החלטה למתן פטור חלקי לתשלום האגרה

            בפני ערעור על החלטת כב' הרשם י' מרזל (רע"ב 1503/06), אשר נענה באופן חלקי לבקשת המערער לפטור אותו מתשלום אגרה במסגרת בקשת רשות ערעור שהגיש, והעמיד את האגרה על סכום מופחת של 250 ש"ח במקום 415 ש"ח.

1.         המערער, אסיר, המרצה עונש מאסר של 17 שנים, הגיש מספר עתירות כנגד גורמים שונים בשירות בתי הסוהר. עתירות האסיר שהגיש נסבו על טענות שונות בדבר העדר טיפול רפואי, וטענתו כי נדבק בשחפת עקב פעולות מכוונות של גורמים בכלא.

בהחלטתו בעתירות האסיר מציין בית המשפט המחוזי כי בחן את התיק הרפואי של המערער, ומצא כי הוא מקבל טיפול רפואי שוטף וכי כל תלונה רפואית שהגיש נבדקה. בית המשפט דחה את טענת המערער כי שב"ס הכניס לתאו אסיר חולה שחפת פעילה בכוונה תחילה כדי לפגוע בו. כן נקבע בהחלטת בית המשפט כי האסיר אינו חולה שחפת, ונמצא לכך סימוכין במסמכים רפואיים. עוד נבחנה טענתו של המערער, לפיה הוא אינו מקבל טיפול פסיכולוגי ממב"ן וכי הוא סולק מקבוצה טיפולית מאחר שאינו מוכן לבטל את העתירות שהגיש. גם טענה זו נדחתה. מתוך חוות דעת מב"ן שהוגשה עלה כי המערער התנהג בצורה חסרת מעצורים ומתנכלת לחברי הקבוצה, ולכן הוצא ממנה משיקולים מקצועיים מובהקים. כן טען המערער כנגד העובדת הסוציאלית בשב"ס על כי נמנע ממנו טיפול בשל הגשת העתירות. גם טענה זו נבחנה, ולא נמצא בה ממש, לאחר שבית המשפט מצא כי המערער מטופל על ידי העובדת הסוציאלית כמקובל, וכי להגשת העתירות על ידיו אין כל השפעה על הטיפול אותו הוא מקבל. עוד מציין בית המשפט כי במהלך מאסרו, נגזר דינו של המערער בעבירות שביצע כנגד עובדי ציבור הפועלים במסגרת שב"ס, בגין איומים והעלבת עובדי ציבור.

2.         על החלטת בית משפט קמא, הגיש המערער בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"ב 1503/06). במסגרת בקשה זו ביקש המערער לפטור אותו מאגרה. הרשם שבחן את הבקשה קבע:

"ספק בעיני אם הליך זה מגלה עילה, הן נוכח פסק-דינה של הערכאה הראשונה, הן נוכח הטענות בבקשת רשות הערעור והן נוכח ההלכה לעניין ההתערבות של ערכאה זו בפסקי-דין והחלטות מסוג זה. במצב דברים זה, לא מצאתי מקום לפטור את המבקש מאגרה, אולם נוכח מצבו הכלכלי, כפי העולה מכרטיס הכספים שצורף, מופחתת בזאת האגרה ומועמדת על 250 ש"ח..."

            עוד נקבע, כי אם לא תשולם האגרה בתוך 10 ימים ממועד המצאת ההחלטה למערער, יימחק ההליך ללא התראה נוספת.

3.         המערער טוען כי אינו יכול לעמוד באגרה זו, ואף אינו יכול להשיג את הכסף מבני משפחתו, מאחר שהקשר בינו ובינם מנותק. הוא מוסיף וטוען שהוא אינו יכול להיעזר גם באסירים האחרים למימון האגרה כיוון שהוא מסוכסך עמם. לחיזוק דבריו, מציג המערער החלטה בבקשת ערעור אחרת, אשר בה הוענק לו פטור לאחר שנקבע כי מצבו הכלכלי מצדיק זאת. מנגד, המדינה טוענת כי החלטת הרשם מאזנת כראוי בין התכליות שביסוד ההסדר בעניין פטור מאגרה. לגישתה, נעשה שיקלול ראוי בין יכולתו  הכלכלית המוגבלת של המערער מצד אחד, לבין חולשת תוכנה של בקשת רשות הערעור לגופה, על דרך קביעת אגרה מופחתת, כפי שהחליט הרשם.

