי על החייב לשלם שיעורים ניכרים לזוכה עם מתן פסק הדין ביום 20.4.2012 וכל עניינה של הבקשה לתיקון טעות סופר, היה רק בחלקו של פסק הדין.
כך גם, החייב עצמו פנה עוד במהלך חודש מאי 2012 והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בהליך 60763-05-12, אשר העתק מההחלטה מיום 7.6.2012 המורה על עיכוב שלושים אחוזים מפסק הדין בלבד, צורף על ידי החייב כנספח לבקשתו בספרור ט121297403.
בנסיבות אלו, כאשר ברור לחלוטין כי גם עם תיקונו של פסק הדין ככל שהיתה מתקבלת בקשת החייב לתיקון טעויות הסופר במלואן - היה נותר סכום חוב משמעותי ושעה שהחייב עצמו סבר כי בפנינו פסק דין אכיף והגיש על פסק דין זה ערעור, מבלי להמתין למתן ההחלטה בבקשה לתיקון טעות סופר, הרי שאין כל טעם לזקוף לחובת הזוכה את עצם פנייתה להליכי הוצאה לפועל כחלוף למעלה מירח ימים ממועד מתן פסק הדין, קרי ביום 3.6.2012.
עוד יוטעם, כי מוצאים אנו מפעם לפעם, כי החלטה פלונית תחשב כפסק דין לענין אחד וכהחלטה לענין אחר, בהתאם להקשר הדברים ותכליתם.
כך מוצאים אנו כי החלטת בית המשפט לענין "בקשת הבהרה" הנשלחת על ידי רשם ההוצאה לפועל מהווה כפסק דין לענין נושא ההבהרה, ברם, ברור הוא כי אין בכוחה של ההחלטה לענין ההבהרה כדי לאפשר את הגשתו של ערעור בזכות על סוגיות שאינן חלק ממכלול בקשת ההבהרה.
לענין זה נקבע בפסיקת בית המשפט העליון כי:
"כלל הוא, כי החלטה הבהרה שניתנת על-ידי בית-המשפט שנתן את פסק-הדין, נחשבת כחלק בלתי-נפרד של פסק-הדין ובעל-דין רשאי לערער עליה כדרך שהיה רשאי לערער על פסק-הדין עצמו... שכן, בעל דין שלא ראה עצמו מקופח על-ידי פסק-הדין שלפני הפירוש, יכול להיפגע על-ידי פסק-הדין כפי שפורש ומן הראוי שתהא לו לגביו אותה זכות ערעור שהיתה לו לגבי פסק-הדין המקורי... זכות הערעור בעקבות החלטת הבהרה אינה קיימת על פסק-הדין כולו ... ואינה "נוצרת" מחדש, אלא מוגבלת להחלטת ההבהרה על ההשלכות הישירות הנובעות ממנה, כך שנושא הערעור הנוסף הוא פסק-הדין כפי שבא לידי ביטוי בהבהרה הנוספת...".
(בר"ם 7724/08 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון נ' אלי מנשה, לא פורסם, ניתן ביום 11.11.2008).
ודוק. יש לשים לב גם לרציונאל ההפוך בין שאלת המועד הראוי להגשתו של ערעור ובין המועד הראוי להגשתו של פסק הדין לביצוע בהליכי ההוצאה לפועל.
לאמור. אין חולק כי קיימת הצדקה להביא בפני ערכאת הערעור את פסק הדין המלא ככתבו וכלשונו, לאחר תיקונן של טעויות סופר שנפלו בו, לשם בחינתה של ערכאת הערעור. זאת, הן מהטעם לפיו מן הראוי למצות תחילה את ההליכים בפני הערכאה הדיונית, הן מהטעם לפיו מן הראוי להביא בפני ערכאת הערעור את הסכסוך בשלמותו ולא למקוטעין.
לעומת זאת, קיימת הצדקה להביא לפרעון ולו חלקי של פסק הדין לטובת הזוכה, הנושה בחייב, כאשר במידת הצורך רשאי רשם ההוצאה לפועל להורות על השבת סכומים שנגבו ביתר, בהתאם להוראת סעיף 20 לחוק. כך, מתקיים הרציונאל של אכיפתם של פסקי הדין בפרק זמן סביר ומימושן של הכרעות בית המשפט במהירות וביעילות. כך, מתקיים גם הרציונאל לפיו מן הראוי לזכות בעל דין שזכה בנשייתו לאלתר.