החלטה בתיק ת.א 1069-07

1.                 בפני בקשה שאפסול עצמי מלדון בבקשה לשומת הוצאות משפט בשל " קיום חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט".

טרם אכנס לגוף העניין, אומר כבר עתה בלשון ברורה שאינה משתמעת לשני פנים - מדובר בבקשה חסרת כל בסיס עובדתי או משפטי, שעדיף שלא היתה מוגשת ודינה דחייה.

2.                 ביום 9.1.13, ניתן על ידי פסק דין בו דחיתי תביעת התובעים לחייב הנתבעים וצדדים שלישיים (להלן: " הנתבעים") לפצותם בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מפליטת החומרים המזהמים ברמת חובב, תוך חיוב בהוצאות. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון. כל שנותר לדון בתיק זה הוא שומת ההוצאות.

טענות התובעים בתמצית הן, שלאור אופי התביעות, השלכות פסק הדין, מספר בעלי הדין ואופי ההליכים חייבו את בית המשפט בטרם תחילת שלב הראיות " לגלות לח"מ את קשריה עם חבר מועצת רמת חובב (הנתבעת 1) וסמנכ"ל טבע לאקולוגיה בטיחות ואיכות הסביבה", אשר לשופטת ולמשפחתה " קרבה אישית חברית ממשית למר יהודה ארד ז"ל ומשפחתו", (ס' 33 ו-34 לבקשה), אשר אמור להיות מהעדים המרכזיים בתובענות " בכל המועדים הרלוונטיים בשלב ההתדיינות בטרם מצא מותו...". נוכח תפקידו של מר ארד ז"ל בתחום הבטיחות והאקולוגיה והיותו חבר מועצת רמת חובב עשרות שנים, סבור ב"כ התובעים כי יש בכך כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט וסביר להניח שלו התובעים צלחו את המהמורה הראשונית של הקשר הסיבתי, מר ארד היה מהעדים המרכזיים בנושא האחריות של רמת חובב.

עוד נטען כי " השופטת עומדת אל מול סוגיה בעלת עניין אישי" כיוון שבן זוגה " עומד בראש פסקי דין והתנהלות נרחבת נגד האוכלוסיה הבדואית באזור רמת חובב" (ס' 40 לבקשה) ומאחר וחלק נרחב מהתובעים שייך לאוכלוסיה הבדואית נחשף בית המשפט למידע שלילי אודות אחד הצדדים.

נטען גם,  כי ראש מועצת עומר מר פיני בדש - נמצא בקשר הדוק עם בן זוגה של השופטת, המשמש כיועץ משפטי - התבטא בכלי התקשורת לאחר מתן פסק הדין כי איננו רואה קשר בין רמת חובב לתחלואה וכי פנו אליו אנשים שבדעתם להגיש תביעה ואמר להם שאין להם יכולת לקשור את מחלותיהם לרמת חובב ו" העובדה היא שגם השופטת חשבה כמוני" (ס' 41 לבקשה), על כן מסקנת המבקשים כי קרבה זו מובילה לכך, שדעת בית המשפט לא יכולה להיות אובייקטיבית.

ב"כ התובעים סבור כי נוכח ההיכרות האישית והחברית בין השופטת ובין המנוח יהודה ארד, נחשף בית המשפט ל" עובדות ו/או פעל בהתאם לרחשי ליבו ובכך הושפע ממידע חסוי ולא קביל אשר נמסר לו" (ס' 55 לבקשה).

עוד נטען נגד ההתנהלות הדיונית של בית המשפט, אשר התערב בחקירת העדים ובכך הביע עמדתו הנחרצת בניגוד לשיטה האדברסרית הנוהגת והעביר ביקורת חריפה ונוקבת לאורך כל פסק הדין על עדות המומחה מטעם התובעים והביע עמדה " המוטית והמוטעית גם במסקנתו לגבי מומחיותו של פרופ' הוד" (ס' 69 לבקשה).

3.                 הנתבעים טוענים כי מדובר בבקשה " מקוממת, מופרכת וקנטרנית, אשר אינה ראויה לתגובה וכי יש טעם לפגם שבקשה מעין זו מוגשת לאחר מתן פסק הדין, כאשר כל מטרתה היא שיפור עמדות לקראת הערעור והפעלת לחץ על בית המשפט". הבקשה הוגשה ללא תצהיר לביסוס העובדתי, חודשים לאחר מתן פסק דין, בחוסר תום לב ושיהוי ויש לדחותה על הסף, מה גם שאין בבקשה כל הסבר, מתי נודעו לתובעים העובדות המופרכות.