4.         על פי תקנה 13(ב) לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח-1987, יינתן פטור חלקי או מלא מתשלום האגרה בהתקיים שני תנאים: האחד - כי אין ביכולתו של המבקש לשלם את האגרה, או שהוא מתקשה בכך באופן ממשי; והשני -כאשר ההליך מגלה על פניו עילה בת-סיכוי. לצורך התנאי האמור,בקיום סיכוי להצלחת התביעה, ולו ברף נמוך. נדרש איזון ראוי בין שני התנאים, שלו מספר תכליות: מחד, ניתן משקל לזכות הגישה של בעל דין לערכאות גם כאשר אין הוא בעל אמצעים כספיים לכך; בצד ערך זה ניתן משקל גם לאינטרס הציבורי במניעת הליכי סרק, המכבידים על מערך ההליכים בבתי-המשפט, מביאים לבזבוז משאבים ציבוריים, ולפגיעה בלתי מידתית בצדדים מתדיינים המוטרדים לריק לבית המשפט (בש"א 329/90 אברך נ' גרוגר, פ"ד מד(2) 383, 389-388; בשג"ץ 1315/06 בן שבת נ' מדינת ישראל [משטרה נהריה], טרם פורסם, פיסקאות 6-5).

5.         כאשר מדובר באסיר המרצה עונש מאסר ארוך ואין ראיות כי עומדים לרשותו משאבים כלכליים מחוץ לכלא, ההנחה המתבקשת היא כי יש לו קושי כלכלי בתשלום אגרה. כרטיס כספי של אסיר בכלא עשוי להוות נתון לכאורי המשקף את יכולתו הכספית. האינטרס הציבורי מצדיק כי אסיר, המתמודד עם קושי כספי בתשלום אגרה, לא ימצא את דלתות בית המשפט נעולות בפניו, במיוחד מקום שפנייתו לערכאות נועדה לברר את טענותיו בדבר דרך החזקתו במאסר, ולהגן על זכויותיו מקום שנטען לקיומם של תקלות וליקויים במערכת המשמורת. מצד שני, הטלת חובת תשלום אגרה על אסיר, ולו חלקית, מהווה מחסום חשוב מפני עתירות סרק וניצול בלתי ראוי של מערכות בתי המשפט. האינטרס הציבורי מצדיק הגנה על מערכת השיפוט מפני הליכים מיותרים, ומסייע להקצאה נאותה של משאבים ציבוריים להליכים הראויים לדיון ולהכרעה (רע"א 1211/03 דנינו נ' מדינת ישראל תק-על 2003(2) 3460; בג"צ 6490/04 צביח, נ' מפקד כוחות צה"ל, פיסקה 9).

6.         בנסיבות מקרה זה, מהכרטיס הכספי של האסיר עולה כי מצבו הכלכלי דחוק, ועל פני הדברים, ניכר קושי ממשי מבחינתו בתשלום אגרת בית משפט. אפשר, שאילו היתה, על פניו, עילה ראויה ביסוד בקשת רשות הערעור, היה מקום לשקול מתן פטור מלא מאגרה ביחס לאסיר השפוט לתקופת מאסר ארוכה מאד, שאין הפרוטה מצויה בכיסו. אולם הערעור על האגרה המופחתת שנקבעה נדון לכישלון בשל אי קיום התנאי בדבר סיכוי טוב להצלחת בקשת רשות הערעור.

7.         בקשת רשות הערעור בעניינו מתייחסת להחלטת בית המשפט מחוזי בעתירות אסיר. הלכה פסוקה היא כי רשות ערעור על החלטות מעין אלה אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מקום "שמתגלית בעיה משפטית בעלת חשיבות, או אם עולה נושא אחר שחשיבותו היא כללית" (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל, תק-על 86(2), 1134; רע"ב 6526/97 דוידי נ' שירות בתי הסוהר, תק-על 97(4) 190; רע"ב 5607/05 חתואל נ' שרות בתי הסוהר (טרם פורסם), פיסקה 6).

8.         בענייננו, מדובר בעתירות אסיר הנוגעות כולן לטענותיו של המערער בדבר התייחסותן של רשויות הכלא אליו ואל צרכיו. הוא מלא טענות כרימון על קיפוח ופגיעה הנגרמים לו במישור הרפואי, והסוציאלי, וטוען כי הרשויות מתנכלות לו ורוצות לפגוע בו. העתירות סובבות, איפוא, סביב עניינים פרטניים - עובדתיים הנוגעים אליו בלבד. אין בהן היבט עקרוני כללי, העשוי להיות בעל השלכה כללית יותר. הוא הדין בהחלטת בית המשפט המחוזי, נשוא בקשת רשות הערעור. בנסיבות אלה, הסיכויים לקבלתה של בקשת רשות הערעור הם קלושים, בלשון המעטה.

בנסיבות אלה, אין מקום למתן פטור מלא למערער מתשלום אגרה, מן הטעם שפטור כזה עלול לעודד קיום הליך שסיכוייו אינם טובים. האיזון שעשה הרשם במתן פטור חלקי לתשלום האגרה הוא מידתי וראוי.

הערעור נדחה.

ניתן היום, י"ב בתשרי תשס"ח (24.9.07).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    יט

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il