1. לאחר שנקבעה אחריותם של הנתבעים בגין רשלנות רפואית, והחל שלב הדיון הנוגע להוכחת הנזק, הוריתי על הגשת תצהירי עדות ראשית, חוות דעת ומוצגים של כל צד. המבקשים (להלן: "
הנתבעים") הגישו חוות דעת רפואיות המתייחסות לשאלת תוחלת החיים של הקטין התובע, וכן לגבי שיעור מוגבלותו, בעוד שהמשיבים (להלן: "
התובעים") לא עשו כן. לפיכך, בדיון המקדמי הצעתי לצדדים למנות מומחה רפואי מטעם בית המשפט בשני נושאים אלו, והצדדים התבקשו להודיע לבית המשפט האם קיימת הסכמה למינוי רופאים אלו, וכן:
"האם מינוי המומחים מטעם בית המשפט פירושו ויתור של הצדדים על חוות הדעת מטעמם, וכמובן תישאר לצדדים הזכות לחקור את מומחי בית המשפט" (ראה: הפרוטוקול בעמ' 138).
2. ביום 20.2.06 הוגשה הודעה חתומה על ידי ב"כ שני הצדדים, בה נאמר כי הם מסכימים על מינוי שלושה מומחים רפואיים, בתחום הקרדיולוגי, בתחום הרפואה הפנימית ובתחום השיקום, כאשר המומחה האחרון ידון גם בשאלת תוחלת החיים. הצדדים הודיעו בהודעה זו כי תוך זמן מה ישלחו הודעה נוספת בענין זהות המומחים. בנוסף, נאמר ב"הודעה המוסכמת" של הצדדים:
"המינויים האמורים הינם בהתאם לסעיף 130(ג) לתקנות סד"א, תשמ"ד-1984". על פי תקנה זו, כאשר מונה מומחה מטעם בית המשפט בהסכמת בעלי הדין, יראו הסכמה זו ככוללת הסדר דיוני, לפיו הצדדים מוותרים על חוות דעת המומחה שהגישו מטעמם, ואלו לא תחשבנה כראיה, וזאת אלא אם כן בית המשפט קבע אחרת.
3. באותו יום ממש, תוך שעתיים וחצי מאז נשלחה "ההודעה המוסכמת" לבית המשפט, הגישו הנתבעים לבית המשפט הודעת הבהרה בה נאמר כי בניגוד לאמור ב"הודעה המוסכמת", שב"כ הנתבעים חתומה עליה, לא הסכימו הנתבעים לוותר על חוות הדעת הרפואיות מטעמם, ואף לא על חקירה נגדית של מומחי התובעים.
4. בהודעה זו של ב"כ הנתבעים לא נאמר כי "ההודעה המוסכמת" הוגשה ונחתמה על ידי ב"כ הנתבעים בטעות. לכן, ראיתי בכך נסיון של הנתבעים לחזור בהם מהסכמה שהם חתומים עליה, והחלטתי באותו יום כי בית המשפט איננו יכול לשחרר צד מהסכמה דיונית שהוא חתום עליה. בנסיבות אלו הוגשה הבקשה נשוא החלטה זו, לבטל את החלטת בית המשפט מיום 22.2.06. התובעים הגישו תגובה לבקשה, והנתבעים תגובה לתגובה, וכן זימנתי את הצדדים לדיון בענין ביום 9.3.06, אך שני הצדדים נותרו בעמדתם.
5. הבקשה שהגישו הנתבעים נתמכת בתצהירה של עו"ד ש. רום, אשר חתומה על "ההודעה המוסכמת", בו נאמר כי הודיעה כבר בעת הדיון ביום 13.2.06 כי ההסכמה למינוי מומחים מטעם בית המשפט - אין משמעותה ויתור על חוות הדעת של הנתבעים. דבר זה לא נרשם בפרוטוקול. מנגד מצהירה עו"ד ג. זלצר-ליפשיץ, ב"כ התובעים, כי באותו דיון רק נאמר על ידי ב"כ הנתבעים כי היא
"איננה בטוחה שתוותר על המומחים מטעמה". כך או כך, ברור שבאותו שלב לא היתה הסכמה בין הצדדים בשאלת ויתור הצדדים על חוות הדעת שהוגשו מטעמם.
