החלטה
בתום ניהול הוכחות חרצתי את דינו של הנאשם לשבט משהרשעתיו, על יסוד העובדות שהוכחו בפני, בכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, להוציא העבירה של קשירת קשר, ממנה זוכה הנאשם מאחר והיא נבלעת בעבירות העיקריות.
עתה מונחת בפני עתירת הסנגור לנהוג בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט מתוקף הוראת סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב- 1982 ולבטל את ההרשעה, בקשה העומדת כנגד עמדת התביעה, הסבורה כי מן הדין להותירה על כנה.
במרכז טיעונו הציב ב"כ הנאשם את השיהוי בהגשת כתב האישום, שהתעכבה 3 שנים מאז מועד ביצוע העבירות. טענה, יש לציין, שכבר הועלתה בזמנו במסגרת נימוקי בקשה לביטול כתב אישום מחמת "הגנה מן הצדק" ונדחתה. ב"כ הנאשם אינו מתעלם ממדיניות עקבית, המחייבת הרשעת נאשם שנמצא אשם בעבירות מסוג המעשים אותם ביצע הנאשם, אך להשקפתו, נקבע לה חריג בנסיבות של חלוף זמן רב, ללא הצדקה, כפי שארע, לטעמו, במקרה דנן. עצם העיכוב המשמעותי, לכשעצמו, מצדיק, להשקפת הסנגור, את ביטול ההרשעה. לביסוס טענתו נסמך הסנגור על שני פסקי דין של בית משפט זה (ת"פ 7145/04 ת"פ 1641/05), בהם הורה על ביטול ההרשעה מן הטעם הזה לבדו.
מעבר לכך היפנה ב"כ הנאשם לאספקטים הנוגעים במהות המעשה ומיהות העושה, ששילובם, מאפשר, לטעמו, סיום ההליך הפלילי ללא הרשעה. הווה אומר, מנקודת המבט של העבירות גורס הסנגור, כי מדובר במעשים מן הרף הנמוך של מרמה, זיוף והתחזות ולא מן הדיוטה העליונה של חומרה. ואילו באספקט של הנאשם, הצביע על כך שהמדובר בצעיר נורמטיבי וחיובי, נעדר כל עבר פלילי ובעל נסיבות אישיות ומשפחתיות די קשות, שעתידו עוד לפניו. הותרת ההרשעה בעינה תגרור אחריה תוצאות קשות עבורו בכל מישורי החיים ותגרום לו נזק כבד ובלתי הפיך, בעיקר במקום עבודתו.
ב"כ התביעה לעומתו הציב במרכז נימוקיו את הטענה, ולפיה אין המקרה הנדון עומד באף אחד מהפרמטרים שנקבעו בפסיקה כאבני בוחן לאי הרשעה.
באשר לטענת השיהוי ציין ב"כ המאשימה כי העיכוב בהגשת כתב האישום נבע, בין היתר, גם מהצורך בהשלמות חקירה ובעריכת שימוע.
דיון
אתחיל בטענה של מימד הזמן- השיהוי כגורם שבכוחו להכריע את הכף לכיוון אי הרשעה.
ראשית, הפסיקה שהוצגה על ידי הסנגור אינה מנחה בית משפט זה, אלא במובן של הדגמת שני מקרים קונקרטיים בהם בחר בית המשפט להימנע מהרשעה, בעוד ככלל הפסיקה בעבירות מסוג מדריכה את בתי המשפט לתגובה עונשית מוחשית שתתן ביטוי עונשי לחומרתן ותעלה בקנה אחד עם שיקולי הגמול וההרתעה.
שנית, גם אלמלא כן הייתה מסקנתי זהה, הן מן הטעם שתקופת השיהוי אינה זהה והן משום שמרכיב זה היה רק אחד הגורמים שהוביל להחלטה לביטול ההרשעה.
רוצה לומר. בחינת שני המקרים מעלה קיומם של הבדלים בינם לבין המקרה דנן במספר מישורים ובהעדר זהות ביניהם וודאי שלא ניתן לגזור מהם גזירה שווה.
קודם כל מבחינת תקופת השיהוי - באותן דוגמאות דובר בעיכוב של ארבע וחמש שנים בהגשת כתב האישום ולא בשלוש, כפי המקרה דנן. יתרה מכך, נתון זה לא הכריע לבדו את הכף, שכן, באחד המקרים, מעבר לאיחור המשמעותי נשקל גורם נוסף לעניין אי ההרשעה, הנעוץ בעובדה שחודשים ספורים קודם להגשת כתב האישום הודע לנאשמת כי הוחלט שלא להעמידה לדין ובינתיים חלו תמורות מפליגות בחייה בכל תחומי החיים. במקרה האחר, בניגוד לענייננו, הודה הנאשם במיוחס לו ונטל אחריות מלאה על מעשיו. ומעל לכל, בשני המקרים החליט בית המשפט לתת משקל בכורה לאספקט השיקומי של הנאשמים ולהעדיפו על פני כל יתר שיקולי הענישה לאחר שנמצאו מתאימים, בעוד בענייננו, גם היום, עומד הנאשם בתוקף בהכחשתו את ביצוע העבירות וטוען להד"ם. משמעות הדבר, שלא נוצר הבסיס המאפשר אי הרשעה, שהרי אחד התנאים הבסיסיים לשקילתה נעוץ בקיומם של סיכויי שיקום, וללא נטילת אחריות על ידי הנאשם ובהעדר מודעות להתנהגותו הבעייתית והכרה בפסול שבמעשיו - לא נפתח ולו הצוהר הראשוני לשקול נקיטת אותו צעד חריג שקבע המחוקק תחת הרשעה. ושומה לזכור, כי ככלל, השימוש באמצעי ענישתי זה נדיר וחריג והוא שמור למקרים מיוחדים ויוצאי דופן, וללא צידוק ממשי הימנעות מהרשעה מפרה את הכלל ובכך נפגעת גם שורת השוויון בפני החוק.
