א.
ההליך
1. המשיבה (להלן:
"התובעת") הגישה בתיק זה בקשה לאישור תובענה יצוגית נגד הבנק המבקש (להלן: "
הבנק"), בטענה שהבנק גבה ממנה ריבית שלא כדין בארבע הלוואות שנטלה בימים 2.9.94, 2.9.96, 19.9.97 ו-22.6.98 (ראה סעיף 7.4 לתביעה המפרט את הנזק בגין ארבע הלוואות אלו, אף שבסעיף 4.1 מתייחסת התובעת לשש הלוואות). הטענה היא כי הבנק הטעה את התובעת לגבי דרך חישוב הריבית, כאשר ציין כי היא נגבית ל"שנה", קרי: 365 ימים, בעוד שבפועל חישב הבנק את הריבית לפי 360 ימים בשנה, מבלי לגלות זאת לתובעת. התובעת מבקשת לייצג בתביעה זו את כל הלקוחות שנטלו הלוואות מן הסוג שנטלה התובעת, בהן נקבע שהריבית מחושבת לשנה, מבלי לגלות להם כי היא חושבה לפי 360 ימים בשנה.
2. כשנתיים לפני הגשת התביעה בתיק זה, הגישה התובעת כנגד הבנק תביעה יצוגית נוספת בת.א. 1957/03 (להלן: "
התביעה הקודמת"). תביעה זו הוגשה אף היא בעילה של הטעיה הנוגעת לאותן הלוואות שהן נשוא התביעה בתיק זה (כך מציינת התובעת בסעיף 3.2 לתביעה בתיק זה). הטענה בתביעה הקודמת היתה שהבנק גבה מן התובעת, ומלקוחות אחרים שלקחו הלוואות מסוג זה (הלוואות בריבית ליבור), ריבית גבוהה מן המוסכם, כאשר עיגל את ריבית הליבור כלפי מעלה, מבלי להודיע על כך ללקוחות. התביעה הקודמת הגיעה לסיומה בטרם נתקבלה החלטה בבקשה לאישורה, וזאת לאחר התערבות המפקח על הבנקים שהורה לבנק להשיב לחברי הקבוצה התובעת את הריבית שנגבתה בעודף, ולאחר שהבנק פעל על פי הוראה זו.
3. ביום 10.10.04 הגיש מר שקורי תביעה כנגד הבנק בטענה זהה לזו העולה בתביעה שבתיק זה, קרי: חישוב הריבית לפי 360 ימים בשנה. התביעה בתיק זה הוגשה ביום 31.3.05. התובעת טוענת כי עניינה שונה מעניינו של שקורי, ומעניינם של התובעים שהוא מבקש לייצג, שכן בהלוואה שלו נאמר כי הריבית תחושב לפי 360 ימים בשנה, מה שאין כן בהלוואות שנטלו התובעת וחברי הקבוצה שהיא מבקשת לייצג (סעיף 3.5 לכתב התביעה). עם זאת, התובעת ביקשה לאחד את שתי התובענות הייצוגיות - בקשה שנדחתה. בקשה שהגיש הבנק לעיכוב ההליכים בתיק זה, בשל ההליך המתנהל בתובענה של שקורי, נדחתה אף היא.
4. עתה הגיש הבנק בקשה למחיקה על הסף של התביעה בתיק זה. הטענה היא כי העילה לתביעה בתיק זה נעוצה בהטעיה המיוחסת לבנק בכל הנוגע לדרך חישוב הריבית בהתאם לסעיף 3(ג) להסכם ההלוואה. זו בדיוק היתה עילת התביעה הקודמת, שאף היא התייחסה להטעיה הנוגעת לדרך חישוב הריבית על-פי סעיף 3(ג) להסכם ההלוואה. לכן טוען הבנק כי היה על התובעת לתבוע בתביעה הקודמת את מלוא הסעד המגיע לה בשל עילת התובענה. משלא עשתה כן, רואים אותה כמי שויתרה על יתרת הסעד שלא תבעה, והיא מנועה מלהגיש תובענה נוספת באותו ענין (תקנה 44 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 - להלן:
תסד"א). לטענת הבנק שתי התביעות הוגשו על יסוד אותם הסכמי הלוואה; שתי התובענות נסמכות על טענת הטעיה בנוגע לדרך חישוב הריבית בהלוואות הנ"ל; ובשתי התובענות הסעד שהתבקש הוא השבת הריבית שנגבתה ביתר על-ידי הבנק. מכאן שהמבקשת איננה זכאית לתבוע כיום סעד כספי נוסף בגין אותן הלוואות.