6. אשר לנסיבות הגשת "ההודעה המוסכמת", מצהירה עו"ד רום כי היא חתמה על ההודעה מבלי לשים לב לכך שהוסף לה משפט לפיו ההסכמה היא לפי תקנה 130(ג) לתסד"א, וכי לא היתה כל הסכמה בענין זה. לכן הגישה שעתיים וחצי לאחר הגשת "ההודעה המוסכמת", הודעת הבהרה בענין זה. יתר על כן: עו"ד רום מצהירה כי מייד לאחר הגשת הודעת ההבהרה שוחחה בטלפון עם עו"ד ד"ר פ. זלצר, אשר אמר כי אם הנתבעים עומדים על השארת חוות דעת המומחים מטעמם כראיה בתיק, הרי שגם התובעים יגישו חוות דעת שכאלו מטעמם. לצורך כך, ביקש עו"ד זלצר את הסכמת ב"כ הנתבעים לדחיית מועדי ההוכחות שנקבעו ליום 2.3.06 ואילך, על מנת שיוכל להגיש חוות דעת מטעמו, שיהוו משקל שכנגד לחוות הדעת של הנתבעים. על שיחה זו ערכה עו"ד רום תרשומת בכתב (נספח ו' לתצהירה).
בנוסף, עו"ד רום שוחחה עם עו"ד ש. לדשטיינר-מגן ממשרדו של עו"ד ד"ר פ. זלצר ביום בו הגישה את הודעת ההבהרה לבית המשפט, לאחר השיחה עם עו"ד זלצר, וגם עו"ד מגן אישרה כי עו"ד זלצר מסר לה שסוכם שהתובעים יגישו חוות דעת משלימות מטעמם, ומועדי ההוכחות ידחו (ראה התרשומת שצורפה כנספח ז' לתצהירה). עו"ד ש. לדשטיינר-מגן איננה מכחישה מפורשות אמירה זו של עו"ד רום, ורק מאשרת כי שוחחה עם עו"ד זלצר לאחר ששוחח עם עו"ד רום.
7.
אין בפני תצהיר של עו"ד ד"ר פ. זלצר הסותר את טענתה של עו"ד רום, אשר נתמכת בתרשומת שערכה, כאשר מדבריה עולה כי עו"ד ד"ר פ. זלצר הבין כי לא היתה הסכמה בין הצדדים לוותר על חוות דעת מטעמם, ואף הסכים לכך.יתר על כן, מתצהירה של עו"ד ש. לדשטיינר-מגן, ממשרדו של עו"ד ד"ר פ. זלצר, אשר שוחחה בטלפון עם עו"ד ש. רום לפני הגשת "ההודעה המוסכמת", עולה כי נושא הויתור על חוות הדעת הקיימות כלל לא נדון בין השתיים (סעיף 6 לתצהיר). כך גם אומרת עו"ד רום בתצהירה: היא איננה טוענת כי אמרה שהיא מוותרת על המומחים מטעמם, אלא מציינת כי כלל לא דובר על ויתור שכזה, ולא היתה כוונה לעשות ויתור שכזה (סעיפים 6-7 לתצהיר). בנסיבות אלו, ברור שלא היתה הסכמה של הנתבעים לוותר על חוות הדעת, ואין סיבה שלא להאמין לעו"ד ש. רום כי חתימתה על ההודעה המוסכמת, הכוללת הפניה לתקנה 130(ג), נעשתה בטעות מבלי ששמה לב לענין. לכן גם הגישה בקשת הבהרה בענין שעתיים וחצי לאחר הגשת "ההודעה המוסכמת".
