1. עניינה של החלטה זו בטענתם המקדמית של ב"כ הנאשמים, לפיה עלי לבטל את כתב האישום שהוגש נגדם מן הטעם שיש בהגשתו ובניהול ההליך הפלילי בעקבותיו, משום סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית (סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, להלן: החסד"פ).
2. הנאשמים עומדים לדין בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה (סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977), וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות (סעיף 333 בצירוף סעיף 335(א)(1) לחוק).
3. על פי העובדות המתוארות בכתב האישום, המעשים בגינם הם עומדים לדין התרחשו במהלך חתונת אחותו של נאשם 2. נאשם 1, שהוא חברו של נאשם 2, נכח בחתונה כאחד הקרואים. על רקע מתיחות שהתפתחה בחודשים שקדמו לחתונה בין בני משפחת החתן לבין בני משפחת הכלה, החלה להתפתח תגרה בחתונה עצמה. לטענת המאשימה, תחילת התגרה בהכאתו של אחד מבני משפחת החתן. בעקבות האירוע, התעלפה אימו של המוכה, ואחיו של החתן, יניב טואיזר, בא לעזרתה. בשלב זה הגיח נאשם 1 מאחוריו ודקר אותו דקירה אחת בגבו. נאשם 2 הצטייד, בינתיים, בכוס שבורה וביקש לפצוע באמצעותה אחרים. סופו של דבר, חתך נאשם 2 את המתלונן, גלעד לנקרי, בפניו ובצווארו. ליניב נגרם פצע באורך של כ- 2.5 ס"מ בחלק האחורי של מותן ימין והוא אושפז בבית החולים, ואילו לגלעד נגרם חתך בפנים, מהמצח ועד לצוואר, וכן חתך נוסף בצוואר, באורך של כ-10 ס"מ. גלעד נזקק לניתוח ואושפז בבית החולים למשך מספר ימים.
4. משהחל המשפט להתנהל בפני, טענו באי כוח הנאשמים להגנה מן הצדק (סעיף 149(10) לחסד"פ). טענתם, בתמצית, כי הופלו לרעה לעומת המשתייכים למשפחת החתן, אשר לא טמנו את ידם בצלחת, אולם לא נחקרו ולא הועמדו לדין. הדבר נובע, לטענתם, מחקירת משטרה מוטה, אשר כוונה, מלכתחילה, אל בני משפחת הכלה, תוך התעלמות מחלקם של בני משפחת החתן. בין השיטין, ואולי אף במפורש, נטען, כי ההטיה הייתה מכוונת ולא רשלנית, באשר אחד מקרואי משפחת החתן הינו שוטר המשרת במשטרת מחוז ירושלים. יחד עם זאת, לשיטת ב"כ הנאשמים, בין אם הייתה ההטיה מכוונת ובין אם הייתה רשלנית, דין כתב האישום להתבטל בשל האפליה הבוטה לרעת הנאשמים.
5. על אף שסברתי כי דינה של טענה זו להתברר לאחר שתמונת כל הראיות תהיה פרושה בפני, עמדו ב"כ הנאשמים על ברור הטענה כטענה מקדמית, כפי שהיא מסווגת היום בחוק. סוכם, אם כן, כי תחילה יישמעו עדי התביעה השוטרים, הנוגעים לטענה זו, ולאחר מכן תינתן החלטתי. כפי שנראה להלן, ספק בעיני אם אכן יכולה טענה של הגנה מן הצדק להתברר כטענה מקדמית, במיוחד כשהיא נשענת על טענת אפליה ביחס למעורבים אחרים באירוע עצמו, ואשר חלקם אמורים להעיד במסגרת פרשת התביעה, וחלקם, כך יש להניח, יזומנו כעדי הגנה. בודאי שכך, כאשר קיימת מחלוקת עובדתית ביחס להתרחשויות שהובילו לכתב האישום.