לחלופין, מסתמך הבנק על תקנה 45 לתסד"א, וטוען כי התובעת איננה רשאית לתבוע בשתי תביעות נפרדות סעדים שונים בשל אותה עילה. לטענת הבנק מדובר בעילת תביעה אחת, הנוגעת לדרך חישוב הריבית באותן הלוואות, ואין לאפשר לתובעת לפצל את עילת התביעה, באופן המטריד את הבנק הנתבע פעמיים באותו עניין.
5. התובעת טוענת בפתח טענותיה כי אין מקום לפצל את הדיון בבקשה לאישור תובענה יצוגית, באופן שתחילה תידון בקשה לסילוק על הסף של התביעה בבקשה. מסכים אני כי זו הפרקטיקה הראויה בדרך כלל. כאשר הטענות לסילוק על הסף נוגעות לאי-התקיימות תנאי או תנאים הדרושים לאישור התביעה היצוגית - מקומו של הדיון באלה הוא במסגרת הדיון בבקשה לאישור התביעה הייצוגית. אך כאשר מוגשת בקשה לסילוק התובענה על הסף בשל העדר עילה, והדיון בה פשוט, קצר ואינו מצריך שמיעת עדויות - עשוי בית המשפט לשקול בנסיבות המתאימות דיון בבקשה זו לפני הדיון בבקשה לאישור תובענה יצוגית, שהוא כידוע הליך מורכב וארוך לא פעם. זה המקרה שבפני, ולכן קבעתי בהחלטה מיום 20/11/06 כי בקשה זו תידון בטרם יתקיים הדיון המוקדם בבקשה לאישור התובענה היצוגית. ברע"א 8332/96
שמש נ' רייכרט, פ"ד נה(5) 276 (פסקה 10), נפסק כי יתכנו מקרים חריגים בהם יהיה מקום לדון בבקשה למחיקה על הסף של התובענה היצוגית לפני הדיון בבקשה לאשורה. כך גם נפסק מפי כב' השופטת א' חיות בת.א. (ת"א) 1476/02
שועלי נ' הפניקס הישראלי בע"מ, פורסם במאגר נבו, כי ניתן לדון בבקשה למחיקה על הסף של תובענה יצוגית, כאשר
"יש בפי הנתבע טענה ניצחת, שבכוחה להדוף, מניה וביה, הן את התביעה והן את הבקשה לאישור שהוגשה במסגרתה" (פסקאות 7-8). כך למשל נדחתה על הסף תובענה יצוגית בין היתר בשל התיישנות בע"א 5187/01
ברנע נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 545, וכך גם נמחקה על הסף תביעה יצוגית בטענה שעיריה איננה כשרה להגישה בע"א 1644/04
עיריית רמלה נ' מרכז סליקה בנקאית בע"מ, תק-על 2005(4) 1869.