למעלה מן הנדרש אוסיף ואומר. אפילו אתעלם לרגע מכלל הנתונים הללו ואבחן את המקרה שבפני במנותק מהם איני מוצאת כל הצדקה למחול לנאשם ולוותר על הרשעתו בדין, מאחר ולא השתכנעתי בקיומם של שני הקריטריונים המצטברים המאפשרים אי הרשעה.
מבחינת אופי העבירות, נסיבותיהן והשלכתן על הציבור אין זה המקרה בו ניתן לוותר על הרשעה. לשון אחר. בהיבט של אופי העבירות ניתן לקבוע, כי העובדות העומדות בבסיס ההרשעה "מדברות בעד עצמן" וממקמות את התנהגות הנאשם ומעשיו במדרג חומרה גבוה.
כך עולה מהכרעת הדין, בה קבעתי כי הנאשם למד במהלך שנת 2003 באוניברסיטה הפתוחה והיה עלה לעמוד בבחינת אמיר"ם שתכליתה לבדוק את רמתו באנגלית לצורך קבלת פטור מלימוד השפה. פטור שכזה יכול לקבל רק מי שרושם לזכותו ציון 134 בבחינה. בבחינה בה נבחן הנאשם הוא השיג את הציון 84, שסיווג אותו בקבוצת המתחילים בלבד. הנאשם לא השלים עם התוצאה והחליט להשיג פטור בדרכי מרמה, זיוף והונאה. להשגת מטרתו ביקש להיבחן שנית וכדי לעבור את משוכת הבחינה שלא הייתה במידותיו שלח לבחינה אדם אחר שנבחן במקומו וזיכה אותו בציון גבוה המשחרר אותו מלימודי אנגלית.
מעשים אלה אינם בגדר מעידה חד פעמית, בבחינת אפיזודה רגעית וחולפת, אלא פרי-באושים של מחשבה עבריינית, תכנון והכנה ומעורבות של אדם נוסף, שגויס על ידי הנאשם להוצאת רעיון ההונאה אל הפועל וזהותו נותרה עלומה, והכל נעשה ביוזמת הנאשם ולצרכיו. חומרה זו מקבלת משנה תוקף בשים לב לכך, שכישלונו של הנאשם לממש את התוכנית שזמם לא נבע מחרטה ולא משום שהתעשת וחזר בו, אלא מהעובדה שנתפס בקלקלתו וקלונו נחשף. אלמלא כן, היה ללא ספק מתהדר בהישג המזויף ועושה בו שימוש. חומרתו מתעצמת כפל כפליים נוכח זירת העבירה ונסיבות ביצועה - כל כולה ניסיון לשטות באוניברסיטה ולתעתע במרכז הארצי לבחינות והערכה. צודק ב"כ התביעה בטענתו, כי תואר אקדמאי אינו דבר של מה בכך, וניסיון להקל על השגתו בדרכי רמייה מחייב, למצער, הרשעה בדמות כתם של אות קלון שיוטבע על מצחו של הנאשם.
ולגבי הנזק או הפגיעה שעלולים להיגרם לנאשם בעטייה של הרשעה. לבד מהשערות ונימוקים הלקוחים מתחומי ההיגיון וניסיון חיים הנאשם לא עמד בחובת ההוכחה המינימאלית הנדרשת. לא מצאתי כל אינדיקציה כי הרשעה תוביל בהכרח לפיטוריו ולא הוצגה כל ראיה כי הרשעה תהווה פגיעה אנושה בנאשם להמשך עיסוקיו.
אך גם אם קיים חשש כזה ברמה העקרונית אין בו כדי לשנות. הרשעה מעצם טיבה פוגעת בנאשם והרי זו תכליתה. נאשם שביצע בעזות-מצח ובתעוזה עבירות דוגמת אלה שביצע הנאשם - מן הדין להרשיעו ואין נפקא מינא מה עיסוקו ואלו הם כישוריו.
סוף דבר, מכל הנימוקים המפורטים החלטתי לדחות את הבקשה. ההרשעה תעמוד בעינה.
ניתנה היום, ל' בסיון, תשס"ח (3 ביולי 2008), במעמד הצדדים.