6. באי כוח הנאשמים הציגו בפני את החלטותיהם של כב' השופט מ' דרורי (ב"ש 10157/07) ושל כב' השופט ח' מלצר (בש"פ 10307/07) בהליכי המעצר שהתקיימו בעניינם של הנאשמים, ואשר בשתיהן הייתה התייחסות לטענה של אפליה באכיפה. כב' השופט דרורי סבר, כי לכאורה, יש ממש בטענת האפליה, במובן זה שלא בוצעה חקירה מקיפה של בני משפחת החתן. מנימוקי החלטתו עולה, כי הוא מצא לנכון להביא זאת במכלול השיקולים, אשר הובילוהו להורות על שחרורם של הנאשמים למעצר בית. המאשימה לא השלימה עם החלטה זו, ועררה עליה בפני בית המשפט העליון. כב' השופט מלצר קיבל את הערר, אולם מצא לנכון להעיר בשולי החלטתו, כי עיון בתיק החקירה, כמו גם בהחלטתו של כב' השופט דרורי, ושמיעת טענות הצדדים, כל אלה מלמדים לכאורה "כי יש דברים מסוימים בגו" (פסקה 19 להחלטה). לפיכך, הורה כב' השופט מלצר לפרקליטות לבדוק מדוע לא נחקרו עדיין חלק מן העדים שהוצעו על ידי בני משפחת הכלה, ומדוע לא נעשה מאמץ רציני יותר לאסוף את הראיות האובייקטיביות, כמו סרטי וידיאו מן החתונה וכד'. עוד הביע כב' השופט מלצר תהייה מדוע לא מוצו ההליכים נגד מי שלכאורה פצעו את הנאשמים והעיר כי אם הדבר לא ייעשה, הרי שמלבד שיהיה בכך אולי ליצור אפשרות להעלאת טענה של הגנה מן הצדק, הרי שעשויה להיות בכך עילה לעיון חוזר בשאלת מעצרם של הנאשמים. מובן, כי הן כב' השופט דרורי והן כב' השופט מלצר לא שמעו את העדים, ודבריהם נאמרו כאמירה לכאורה.
7. כפי שכבר הערתי לעיל, איני סבורה כי תמונת הראיות כפי שהוצגה בפני עד כה יש בה כדי לאפשר הסקת מסקנות בדבר ביסוסה של הגנה מן הצדק. יחד עם זאת, אוכל לומר כבר עתה, כי חלק מן הפעולות הנדרשות עליהן הצביעו כב' השופטים דרורי ומלצר, בוצעו. כך, למשל, העידה האחראית על החקירה, רס"ר שני ארזדה דיכטר, כי כבר בזמן האירוע עצמו, שוטרים שהגיעו למקום תפסו קלטות וידיאו של הצלמים שעבדו שם, וקצין הטכנולוגיה של המרחב צרב את הצילומים של מצלמות האבטחה של האולם. כמו כן, עוד באותו לילה נתן בעל האולם לחוקרי המשטרה את רשימת המלצרים שעבדו במקום, את שמה של חברת האבטחה שהעסיקה את השומר ואת שמה של החברה שהעסיקה את הצלם (עמ' 41).
8. אשר לצילומים, דיכטר העידה כי ממצלמות האבטחה לא ניתן היה להפיק ראיה בעלת ערך. לדבריה, היא עצמה צפתה בצילומים כמה פעמים, בניסיון לראות משהו, אלא שהצילומים נעשו במהירות גבוהה, כלומר לא במהירות של התרחשות רגילה, והיו חשוכים ברובם. למעשה, כך אמרה, לא הצליחה לראות דבר (עמ' 47-48). בכל הנוגע לצילומים שצילם צלם החתונה, אלה אינם מתעדים את אירוע הקטטה עצמו. המשטרה השתמשה בהם כדי להראותם לעדים שנחקרו, על מנת שיצביעו על מי מהאנשים המופיעים בסרטי הצילום, אם הם מזהים אותם כמעורבים בקטטה (עמ' 53). בנוסף, דיכטר שוחחה עם צלם החתונה, והעלתה את דבריו על גבי זכרון דברים. על פי דברי הצלם, הוא צילם ברחבת הריקודים ולפתע הוא קלט נהירה של אנשים לפינה מסוימת באולם. הוא לא ראה מישהו מהתוקפים, והוא מיד עצר את הצילום וכיבה את המצלמה, כדי שלא תישאר עדות למעשים הבלתי נעימים מהחתונה. הוא עמד בפינה באולם ושמר על הציוד שלו, ואינו מסוגל לזהות מי תקף (עמ' 44).
9. גם עם השומר באולם שוחחה החוקרת, והעלתה את דבריו על גבי זכרון דברים. השומר מסר כי הוא היה ברחבת הכניסה, מחוץ לאולם. כשהחלה המהומה הוא נכנס פנימה, ראה כוסות וצלחות עפות באוויר וערבוביה של אנשים. הוא לא ניסה להפריד והתקשר למשטרה. הוא אינו מסוגל לזהות אנשים שתקפו וכך גם לא ראה שימוש בסכין (עמ' 44).