6. עוד טוענת התובעת כטענה מקדמית כי הבנק מושתק מלהעלות את טענותיו כדלעיל, לאחר שנמנע מלעשות כן בהזדמנות הראשונה. אכן, אין להמתין עם טענה בדבר פיצול הליכים שלא כדין עד לשלב מאוחר של המשפט, כפי שנפסק בע"א 734/83
חברת החשמל נ' שפיר דוידוביץ, פ"ד לח(1) 613, בעמ' 624-625. אך הלכה זו ניתנה במקרה בו הטענה הועלתה בסוף ההליכים, מה שאין כן בענייננו. התביעה בתיק זה הוגשה ביום 31.3.05, ועדיין לא התקיים הליך של דיון מוקדם בבקשה לאישור תובענה יצוגית, שהיא כשלעצמה הליך מוקדם. הטעם לשיהוי בדיון בבקשה לאישור התביעה נובע מכך שהבנק הגיש בקשה לעיכוב הליכים בתיק זה, מן הטעם שתלויה ועומדת כנגדו טענה אחרת בעילה דומה שהוגשה על-ידי שקורי. הדיונים בבקשה זו, כולל ערעור על החלטת הרשם, נמשכו עד יום 14.6.06, ועד אז עיכב בית-המשפט את מתן התגובה לבקשה לאישור התובענה היצוגית בתיק זה. מכאן ברור שאין מדובר בשיהוי, אשר מונע את העלאת הטענה בשלב מוקדם זה של העניינים.
7. כך גם אין לקבל את טענת התובעת כי הבקשה הוגשה בחוסר תום-לב, משום שאם היא תתקבל ימנע מלווים רבים להגיש תביעה בגין הלוואות שניתנו שבע שנים לאחור, בשל התיישנות. דומה כי נשתכח מהתובעת כי היא עצמה הגישה תביעה בשנת 2005 בגין הלוואות שניתנו בשנים 1994-1998, אך טענה בכתב התביעה כי הן לא התיישנו, משום שלא ניתן היה לדעת על הטעיה מצד הבנק קודם למועד בו התגלתה על-ידי התובעת. בכל מקרה, ספק אם בקשה למחיקת התביעה על הסף היתה נדונה בטרם הוכרעה השאלה של עיכוב הליכים בתיק זה, ולכן העיכוב בענין זה כמעט ומתבקש מעצם הענין.
8. לגופו של עניין טוענת התובעת כי שתי התביעות לא הוגשו בגין אותה עילה. כך נטען בסעיף 13 לבקשה לאישור תביעה ייצוגית ולכתב התביעה שצורף אליה, כי התובעת אמנם ידעה, בעקבות בדיקת חשבונותיה, כי הבנק חישב את הריבית לפי 360 ימים בשנה כבר בשנת 2001, דהיינו: בטרם הוגשה התביעה הקודמת בשנת 2003. אך לדברי התובעת:
"
התובעת החליטה להגיש את 'תביעת הליבור' (התביעה הקודמת - ע.ב.)
בנפרד מתביעה זו מאחר ומדובר בעילה שונה ולאור העובדה כי מדובר בתביעות ייצוגיות שבירורן במאוחד היה מכביד מאוד על ההליך המשפטי. לאחר שראתה התובעת כי התביעה הייצוגית הנוספת שהוגשה ע"י מר שקורי לא מתייחסת להסכמי ההלוואות עליהן חתמה, החליטה להגיש גם את התביעה הנוכחית."
9. אשר לתקנה 45 לתסד"א טוענת התובעת כי בשתי התביעות נתבע סעד כספי, ולכן אין מדובר במקרה של "סעדים אחדים בשל עילה אחת", מה גם שאין מדובר בעילה אחת. לכן אין תחולה לתקנה זו במקרה דנא.
ב.