8. עורכות הדין לדשטיינר-מגן וזלצר-ליפשיץ טוענות בתצהיריהן כי לא היו מסכימות למינוי מומחים רפואיים מטעם בית המשפט, כאשר הנתבעים שומרים על חוות הדעת מטעמם, שכן הדבר היה יוצר חוסר איזון בין הצדדים, שהרי התובעים לא הגישו חוות דעת מטעמם בשאלות הנדונות. אם כך הם פני הדברים, ולאור האמור לעיל, ברור כי הצדדים לא הגיעו להסכם ביניהם: לא היתה ביניהם גמירות דעת, כנדרש לצורך חתימת הסכם, שכן כל אחד מן הצדדים התכוון להסדר דיוני אחר. התובעים הבינו -
מבלי שב"כ הנתבעים אמרה זאת - שהנתבעים מוותרים על חוות הדעת מטעמם, ואילו הנתבעים הבינו כי הם שומרים על חוות הדעת שהוגשו מטעמם. ההלכה היא כי כאשר כל אחד מן הצדדים התכוון לדבר שונה - אין מפגש רצונות בין הצדדים, ואין מנוס מלקבוע כי לא נוצר חוזה כלל (ראה: ע"א 536/89
פז חברת נפט בע"מ נ' לויטין, פ"ד מו(3) 617, בעמ' 628-629). כך ביטל בית המשפט הסכם פשרה שאישר, כאשר היה ברור מתוך חילופי הדברים שבין הצדדים כי כל אחד מהם התכוון לדבר אחר, והטעות יורדת לשורש הענין (ראה: ע"א 457/77
מפעלי בתים טרומיים בע"מ נ' טמסיט, פ"ד לב(2) 42, בעמ' 47-48).
יתר על כן, כעולה מתצהירה של עו"ד רום - הסכים עו"ד זלצר, לאחר הגשת "ההודעה המוסכמת", כי הנתבעים יוכלו לשמור על חוות הדעת שהוגשו מטעמם, והתובעים יגישו חוות דעת מטעמם הם. לכן, אם היתה הסכמה בין הצדדים, הרי שזו הוחלפה בהסכמה מאוחרת יותר.
9. אין לקבל את טענת ב"כ התובעים כי בית המשפט איננו יכול לבטל את ההסכם הדיוני, וכי הסעד של הנתבעים הוא הגשת בקשת רשות ערעור. כאשר ברור כי כלל לא הושגה הסכמה בין הצדדים, בהעדר גמירות דעת לגבי תנאי יסודי בהסכם, לא יתן בית המשפט תוקף להסדר דיוני שכלל איננו קיים. אם נכרת הסכם דיוני, מוסמך בית המשפט לדון בטענה כי נחתם עקב טעות, וגם בלא טעות מוסמך הוא להתיר לצד לחזור בו מן ההסכמה הדיונית (ראה: ע"א 130/37 יצחק
עוזרי נ' שמעון עוזרי, פ"ד לג(2) 346, בעמ' 352).
כמו כן אינני סבור כי חל בענין סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, אשר דן בטעות של צד להסכם שהצד השני לא ידע עליה, ולא היה עליו לדעת עליה. גם במקרה זה רשאי בית המשפט לבטל את החוזה, ולו סברתי כי נכרת הסכם בין הצדדים, הייתי עושה שימוש בסמכות זו. אולם המקרה דנא נופל לגדר העדר גמירות דעת: משלא נכרת הסכם כלל, אין מקום לדון בטענה של פגם ברצון, שהביא לכריתת ההסכם. מטעם זה גם אין מקום לטענות בדבר "טעות שאיננה אלא בכדאיות העיסקה", מה גם שברור שהטעות במקרה זה נוגעת לתנאי יסודי בעיסקה, שאיננו קשור אך ורק "לכדאיות". לאור כל אלו גם אין מקום להסתמך על ההלכה לפיה "חוזים יש לקיים".