עוד נטען כי ב"כ התובעים לא בחל בשום אמצעי, נוקט בדרך של תקיפה אישית את שמו הטוב וזכרו של יהודה ארד ז"ל, שנפטר באופן מפתיע בחודש מרץ 2012 והשימוש הציני שעושה בזכרו של אדם, שאינו יכול להגן על עצמו מעורר תדהמה.

מוסיפים הנתבעים כי בבקשה נטענות טענות עובדתיות לרב ובהיעדר תצהיר לתמיכה בטענות העובדתיות, הבקשה חסרת בסיס. מה גם, שקשרי ידידות אינם מקימים עילת פסילה וחובה היה שמאן דהוא יגיש תצהיר " ... שיעיד על העובדות ועל הרכילות אשר שימשו בסיס להגשת הבקשה", תצהיר אשר לא הוגש ולא בכדי (ס' 8 לתגובה).

טענת התובעים כי מר ארד אמור היה להיות עד מרכזי - חסרת בסיס, לאור העובדה שעל פי החלטת בית המשפט הגישו הנתבעים רשימת עדים, בה פורטו שמותיהם של כל מי שעתיד להעיד בתיק ושמו של מר ארד לא נכלל ברשימה זו, לכן לא יכול היה בית המשפט לחשוב או לחשוד שהוא אמור להעיד ולפסול עצמו.

עוד נטען כי גם אם המשפט היה נמשך לשלב הבא, לא היה צורך בזימונו של מר ארד ואם לנתבעות לא ידוע על כך, גם לבית המשפט לא היתה כל סיבה לחשוב כך. גם לא ברור מי היה אמור לזמנו ועל מה אמור להעיד ומה הבסיס להנחה שדווקא הוא היה מוזמן כעד ולא אחרים המועסקים על ידי התובעים.

כאשר מדובר בבקשת פסילה הבאה לאחר מתן פסק הדין, כשידוע שמר ארד לא היה עד במשפט ולאחר מותו, גם לא יעיד על שומת ההוצאות, אין בכך כדי להוות עילה פסילה.

הנתבעים טוענים כי לא הונחה כל תשתית עובדתית לקיים יחסי קרבה של ממש, אולם אם אלה היו, אין זו עילה לפסול.

עוד נטען כי מר ארד הלך לעולמו בחודש מרץ 2012, עוד לפני הגשת סיכומי התובעים וכשנה לפני פרסום פסק הדין והיה לתובעים די והותר זמן להגיש הבקשה לפסילה - ככל שסברו הם כי קיים בסיס לכך - עם קבלת ההודעה על המותב שישמע התיק, שכן כל הפרטים המהווים הבסיס לבקשה ניתן היה להעלות בשלבים מוקדמים של ההליך.

באשר לעו"ד קראוס, נטען כי לא ברורה תיאורית הקונספרציה, לפיה הוא עומד בראש פסקי הדין נגד האוכלוסיה הבדואית בנגב, אלא לכל היותר הינו עו"ד שייצג צדדים להליכים שונים וכי חיפוש מגלה כי הוא ייצג גם עובד נגד מכתשים אחת הנתבעות כאן, כמו גם בתיקים נגד מדינת ישראל, אם כבר אמורה להיות הטיה היא אמורה לחול גם נגד מכתשים ונגד המדינה ובגישה זו פסול מותב זה מלדון בכל תביעה המערבת בעל דין בדואי. מה גם שלא כל התובעים הינם תושבי הפזורה הבדואית.

עוד נטען כי " טענות המבקשים שונות ומשונות ללא תימוכין היא דבר אחד, אך להאשים אדם שנפטר בהעברת חומר "חסוי" לשופט, זו כבר האשמה שלא ניתן להפריח לחלל האוויר כלאחר יד" (ס' 25 לתגובת הנתבעים).

מוסיפים הם כי העובדה שבית המשפט דחה חוות דעתו של פרופ' הוד, אין בה כדי לפסול אותו מלשום ההוצאות. יש גם לזכור שמדובר בהליך של שומת הוצאות שהינו הליך פשוט, סמכויות בית המשפט נקבעו בתקנות ואין מדובר בשיקול דעת בית המשפט, או בהתרשמותו והמקום הראוי לתקוף החלטות שאינן מקובלות על מי מהצדדים בהליך ערעור וגוף ההחלטה הוא שעומד לביקורת ולא השופט היושב בדין.