10. אשר למלצרים, רשימת אלה שעבדו בליל החתונה באולם נמסרה לידי המשטרה על ידי בעל האולם (ת/4). לדברי העדה, חוקרי המשטרה התקשרו לכל המלצרים, למעט ספורים שלא הצליחו לאתר בטלפון. הם ניסו לבדוק עם כל אחד מהם היכן היה כשהחלה המהומה. התברר, כי המלצרים היו אותה עת בהפסקה, בחלק האחורי של המטבח. לפיכך לא ראו כלל את שהתרחש באולם (עמ' 45). באי כוח הנאשמים מתחו ביקורת קשה על כך שאותם מלצרים לא זומנו למתן עדות והחוקרת הסתפקה בתיעוד שיחות הטלפון עימם. איני שותפה לביקורת זו. זימונו למשטרה של אדם המבהיר כי אין בידיו להאיר את האירוע, כאשר ההסבר שהוא נותן לכך ענייני ואף מגובה בעדויות של אחרים (במקרה זה בדבריו של האחראי על המלצרים), הוא בבחינת הטרדה לשמה. אם הנתונים מראים כי העד הפוטנציאלי אינו מתחמק, אלא שפשוט לא ראה דבר היכול לקדם את החקירה, אין מקום לזמנו "לתפארת המליצה". יתרה מזאת, כפי שהבנתי, המלצרים בהם מדובר הינם קטינים, הלומדים בשעות היום ועובדים לפרנסתם כמלצרים בשעות הערב. זהו נתון נוסף אשר יש בו, להבנתי, כדי להצדיק הימנעות מזימון לחקירה, אשר כל תכליתה הוא תיעוד על גבי טופס של הודעה, אותה אינפורמציה שהם מסרו בשיחת הטלפון, ואשר תועדה בזכרון דברים. היינו, שלא ראו דבר. מכל מקום, איני רואה יסוד לטענה של הגנה מן הצדק בשל כך שנערכו שיחות טלפוניות עם עדים מן הסוג הנדון, והן תועדו בזכ"דים, תחת זימונם לחקירה פרונטאלית במשטרה.
11. העדה תארה בדבריה (עמ' 45) את ניסיונה לאתר את התקליטן ואת הזמר, שאף הם יכולים היו להיות עדים אובייקטיביים. לדבריה, פנתה לחתן ולכלה בעניין זה, והם הפנו אותה לאם הכלה, בטענה כי היא זו שדאגה לשכירת שירותיהם. אלא שאם הכלה, שנשאלה על כך, הפנתה אותה בחזרה לבני הזוג. בני הזוג בתורם אמרו כי אין להם הטלפון של שניים אלה (עמ' 45).
12. החוקרת עמדה בתוקף על כך שהחקירה שהתנהלה לא הייתה מגמתית, אין לה היכרות אישית עם איש מן המעורבים ולא היו לה דעות קדומות כשניגשה לעבודה. החקירה החלה, לדברי העדה, מאותם אנשים שנעצרו או עוכבו על ידי השוטרים שהגיעו לאירוע, והתרחבה לפי שמות שעלו בעדויות ובחקירות, ולפי אנשים שהגיעו מיוזמתם למסור עדות. לדבריה, במהלך החקירה זיהתה דפוס שחזר על עצמו, ולפיו העדויות שמסרו אנשים מצד החתן היו מפורטות, הייתה להן אחיזה של זמן, השתלשלות אירועים, דבר הוביל לדבר, כך שכשניסתה להצליב ביניהן יכולה הייתה לראות שפרט מסוים מעדות אחת מקבל חיזוק באחרת. לעומת זאת, רוב העדויות של האנשים מצד הכלה היו כלליות, "ברמה של 40 איש קפצו עלי והרביצו לי, פתאום ראיתי את כל המשפחה של החתן זורקים כסאות" (עמ' 54). כלומר, משפטים כלליים שאינם מתייחסים לאנשים מסוימים ולאירועים מסוימים. היא לא הצליחה לקבל מהם פרטים. יש לומר, כי לא הוצגו בפני ראיות לסתור.
13. אשר לזימונם של עדים מן הצד של הכלה, לטענת העדה, ניסתה לזמן אנשים כאלה כמה פעמים באמצעות הטלפון. אף בהארכות מעצר, כשראתה אנשים, ביקשה מהם להגיע לתחנת המשטרה. לדבריה, שיתוף הפעולה מבחינת מסירת עדויות מהצד של הכלה היה מצומצם לאין ערוך לעומת אנשים אחרים שהתבקשו להגיע ולמסור עדות (עמ' 65-66).