10. למעלה מן הצורך אוסיף, כי מן העובדות שפורטו לעיל עולה כי ב"כ התובעים הכניסה לנוסח "ההודעה המוסכמת" תניה מהותית ביותר שלא סוכמה בין הצדדים, כאשר לא נאמר לה מעולם על ידי ב"כ הנתבעים כי היא מסכימה לויתור על חוות דעת המומחים מטעמם. בנסיבות אלו, ב"כ התובעים אינם יכולים לבוא בטענות אל ב"כ הנתבעים על כך שלא קראה את האמור ב"הודעה המוסכמת", אם כי אין ספק שעו"ד רום היתה צריכה לקרוא את המסמך לפני שחתמה עליו. כאשר צד להסכם אחראי, במידה זו או אחרת, לכך שהסכמה בכתב שונה מכוונתו של המתקשר האחר, אין להעלות כנגדו את הטענה שלא טרח לקרוא את ההסכם (ראה: ד. פרידמן, נ. כהן,
חוזים, מהדורת תשנ"א-1991, כרך א', בעמ' 172). לכן, לא זה המקרה להחיל את ההלכה לפיה מי שלא טרח לקרוא תוכנו של הסכם, לא ישמע בטענה כי לא ידע מה כתוב בו. למותר לציין כי לא נגרם כל נזק לתובעים מביטול ההסדר הדיוני, כאשר הבקשה לביטולו הוגשה שעתיים וחצי לאחר הגשת "ההודעה המוסכמת", ותינתן לתובעים הזכות להגיש חוות דעת משלימות מטעמם (אם כי לא ברור מדוע לא עשו כן יחד עם הגשת תצהירי עדות ראשית). כך סיכמו ב"כ הצדדים לאחר שהתבררה הטעות, וכך יש לנהוג.
11. מעבר לכל האמור לעיל, יש לציין כי ב"הודעה המוסכמת" לא נאמר כי הנתבעים מוותרים על חוות הדעת שהגישו מטעמם. כל שנאמר הוא שהמינוי ייעשה על פי תקנה 130(ג) לתסד"א. תקנה זו קובעת כברירת מחדל ויתור על חוות דעת הצדדים, אלא אם כן קבע בית המשפט אחרת. לכן, גם לו סברתי שהיתה בין הצדדים הסכמה דיונית, הייתי מורה על כך שחוות הדעת מטעם הנתבעים תשמשנה כראיה, וזאת בשל המחלוקת בין הצדדים בשאלת ההסכמה לוותר עליהן.
12.
סוף דבר: הבקשה מתקבלת, וההסדר הדיוני בין הצדדים מבוטל. בנסיבות אלו, ובהעדר הסכמה לוותר על חוות דעת הצדדים, החלטתי שלא למנות מומחים רפואיים מטעם בית המשפט, שכן הדבר רק יסרבל את ניהול הדיון. כנגד ארבע חוות דעת שהגישו הנתבעים יגישו התובעים חוות דעת משלהם, ולאחר מכן ימונו שלושה מומחים על ידי בית המשפט, ויהיה צורך לשמוע חקירות נגדיות של לפחות עשרה מומחים רפואיים. לא לכך היתה כוונת בית המשפט כאשר הציע למנות מומחים רפואיים.
התובעים רשאים להגיש חוות דעת רפואיות משלימות, כפי שהסכימו ב"כ הנתבעים (כעולה מתצהירה של עו"ד ש. רום), וזאת בתוך 90 יום.
בנוסף אקבע עתה מועדי ההוכחות במקום אלו שבוטלו, בשל העובדה שב"כ התובעים לא הגיש חוות דעת רפואיות, יחד עם תצהירי עדות ראשית מטעם התובעים, בשאלות בהן הצעתי למנות מומחים רפואיים.
מועדי ההוכחות הקרובים ביותר על פי יומני הינם כדלקמן:
יום 7.11.06 שעה 09:00.