דיון ומסקנות
10. לית מאן דפליג כי תובע איננו מחוייב לרכז את כל עילותיו כנגד נתבע בכתב תביעה אחד, והוא גם איננו זקוק לרשות בית המשפט לפצל את עילות התביעה הנובעות מאותה מסכת עובדתית (י' זוסמן,
סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית (1995) בעריכת ד"ר ש' לוין, עמ' 168; א' וינוגרד,
תקנות סדרי הדין, מהדורה שביעית (2002) עמ' 120א', והאסמכתאות המצוטטות שם). השאלה המתעוררת במקרה זה היא האם שתי התובענות שהגישה התובעת מבוססות על אותה עילה, או שמא עסקינן בשתי עילות תביעה נפרדות. אם מדובר בעילה אחת, הרי שהתובעת לא היתה רשאית להגיש את התביעה השניה בתיק זה. אפשרות אחת היא כי נאמר שהתובעת לא תבעה בתביעה הקודמת את מלוא הסעד בגין עילת התביעה שהיא הטעיה, בניגוד למתחייב מתקנה 44 לתסד"א; היה עליה לרכז בסעד הכספי הנתבע את כל טענותיה לעניין חישוב הריבית, בין אם הן נובעות מהטעיה עקב עיגול ריבית הליבור, ובין אם הן נובעות מהטעיה עקב חישוב הריבית לפי 360 ימים בשנה. אפשרות אחרת היא כי נאמר שהתובעת לא תבעה את כל הסעדים המגיעים לה בשל עילת ההטעיה, דהיינו: הסעד הכספי בגין עיגול ריבית הליבור, והסעד הכספי בגין חישוב הריבית לפי 360 ימים בשנה, ונתייחס לשני סעדים כספיים אלו כאל שני סעדים נפרדים. בהעדר אישור בית המשפט לפיצול הסעדים, התובעת איננה רשאית להגיש תביעה נוספת בגין אותה עילה, כאמור בתקנה 45 לתסד"א. כך או כך, תקנות 44 ו- 45 אינן ישימות במקרה דנא, אם נגיע למסקנה ששתי התביעות מבוססות על שתי עילות שונות. השאלה היא, אם כן, מהי "עילת תביעה" לעניין תקנות 44-45 לתסד"א. על מנת להשיב על שאלה זו יש לבחון מהו הרעיון העומד מאחורי תקנות אלה.
11. הרציונל העומד בבסיס תקנות 44-45 לתסד"א הוא זכותו של חייב שלא יהא נטרד יותר מאשר פעם אחת בגין עילה אחת, כמו גם אינטרס הציבור למנוע עומס יתר על מערכת השיפוט בהתדיינויות בעניינים שכבר נדונו (ראה ספרו הנ"ל של י' זוסמן, סעיף 131-132, 134; ע"א 1650/00
זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, עמ' 183-184).
השאלה מהי "עילת תביעה" לצורך יישום תקנות 44-45 לתסד"א איננה פשוטה. המבחן שאימצה הפסיקה לעניין תקנות 44-45 לתסד"א, שהוא גם המבחן לקיומם של השתק עילה ומעשה בית דין, הינו מבחן רחב, לנוכח הרציונל העומד בבסיס התקנות (ראה ספרה הנ"ל של נ' זלצמן בעמ' 46-73, ובעיקר בעמ' 69, וכן ע"א 167/63
ג'ראח
נ' ג'ראח, פ"ד יז 2617, בעמ' 2625-2626). בע"א 527/80
שטורך - רגב מפעלי בניה ופתוח בעמ נ' מדינת ישראל, לח(4) 51, בעמ' 55, נפסק:
"הגדרת עילת תביעה היא רחבה ביותר למטרת מבחן זהות העילה. היא רחבה וחורגת מעבר למשמעותה הרגילה. כשהשיקול הקובע הוא, שלא מן הדין להטריד את הנתבע בתביעות רבות בשל אותו מעשה (ע"א 167/63 [5]; ע"א 246/66, 247 [6]; ע"א 303/79 [7]).
והשאלה היא, כפי שהגדירה השופט זוסמן (כתוארו אז) בע"א 167/63 [5], בעמ' 2625: 'אם יכול היה וחייב היה התובע לרכז את כל טענותיו הנוגעות למעשה בתובענה אחת....'.
בספרו של א' גורן,
סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית (תשס"ה-2005), בעמ' 119-120, נאמר כי: