בקשתו של הנאשם 2, רוברט דויטש (להלן - "הנאשם" או "דויטש") על פי סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ"), שלא להשיב להאשמות נגדו ולזכותו בשל העדר ראיות לכאורה בתום פרשת התביעה.
רקע עובדתי
1. ביום 29.12.04 הוגש כתב אישום נגד חמישה נאשמים שעניינו המרכזי זיוף עתיקות, מכירתן וניסיונות למכירתן. הנאשם המרכזי הינו נאשם מס' 1 - עודד גולן (להלן - "גולן"). מבין שמונה עשר האישומים שבכתב האישום, בששה אישומים הואשם דויטש. בארבעה אישומים מביניהם הואשם דויטש יחד עם גולן, כדלקמן: באישום אחד הואשמו השניים בזיוף ומכירה של שני אוסטרקונים (אישום 3); באישום אחר בזיוף וניסיון למכור אוסטרקון (אישום 4); באישום נוסף בזיוף וניסיון למכור אוסף של בולות (אישום 10); באישום אחר בזיוף ומכירה של דקנטר (אישום 12); באישום נוסף הואשם דויטש יחד עם הנאשם 3, רפאל בראון (להלן - "בראון") בזיוף ומכירה של בולה (אישום 9); באישום נוסף הואשם דויטש לבדו בזיוף ומכירה של שלושה אוסטרקונים (אישום 6).
2. פרשת התביעה כללה עדות בעל פה של 70 מ-134 עדי התביעה שנכללו בכתב האישום המתוקן, ביניהם מומחים רבים, הגשת למעלה מ- 200 מוצגים מטעם התביעה וביניהם חוות דעת של מומחים רבים ומאמרים בשפות העברית והאנגלית. מטעם הנאשמים הוגשו עד כה כ- 200 מוצגים שכללו ספרים ומאמרים בשפות הנזכרות.
3. בסיום פרשת התביעה העלה הנאשם טענה של "הגנה מן הצדק" וביקש לבטל את כתב האישום נגדו כולו או חלקו. הבקשה נדחתה בהחלטה מנומקת ביום 17.3.08.
ב"כ הנאשם הודיע כי על החלטה זו הוגשה עתירה לבג"ץ שטרם הוכרעה.
4. בשלב זה טען הנאשם כי אין עליו להשיב לאשמה. ב"כ הנאשם פירט בפירוט רב את טענותיו הכלליות וטענותיו ביחס לכל אישום ואישום. ב"כ המאשימה השיב לטענות אלה וב"כ הנאשם הגיב לכך.
המסגרת הנורמטיבית
5. סעיף 158 לחסד"פ שכותרתו "
זיכוי בשל העדר הוכחה לכאורה" קובע - "
נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם - בין על פי טענת הנאשם ובין מיוזמתו - לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעניין".
על המשמעות המעשית שיש ליתן להיגד "
הוכחה לכאורה" עמד בית המשפט העליון, מפי כב' השופט אגרנט, בפסיקתו מקדמת דנא, ע"פ 28/49
סעיד חוסין זרקא נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ד(1) 504. בית המשפט נדרש שם להבחנה בין "חובת הראיה" (או "נטל השכנוע"), המונחת במשפט הפלילי מראשיתה ועד סופה על שכמה של התביעה, לבין "חובת ההוכחה" (או "נטל הבאת הראיות"), העוברת לעתים מצד אחד למשנהו. כך, נאמר שם (בעמ' 526) -
"המושג 'הוכחה לכאורה' - נוכל להבהירו עתה ביתר קלות - פירושו, אותה כמות של עדות שהקטגוריה חייבת להביא בשלב הראשון של המשפט לשם קיום החובה מס' 2 ["חובת ההוכחה" א.פ.]
המוטלת עליה ואשר תספיק - אם בסוף הדיון יתן בית המשפט אימון בה וייחס לה את המשקל הראוי - כדי הרשעת הנאשם בעבירה הנדונה".
בע"פ 732/76
מדינת ישראל נ' רפאל כחלון, פ"ד לב(1) 170 חזר בית המשפט העליון, השופט שמגר (כתוארו דאז), ואימץ ההלכה, בקובעו בעמודים 179-180 כהאי לישנא:
"בית-המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב - האישום. ראיות בסיסיות לעניין זה אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא כדברי בית-המשפט העליון, ב-ע"פ 28/49 הנ"ל, ראיות במידה היוצרת אותה מערכת הוכחות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם. אין לדקדק בשלב דיוני זה כחוט השערה ולערוך בדיקה מסועפת כדי להסיק אם אכן הוכח לכאורה כל פרט שולי וכל יסוד מישני מאלה שהוזכרו באישום. די בכך שיהיו ראיות לכאורה לגבי היסודות המרכזיים של האישום (ראה ע"פ 48/42 הנ"ל)".
