החלטה - נאשמת 2
ביום 12.11.07, מתוקף הסדר טיעון (
בימ"ש 2), רשמתי את הודאת נאשמת 2 בכתב האישום המתוקן (
בימ"ש 1) בעבירה של קבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.
ההודאה מתייחסת למעורבותה במעשה הונאה שביצעה בצוותא חדא עם דודתה, היא הנאשמת 1. קורבנן, שהינו בחור צעיר, הסובל ממוגבלויות פסיכו- נוירוטיות ושכליות (להלן: "
המתלונן"), נפל לידיהן כטרף קל ונוצל על ידן באופן ציני ומכוער כדי להוציא ממנו כספים במרמה ובתואנות כזב. בדרך להשגת מטרתן מלאה הנאשמת תפקיד של פיתיון בזה האופן: השתיים תכננו כי הנאשמת תנצל את מוגבלויותיו וחולשת דעתו של המתלונן ובאצטלה של רצון לקרבה תיצור עמו קשר אישי. עם הזמן תתקדם בתוכנית ותגרום לו להאמין כי בכוונתה להינשא לו ותעמיד פנים כי הינה ארוסתו. בסיטואציה כוזבת זו, באמתלה של הוצאות לארגון החתונה, תכננו השתיים לדרוש ממנו לשלם סכומי כסף.
נאשמת 2 פעלה בהתאם לתוכנית ובחודש יוני 2003 החלה לצאת עם המתלונן תוך שהיא מציגה בפניו מצג שווא על רצונה להינשא לו. בשלב זה נכנסה נאשמת 1 לתמונה וכשהיא נסמכת על מצג הכזבים שיצרה נאשמת 2, ובידיעתה, החלה לדבר עם המתלונן בנושא החתונה, כאשר כל אותה עת היא טורחת להאיץ בו ולזרזו לקדם את ארגונה. בסמוך לאחר מכן, פגשה נאשמת 1 במתלונן ובתואנות סרק כי עליו לשלם מקדמה עבור אולם האירועים בו תיערך החתונה, קיבלה ממנו במרמה סך 18,000 ₪ באמצעות העברה בנקאית שביצע בהנחייתה לחשבון מסוים שמסרה לו, כשהיא משתמשת בנימוק סרק שאחרת תבוטל החתונה. מספר ימים לאחר מכן, הגיעו הנאשמות למקום עבודתו של המתלונן ובהתאם לתוכניתן הצליחו לשכנעו במרמה להעביר לאותו חשבון, שוב בהעברה בנקאית מחשבונו, סך נוסף של 20,000 ₪, זאת לאחר שהוצג בפניו במרמה כי מדובר בתשלום עבור "צלם חתונות". גם בהזדמנות זו פעל המתלונן באופן שהונחה והעביר את הסך המבוקש.
כתוצאה ממצגי השווא קבלו הנאשמות מהמתלונן סך כולל של 38,000 ₪, שנאשמת 1 השתמשה בכספים לכיסוי חובותיה.
בהתאם להסכמת הצדדים הופנתה הנאשמת 2 לשירות המבחן לקבלת תסקיר, שנועד לבחון בנוסף למכלול הנסיבות האישיות, גם את שאלת הרשעתה בדין. בסיום הליך האבחון ולאור ממצאיו ומסקנותיו לא בא שירות המבחן בהמלצה לאי הרשעה.
הבקשה המונחת עתה לפתחו של בית המשפט נסבה בסוגית הרשעת נאשמת 2, שהסנגור מבקש למנעה חרף עמדתו של שירות המבחן בתסקירו, העומדת כנגד התנגדות התביעה בגורסה, כי בהעדר המלצה של שירות המבחן, המהווה, לטעמה, תנאי מקדים לדיון בהתאמת מקרה קונקרטי לנקיטת צעד חריג ויוצא דופן זה, אין מקום לסיים את ההליך הפלילי ללא הרשעה. וגם אלמלא כן, לדעתה, אין המקרה הנדון עונה על הקריטריונים המצדיקים מחילה לנאשמת.