14. עניין נוסף עליו התעכבו באי כוח הנאשמים הוא רשימה של קרואי משפחת הכלה, אשר נמסרה לידיו של סנ"צ כהן (נ2 /1). סנ"צ כהן העיד כי לא מצא לנכון להורות הוראה אופרטיבית ביחס אליה, והיא לא הגיעה לידיה של דיכטר. דיכטר העידה כי ידעה על קיומה, אולם למיטב ידיעתה הרשימה הועברה לידיו של סנ"צ כהן לאחר שהתיק כבר הועבר לפרקליטות ולאחר שכבר הוגשו כתבי אישום. בשלב זה לא היה מקום לבצע פעולות חקירה (עמ' 71). עלי להודות כי לא הבנתי את הטענות הרבות שהשמיעו הסניגורים ביחס לרשימה זו. המדובר ברשימה סתמית של שמות, ואיני סבורה כי מוטלת על המשטרה חובה לזמן עשרות אנשים כדי לברר האם הם יכולים למסור פרטים על האירוע בו היו נוכחים. לטענת הסניגורים, על המשטרה לעשות את עבודתה ולחקור, ואין מוטלת על הנאשם חובה לעשות את עבודת החקירה. אכן כך הוא, אולם יש דברים המצויים בידיעת הנאשם, ואם ברצונו לגרום לכך שהמשטרה תברר את העובדות המצויות בידיעתו עליו להציגן בפניה. זאת ועוד, מותר למשטרה לצאת מנקודת הנחה, כי אדם שהיה מעורב באירוע, והיה עד למעשי עבירה, והמדובר בפגיעה שנפגעו מי מבני משפחתו, ימצא לנכון להטריח עצמו לתחנת המשטרה על מנת למסור עדות. במיוחד כך, כשעצם קיומה של החקירה היה ידוע, כמו גם מעצרם של הנאשמים, המשתייכים לבני משפחת הכלה. לו הייתה מובאת ראיה כי אנשים אלה או מי מהם התדפקו על דלתותיה של תחנת המשטרה, אולם כניסתם סורבה מן הטעם שהמשטרה אינה מעוניינת לקבל עדויות מבני משפחת הכלה, או אז היה מקום לדון, בהקשר זה, בטענה של הגנה מן הצדק. עובדה היא כי אנשים הנמנים עם משפחת הכלה זומנו למתן עדות, וחלקם הגיעו מיוזמתם. ניתן להניח כי אלה שזומנו למתן עדות, שמם עלה באופן ספציפי בעדויות של אחרים. לדברי העדה דיכטר, לא רק שהמשתייכים למשפחת הכלה לא התדפקו על דלתות המשטרה, אלא שהם התחמקו מהחקירה, וצריך היה לרדוף אחריהם בטלפונים על מנת שיגיעו למשטרה (עמ' 102). מובן, שככל שיובאו עדים שיעידו ההיפך, יהיה עלי לשקול את עדותם ולקבוע ממצאים בעניין זה.
15. לטענת ב"כ הנאשמים, החקירה הייתה מגמתית לטובת בני משפחת החתן משום שאחד מקרוביהם הוא איש משטרה. המדובר בשוטר שרון לנקרי, שעבד בבית המעצר בירושלים. מבלי לפגוע בכבודו של לנקרי, אני מתקשה להעלות על דעתי, כי שוטר זה הוא דמות כה משמעותית במשטרת מחוז ירושלים, עד כי קצין אח"מ במשטרת המחוז בדרגת סגן ניצב, החוקרת הממונה על החקירה, וכל הכפופים לה, יעשו יד אחת להטות את החקירה לכבודו של אותו שוטר.
16 על פי הנתונים שנמסרו לי הן במהלך שמיעת עדותה של הממונה על החקירה, והן במהלך השמעת הסיכומים, נחקרו אנשים באזהרה מבני משפחת החתן, הוגש כתב אישום נגד מי שתקף את נאשם 1, הוכנו עוד כתבי אישום, אולם לא נמסר עליהם מידע בשלב זה, שכן הנאשמים טרם קיבלו אותם לידיהם. בנוסף הודיע התובע כי מתבצעת בימים אלה השלמת חקירה שאולי תניב אף היא אישומים נוספים. עוד עמד התובע על כך כי טענות שהוצגו במהלך החקירה הנגדית לממונה על החקירה אינן נכונות עובדתית, כמו למשל הטענה כי אחות החתן לא נחקרה באזהרה על תקיפת אם הכלה, בעוד שבפועל היא כן נחקרה, וכך גם הטענה כי אח החתן לא נחקר על תקיפת נאשם 2, והנה מתברר כי נחקר באזהרה בנוגע לאירוע זה, ונתן את גרסתו. גם הטענה לפיה נחקרו 28 עדים מצד החתן ורק 5-6 מצד הכלה אינה מדויקת, ומתברר כי מצד הכלה נחקרו 12 עדים (או 14, אם מצרפים אליהם את הנאשמים).