(ראו גם: ע"פ 405/80
מדינת ישראל נ' שדמי, פ"ד לה(2) 757, 760, 761; ע"פ 5105/02
אבו קישק נ' מדינת ישראל, פ"ד לב (1) 170, 177-179; בש"פ 825/98
מדינת ישראל נ' דחלה, פ"ד נב(1) 625, 629-630; י' קדמי
על סדר הדין בפלילים, חלק שני (תשס"ג-2003) 1049 ואילך).
לכך יש להוסיף כי "ראיות לכאורה" על פי סעיף 158 לחסד"פ הן ראיות התביעה בלבד ומשקלן, כל עוד אינו מופרך, אינו רלוונטי ואין הן מאבדות מערכן הלכאורי גם אם בחומר שהובא בפרשת התביעה קיימות ראיות
המחלישות
את הראיות המפלילות או אף
סותרות
אותן (ע"פ 28/49 הנ"ל; ע"פ 732/76 הנ"ל; ע"פ 405/80 הנ"ל; בש"פ 4192/97
חסין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.7.97); ת.פ. (מחוזי - ירושלים) 377/04
מדינת ישראל נ' וול (טרם פורסם - החלטת כב' השופט י' שפירא מיום 14.8.05); ת.פ. (מחוזי- חיפה) 3199/04
מדינת ישראל נ' פאעור (טרם פורסם - החלטת כב' השופט ר' סוקול מיום 12.9.06)). משמע, כי בית המשפט בוחן אך ורק את הראיות המפלילות תוך בידודן מאחרות (קדמי, שם, בעמ' 1050).
זאת ועוד. בשלב זה אין בית המשפט שוקל שיקולי מהימנות ואינו מעניק משקל ראייתי. הטענה ש"אין להשיב לאשמה", נבחנת בהנחה שהראיות שבאו
לחובת הנאשם
- ואפילו המדובר אך ב"חלקים" או ב"שברים" של עדות - תזכינה במלוא האמון והמשקל הראייתי (י' קדמי, שם, והאזכורים שם).
בית המשפט גם אינו בוחן בשלב זה את "דיותן" של הראיות (שם,שם).
בשלב דיוני זה גם אין בית המשפט אמור להיכנס לניתוח היסוד הנפשי שבעבירה, לבד ממקרים נדירים, וניתן להסתפק בקיומה של התשתית העובדתית המבססת את העבירה (ת.פ. (מחוזי- ת"א) 40183/02
מדינת ישראל נ' רביזדה (טרם פורסם, החלטה מיום 7.5.07).
כעולה מן המקובץ, בשלב זה של הדיון בטענה שאין להשיב לאשמה, די בקיומן של ראיות דלות ובסיסיות להוכחת יסודות העבירה המיוחסת לנאשם כדי לחייבו להשיב לאשמה, להעביר נטל הבאת הראיות לכתפי הנאשם, ואין בית המשפט נדרש בשלב זה, ככלל, לבחינת משקלן של הראיות ומהימנותן.
נפנה לכך, כי יכול ותעלה השאלה האם יש מקום להיזקק לטענת אין להשיב לאשמה כאשר הטענה מתייחסת רק לאחד מהנאשמים וכאשר עניינם לא הופרד. בעניין זה מצינו קביעה כי "
אם אין אפשרות הפרדה- אין אפשרות טענה" (ת.פ. (מחוזי- ת"א) 456/85
מדינת ישראל נ' אלפרון, פס"מ תשנ"א (1) 359- החלטת כב' הש' א' שטרוזמן; י' קדמי שם, עמ' 1052). לעומת זאת ננקטה גישה שונה על ידי כב' הש' נ' הנדל בתפ"ח (מחוזי- ב"ש) 971/03
מדינת ישראל נ' גונצ'רוב (לא פורסם - החלטה מיום 10.6.04). אין בדעתי לקבוע עמדה בשאלה זו משהצדדים לא טענו לה, והחלטתי תינתן לאור טענות הצדדים כי אין על הנאשם להשיב לאשמה.