הסנגור סמך את בקשתו על שורה של נימוקים שעניינם במיהות העושה ובמהות המעשה. מן הפן הראשון הצביע על הודאתה המיידית של הנאשמת, עברה הנקי, גילה הצעיר בעת ביצוע העבירה- בת 17 בלבד ונסיבותיה האישיות. מן הפן השני טען לאבחנה משמעותית לקולא בינה לבין נאשמת 1, המבוגרת ביניהן, שהיוותה את הרוח החיה בכול הפרשה: הוגת רעיון ההונאה, היוזמת, המפעילה והפעילה בשטח ומי שנהנתה בפועל מכספי המרמה, בעוד נאשמת 2 שהיתה נתונה להשפעתה, הן מפאת גילה והן מחמת קרבתה המשפחתית וסמכותה של דודתה, מלאה רק תפקיד משני ושמשה בידיה כ"חומר ביד היוצר". בנוסף, הצביע על חלוף הזמן הרב מאז ביצוע העבירה ועד מתן גזר הדין, שנבע בעיקרו מהשיהוי הרב של התביעה בהגשת כתב האישום.
ואקדים ואומר עתה ומיד. סבורני שהדין עם התביעה.
ותחילה להלכה. שורת הדין מחייבת כי מי שנמצא אשם יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל. רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן רשאי בית משפט לקבוע בהכרעת הדין כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום, ויחד עם זאת להימנע מהרשעה ותחתיה לנקוט באמצעי עונשי אחר באחת משתי הדרכים הבאות: להעמיד את הנאשם במבחן; או לחייבו בשירות למען הציבור "במקום" הרשעה ועונש.
מכאן, ששתי הוראות חוק רלבנטיות, לנשוא דיוננו:
סעיף 71א לחוק
העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "
סעיף 71א לחוק") וסעיף 1 לפקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ"ט 1969 (להלן: "
פקודת המבחן"). מן הראוי להקדים ולומר, כי סעיף 71א לחוק חוקק בעקבות ניסיון שהצטבר במשפט האנגלי לחשיבות של הוספת השירות לציבור לדרכי הענישה המסורתיות, וזאת כאמצעי טיפולי- שיקומי העשוי לחנך את העבריין, להקנות לו ערכי עבודה ומוסר ובכך להביא לשיקומו. בחוק עצמו לא הוגדרו העבירות שלגביהן מוסמך בית המשפט להטיל שירות לציבור, עם או בלי הרשעה. בכך הותיר המחוקק לבית המשפט שיקול דעת רחב, אף מעבר לזה הקבוע בחוק האנגלי, כשאפשר להשתמש באמצעי זה גם ללא הרשעה. הווה אומר, הואיל והמחוקק לא התנה את הטלת השירות לציבור בהרשעת הנאשם, ניתן להטילו גם ללא הרשעה. בהקשר לשתי אלטרנטיבות אלה והפסיקה הנוהגת
יבחן ענייננו.
וזה נוסחו של סעיף 71א(ב) לחוק:
"מצא בית המשפט שנאשם ביצע עבירה, רשאי הוא לתת צו שירות גם ללא הרשעה, בנוסף למבחן או בלעדיו, ומשעשה כן יהיה דינו של צו השירות, לעניין סעיף 9 לפקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ"ט - 1969, כדין צו מבחן".
סעיף 71א(ב) לחוק מפנה איפוא לפקודת המבחן
אשר בסעיף 1 שבה נקבע, כי בית המשפט מוסמך ליתן צו מבחן ללא הרשעה, בזו הלשון:
"הואשם אדם בעבירה וראה בית המשפט שהאישום הוכח, אלא שבהתחשב בנסיבות העניין, ובכלל זה אופיו של האדם, עברו, גילו, תנאי ביתו, בריאותו הגופנית ומצבו הנפשי, טיב העבירה שעבר וכול נסיבה מקילה שבה נעברה העבירה, ראוי, לפי דעתו, לשחרר את העבריין על מנת להעמידו במבחן, רשאי בית המשפט לעשות אחת מאלה:
(1)...