17. על פניו, איני סבורה כי באירוע של תגרה המונית, יש לצפות שיוגשו כתבי אישום נגד כל מי שהייתה לו יד בתגרה, בין משיקולים של סדרי עדיפויות, ובין משיקולים ראייתיים. אשר לשיקולים של סדרי עדיפויות, איני מקבלת את הביקורת שהטיחו ב"כ הנאשמים בממונה על החקירה, על אשר שקלה שיקולי משאבים ותוחלת של חקירה. משאביה של המשטרה אינם בלתי מוגבלים, ומותר לחוקר לשקול את התוחלת שבכיווני חקירה אלה ואחרים. יחד עם זאת, ככל שבמהלך המשפט תוצגנה בפני ראיות שיעידו על התעלמות בוטה ובלתי מוסברת מכיווני חקירה רלוונטיים, אצטרך לשקול את משמעותם. כך גם, ניתן לקבל תפישה עקרונית לפיה יכתיבו סדרי עדיפויות, המוכתבים בשיקולי משאבים, התמקדות במעשים החמורים ביותר שארעו באותה תגרה. אשר לשיקולים ראייתיים, ניתן לשער כי קיים קושי, באירוע מעין זה, לקשור בין כל חבלה לבין מי שגרם לה. כך גם ניתן להעריך כי חלק מן התקיפות נראות, על פניהן, כאלה שנגרמו במסגרת הגנה עצמית, עד כי ספק אם ניתן לבסס אישום כנגד מי שביצען. ושוב, ככל שיתברר, במסגרת חקירת עדי תביעה והגנה, כי מעשי חבלה מובהקים אשר ניתן לשייכם בוודאות לאדם זה או אחר, לא התבטאו בהגשת כתבי אישום, וככל שיתברר כי חוט מקשר עובר בין מקרים אלה והוא היות החשודים בני משפחת החתן, יהיה עלי לשוב ולדון בטענות ב"כ הנאשמים.
18. דומה כי מן הסקירה לעיל ברור מדוע, בשלב זה, לא אוכל לקבוע ממצאי עובדה, שעל יסודם ניתן יהיה לקבל את הטענה של הגנה מן הצדק. כך, למשל, אין בפני ראיות על חומרתן של הפגיעות שנפגעו המתלוננים (לבד מן הנטען בכתב האישום, וזו, כידוע, אינה ראיה) יחסית לפגיעות שנפגעו הנאשמים או מעורבים אחרים מבני משפחת הכלה. כשטענת המאשימה היא כי החקירה התרכזה באירועים החמורים, כפי שהעידה החוקרת (עמ' 63), עלי לקבל תמונה מלאה של האירועים, על מנת שאוכל להשוות ולבחון האם טענה זו נכונה. כך גם אין בפני תמונה מלאה של מערכת הראיות ביחס לנאשמים, בהשוואה לזו הקיימת כלפי החשודים בתקיפתם (וכנגד אחד מהם הוגש, בינתיים, כתב אישום). בשלב זה, איני יכולה לומר כי ההבחנה בין הנאשמים לבין משתתפים אחרים באירוע הינה הבחנה פסולה ונגועה בחוסר שוויוניות. כמו כן, חלק מבני משפחת הכלה, כמו גם חלק מבני משפחת החתן, הינם עדי תביעה, ולעדותם תהיה משמעות, כך יש להניח, גם לשאלה האם האכיפה בתיק זה הייתה בלתי שוויונית במידה המצדיקה את ביטולו של כתב האישום. המחלוקת העובדתית בין המאשימה לבין הנאשמים מגיעה אפילו לשאלה כמה מבני כל משפחה נחקרו. נטענו בפני טענות בעניין זה, אולם לא הוצגו ראיות. כך או כך, ספק בעיני אם הבחינה יכולה להסתכם בהשוואה מספרית גרידא. השוטר לנקרי, שעל דבר היותו אחד מקרואי החתן ומקרובי משפחתו נשענת טענת האכיפה הבררנית, אף הוא עד מעדי התביעה, וגם לעדותו תהיה משמעות בעניין זה. בנוסף, אני מניחה שגם פרשת ההגנה יהיה בה כדי להשליך על הטענה הנדונה.
19. בהקשר זה, לא למותר להביא מדברי בית המשפט העליון בבג"ץ 1563/96
כץ נ. היועץ המשפטי לממשלה (פ"ד נה(1), 529), לפיהם: