החלטה חדשה ותקדימית בענין סמכות בית הדין

1.         המבקשת הגישה לבית הדין ביום 11.1.10 ערעור על החלטת בית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות מיום 4.1.10 בדבר הארכת השעייתה למשך 3 חודשים נוספים (להלן:"החלטת ההשעייה")

2.         המשיבה, עיריית ירושלים, התבקשה להגיש תשובתה לערעור ובתשובתה טענה טענות סף של דחיית הערעור, הן בשל העדר סמכות של בית הדין לדון בבקשה זו וכן בטענת שיהוי.

            המשיבה לא טענה טענות לגופו של ענין חלופיות, בשל הצורך לטענתה לדיון בטענת הסמכות כרף ראשון בטרם תידון הבקשה לגופה.

3.         המשיבה טענה לענין הסמכות בתשובתה כי הסמכות להשעות עובד נקובה בסעיף 20 לחוק הרשויות המקומיות (משמעת) תשל"ח-1978 (להלן:"החוק") ולפיו בית הדין רשאי להורות על הארכות תקופת השעייה לפי בקשת ראש הרשות.

משההחלטה להשעיה התקבלה על ידי בית הדין למשמעת, טוענת המשיבה כי סוגית הערעורים על פסקי דין והחלטות של בית הדין למשמעת מוסדרת בסעיף 24 לחוק והיא נתונה לבית המשפט המחוזי שעל כן אין לבית הדין לעבודה סמכות לדון או להתערב בערעור על החלטת בית הדין למשמעת.

המשיבה בטיעוניה עושה אבחנה וטוענת כי לבית הדין הסמכות לדון בהשעיית עובד, רק כאשר ההחלטה היא של ראש הרשות המקומית, אולם עת ניתנה על ידי בית הדין למשמעת, הרי שהסמכות קבועה בחוק לבית המשפט המחוזי.

כן טענה המשיבה טענה חלופית, כי הבקשה הוגשה בשיהוי רב ונגועה בהשתק ומניעות שכן המבקשת הושעתה על ידי ראש העיר כבר  לפני כ-6 חודשים ואין היא יכולה היום לחלוק על תקינות החלטת ראש העיר בדבר ההשעיה.

4.         המבקשת השיבה לטענות המשיבה וביקשה לדחותן. המבקשת טענה כי החלטות בדבר השעיה שניתנות על ידי בית הדין למשמעת מהוות החלטות ביניים ואינן פסק דין ולפיכך אין מדובר בערעור על פסק דין של בית הדין למשמעת, כקבוע בסעיף 24 לחוק ובשל כך הסמכות היא לבית הדין לעבודה.

המבקשת הפנתה בטיעוניה לער"מ 9182/99 זינגר נ' עיריית ת"א (להלן:" זינגר") אשר ניתן בטרם התיקון לחוק, עת הייתה הסמכות לפי סעיף 24 נתונה לבית המשפט העליון בשבתו על ערעורים על רשויות מקומיות, שם נקבע על ידי הש' זמיר, כי זכות הערעור לבית המשפט העליון על פי סעיף 24 חלה על פסקי דין סופיים ולא על החלטות ביניים.

המבקשת אף הפנתה את בית הדין בטיעוניה לשני פסקי דין חדשים יותר של בית המשפט העליון בסוגיה זו. ער"מ 2474/05 ציון כהן נ' עיריית רמלה, (להלן:" כהן") בו שוב נקבע על ידי הנשיאה בייניש כי השעיית עובד על פי סעיף 20 לחוק הינה סעד ביניים המשמש להרחקת עובד הרשות ממקום עבודתו והחלטה זו אינה ניתנת לערעור בפני בית המשפט העליון.

כן אוזכר בג"צ 7668/07 המועצה המקומית כאבול נ' מ.י, (להלן:" כאבול")  בו התעורר שאלת הפורום המוסמך והמתאים לדון בעתירה, לאחר התיקון לחוק בסעיף 20, בג"צ בהכרעתו קובע כי נוצרה לקונה בחוק, שכן לא נקבעה מפורשות ערכאת הערעור על החלטת אב בית דין למשמעת בעניין הארכת השעיות עובד.

הנשיאה בייניש פירטה את טענות הצדדים לבג"צ בעניין זה, אך בחרה שלא להיזקק לשאלת הפורום הנאות והחליטה לדחות את העתירה לגופה.

הבסיס הנורמטיבי

5.         חוק הרשויות המקומיות (משמעת) תשל"ח-1978 קובע בסעיף 20 באשר להשעיית עובד:

"20.בכפוף להוראות חוק זה יחולו הוראות חוק שירות המדינה (משמעת) תשכ"ג-1963 (להלן-חוק המשמעת), למעט סעיפים 19 עד 30, על עובדי הרשויות המקומיות, על חברי בית הדין ועל ההליכים בבית הדין, וסמכויות בית הדין יהיו כסמכויות בית הדין למשמעת לפי חוק המשמעת, הכל בשינויים ובתיאומים שיקבע שר הפנים באישור ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת ובשינויים אלה:

(1) במקום האמור בסעיף 47(א), (א1), (ב), (ה), ו- (ה1) בחוק המשמעת, לענין סמכות ראש הרשות המקומית ובית הדין להשעות עובד שהחלה נגדו חקירה פלילית או שהוגש נגדו כתב אישום, יחולו הוראות אלה:

(א) החלה חקירה פלילית של המשטרה נגד עובד רשות מקומית, בעבירה שמפאת חומרתה או נסיבותיה אין הוא ראוי להמשיך לשמש בתפקידו, רשאי ראש הרשות המקומית, לאחר שהתייעץ עם היועץ המשפטי של הרשות המקומית, להשעות את העובד לתקופה שלא תעלה על 45 ימים; בית הדין רשאי להורות על הארכת תקופת ההשעיה, לפי בקשת ראש הרשות המקומית, לתקופות נוספות שכל אחת מהן לא תעלה על שישה חודשים".

סעיף 24 לחוק הנ"ל קובע כך:

24. (א) פסק דין של בית הדין ניתן לערעור של העובד ושל התובע, לפני שופט של בית המשפט המחוזי שבאזור שיפוטו מצוי מקום מושבו של בית הדין, לא יאוחר מהיום השלושים לאחר שניתן פסק הדין, אם ניתן בפני המערער, או לאחר שהומצא לו העתק ממנו, אם ניתן שלא בפניו.

(ב) החליט בית הדין על ביצוע מיידי של פיטורים או על העברה מידית למשרה אחרת כאמור בסעיף 23(ב), רשאי שופט בית המשפט המחוזי כאמור בסעיף קטן (א), על פי בקשת העובד, לעכב את הביצוע עד להחלטה בערעור, ואם כבר פוטר העובד או הועבר כאמור לפי ההחלטה - להורות על החזרה למשרתו; נתן השופט החלטה לפי סעיף זה, רשאי הוא גם לצוות על  השעיית העובד מתפקידו.