בפני בקשה לסילוק התובענה על הסף.
המבקש טוען כי הינו פרוד מהגב' מאיר (אסתר) ליאנה - הנתבעת 1, ואינו מתגורר בדירה מאז שנת 1994. פסק דין משנת 2004 בנושא חלוקת הרכוש בין בני הזוג קבע כי זכויותיו של המבקש בדירה נשוא התובענה יעברו לבעלות הנתבעת 1, אולם היא נמנעת מלעשות כן וגורמת לו לנזקים. בשנת 2008 גם קבע בית המשפט לענייני משפחה כי על הנתבעת 1 לשאת בתשלום מיסי הנציגות. לטענת המבקש האמור ידוע למשיבה עוד מהליך קודם שנוהל בין הצדדים בתיק 507/04 והיא מנסה לגבות ממנו את שלא עלה בידה לגבות מהנתבעת 1 עקב התנהלותה הרשלנית.
עוד נטען כי החוב הנתבע משנת 2004 התיישן.
בתגובתה טוענת המשיבה כי על המבקש חובת התשלום על פי סעיף 58 לחוק המקרקעין וזאת אף שאינו מתגורר בדירה. פסק דין העוסק במערכת היחסים הכספית שבין המבקשת לבין הנתבעת 1 אינו מעניינה של המשיבה ואין בו לחייבה או להפקיע את זכותה לגבות ממנו את החיובים הנתבעים. כך נקבע כבר בהליכים קודמים שנוהלו בין הצדדים לרבות בבית המשפט המחוזי והעליון. המשיבה לא התרשלה בגבייה ואף ניסתה להגיע להסדר עם המבקש והנתבעת 1 אולם אלו מתחמקים מחובם ומטילים את האחריות זה על זו ולהיפך.
לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים אני מוצא לנכון לקבל את הבקשה בחלקה בלבד.
בין הצדדים לבקשה דנן התנהל הליך קודם בפני המפקחת על רישום מקרקעין בדימוס הגב' אורה קניון בתיק 507/04 (להלן:
"ההליך הקודם").
כבר בהליך הקודם טען המבקש, בין היתר, כי אין מקום לחייבו בתשלום לאור פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה לפיו הנתבעת 1 זכאית להעביר על שמה את זכויותיו בדירה ולאור העובדה כי אין הוא עושה כל שימוש בדירה.
ביום 27.10.05 ניתן פסק דין בסכסוך שבין המבקש לבין המשיבה ובו נפסק כי:
"באשר לחובה המוטלת על בעל דירה מכח סעיף 58 לחוק המקרקעין, צודקת התובעת בטענתה. סעיף 58 א' לחוק המקרקעין מטיל על בעל דירה חובה להשתתף בהוצאות החזקת הרכוש המשותף של הבית, בלא להתחשב במידת השימוש שעושה בעל הדירה ברכוש המשותף, ואף אם אין הוא עושה בו שימוש כלשהו. לפיכך לא תעמוד לנתבע 2, הטענה שאין הוא עושה שימוש בדירה וברכוש המשותף של הבית ולכן אין לחייבו להשתתף בהוצאות החזקתו של הרכוש המשותף. גם היחסים בין בני הזוג בינם לבין עצמם, אין בהם כדי לגרוע מחובתם לשאת בהוצאות האמורות".
אחד הראשים של תורת מעשה בי-דין הינו הכלל בדבר "השתק פלוגתא" החל - "כאשר פלוגתה, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים, הוכרעה באופן פוזיטיבי בפסק דין סופי (במפורש או מכללא), ההכרעה היתה חיונית לתוצאה הסופית ולבעלי הדין "היה יומם" ביחס לאותה פלוגתה, יהיו בעלי הדין (או חליפהם) משותקים מלהתדיין לגביה שוב (ראו: נינה זלצמן מעשה בית-דין בהליך אזרחי, 3-4, 29, 137-141 (1991) (להלן: זלצמן); ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 583-585; עניין גורה, פסקה 7). יודגש כי כאשר הפלוגתה היא בשאלה מעורבת של חוק ועובדה כלל ההשתק חל הן על הממצאים העובדתיים והן על המסקנה המשפטית הנגזרת מהם (ראו זלצמן, 164. אך ראו הסייגים לכלל במשפט הפלילי ובמשפט האזרחי: ע"פ 447/88 לוונטהל נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 1, 6 (1990); ע"א 1418/90 מאור נ' הרשנהורן, פ"ד מה(3) 95, 102-105 (1991); ע"א 1351/06 עו"ד ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ, פסקאות ל"א(2)-ל"ו (לא פורסם, [פורסם בנבו], 17.9.2007); ע"א 5610/93 זלסקי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, ראשון לציון, פ"ד נא(1) 68, 98-100 (1997). ולחסרונותיו של הכלל ראו רע"א 682/07 לבייב נ' גילר, פסקה יא' (לא פורסם, [פורסם בנבו], 20.6.2007); אליהו הרנון "הפלוגתה הפסוקה (Collateral Estoppel) כמעשה בית-דין" הפרקליט כג 344, 352-353 (1967)) (ע"א 127/06 בנק הפועלים בע"מ - משכן נ' לאה נגר (פורסם בנבו)).
בנסיבות דנן המדובר, למעשה, בהכרעה נדרשת באותה שאלה עובדתית ומשפטית - אם המבקש, שהינו בעלים של הדירה אך זכויותיו בה צריכות להיות מועברות על פי פסק דין לחלוקת הרכוש, יכול להיות מחויב בתשלום מיסי נציגות.
המדובר בשאלה בין אותם צדדים קונקרטיים להליך הקודם.
המדובר בהכרעה בהליך הקודם אשר היתה חיונית לתוצאת ההליך (הביאה בסופו של דבר לחיובו של המבקש בתשלום מיסי הנציגות) ואשר ניתנה לגופם של דברים. ההכרעה התקבלה רק לאחר שניתן למבקש יומו בבית המשפט.
משכך, קם הכלל בדבר מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא בנוגע לטענת המבקש בבקשתו ודי בכך להביא לדחייתה.
ויודגש, אף אם לא חל במקרה דנן הכלל בדבר השתק פלוגתא כאמור, עדין אין מקום לקבלת הבקשה.
הדברים המצוטטים לעיל מפסק הדין בהליך הקודם נכונים ואין לי אלא לחזור עליהם.
ויודגש, עיקרי הדברים אשר נטענו במסגרת הבקשה דנן הועלו על ידי המבקש במסגרת ההליך הקודם ונדחו, בצדק.
כל שנוסף לטיעוני המבקש הוא פסק הדין של השופט גייפמן מיום 13.07.08. דא עקא, פסק דין זה עוסק אך ורק במערכת היחסים שבין המבקש לנתבעת 1 ואין בו כדי לחייב בדרך כלשהי את המשיבה דנן. אומנם, במסגרת מערכת היחסים שבין המבקש לבין הנתבעת 1 צריכה האחרונה לשאת, לכאורה, בתשלום מיסי הנציגות. אולם, אין מערכת היחסים הזו (אף אם נקבעה בפסק דין) כדי לחייב את הנציגות אשר זכאית לדרוש מבעלי הדירה, קרי, גם מהמבקש, את תשלום מיסי הנציגות המגיעים לה על פי דין.
למה דבר דומה - כשם שבעל דירה אינו יכול לפטור עצמו מחובתו לשלם מיסי נציגות עקב קיומו של שוכר בדירתו (המחויב כלפי המשכיר, על פי הסכם שכירות או אפילו על פי פסק דין, לשלם את המיסים האמורים), כך לא יכול המבקש דנן לפטור את עצמו מחובתו זו אך בשל פסק דין ממוני שבינו לבין הנתבעת 1.