החלטה בתיק ת"פ 127/08

            לא היתה מחלוקת לגבי דרישת הראיות לכאורה לעבירת סחיטה באיומים, ואולם, נטען כי לא קיימות ראיות לכאורה לעבירת החטיפה, זאת לאחר ש"הנחטף", רפי ברדע (להלן: המתלונן), לא אומר בהודעותיו מי חטף אותו, ואדם נוסף שנכח באירוע החטיפה, בן-דוד, לא זיהה את המשיב במסדר זיהוי. החטיפה בוצעה, על-פי כתב האישום, כאשר המשיב, ביחד עם אחר, נכנסו לרכב בו נהג המתלונן, לאחר שחסמו לו את הדרך, ובמהלך הנסיעה אמרו לו שהם ישחטו אותו כי הוא חייב כסף, ואחר כך אף הודיעו לו כי הם מחרימים את הרכב. בסופו של דבר, הוחזר הרכב.

2.         עניינו של שרון נחום, שותפו של המשיב לכתב האישום, נבחן בבקשה נפרדת לפני כב' השופטת נאוה בן אור (באותה עת טרם נעצר המשיב), ובאותה החלטה, בסעיף 30, ציינה כב' השופטת בן אור, כי קיימות ראיות לכאורה ששרון נחום וחבריו (הכוונה, בין השאר, למשיב), נטלו על עצמם לגבות את חובם של המתלוננים לבני הזוג הרש, וכן יש ראיות לכך שהם שיתפו פעולה בניסיונות הגביה, "ומכאן, ניתן להסיק, ושוב לכאורה, על אחריות משותפת לכל הפעולות שנעשו בידי מי מן הגובים". פעולת החטיפה היא פעולה שנעשתה לצורך הגביה.

3.         ב"כ המבקשת טען לעניין זיהוי המשיב כ"חוטף", כי אף כי המתלונן סירב בהודעתו לנקוב בשמות של מבצעי החטיפה (לטענתו, בשל פחדו מהם), אמר גם כי בין אלו שחטפו היה אחד שהגיע אליו הביתה ואיים עליו (הודעה מיום 11.2.08, ש' 73). אכן, גם את שמות האנשים שהגיעו לבית המתלונן לא מסר, ואולם, ניתן ללמוד מדברי העד לייבוביץ נתנאל, שהיה אז בבית המתלונן, שהמתלונן אמר לו: "זה צלאח המבוגר מבינם, והאח שלו.הנה הם בטח רצו לבוא לקחת ממני כסף" (הודעה מיום 16.8.07 ש' 58-59). גם עופר נוריאל, שהיה אז בבית המתלונן, אמר "אני ונתי היינו אצל רפי בבית ולפתע נכנס סאלח ועוד בריון ערבי נוסף ואמרו לרפי בטון מאיים: בוא תרד למטה, רפי התנגד ואמר שהוא שומר על הילדים ואז סאלח אמר לרפי עין בעיה אני יזיין אותך ... ואתה תשלם על זה ביוקר" (הודעה מיום 19.8.07, ש' 227-230). יש אמנם לציין כי באותה הודעה ציין עופר כי היתה זו פעם ראשונה שראה את סאלח (שם, עמ' 228), ואולם, אין סיבה לקבוע כי לא זיהה אותו כדבעי. נתי לייבוביץ גם זיהה את סאלח במסדר זיהוי, כמי שעלה אז לדירה. ראיות אלו, יחד עם דברי המתלונן לעניין החוטפים, מצביע לכאורה על המשיב כמי שגם ביצע את החטיפה.

            במצב דברים זה, לא ניתן לומר כי אין כל ראיות למעורבותו של סאלח באירוע החטיפה, ומכל מקום, מקובלת עלי גם הדרך בה הגיעה כב' השופטת בן אור למסקנתה, לפיה לכאורה כל הקושרים היו מעורבים בכל המעשים שנעשו לצורך הקשר - שעניינו היה גביית החוב.

4.         עם זאת, כב' השופטת בן אור ציינה, בסעיף 42 להחלטתה בעניין שרון נחום, כי גרסאות עדי התביעה המרכזיות (וביניהן גרסת המתלונן) אינן נקיות מקשיים. כדבריה:

"אין לומר כי גרסאותיהם של עדי התביעה המרכזיים נקיות מקשיים. גם אם מצאתי כי יש ראיות לכאורה, הרי שלעוצמתן יש משמעות לצורך בחינת שאלת החלופה. הקשיים מתבטאים הן בשאלות הכרוכות באישיותם של העדים המרכזיים, הן בקשיים העולים מתוך גרסאותיהם בנוגע לפרשה נשוא כתב האישום והן בשאלה כיצד יתייחס בסופו של דבר בית המשפט שישמע את הראיות לסוגיית אחריותו של המשיב [כאמור, המשיב שם היה שרון נחום] לכל מעשה ומעשה שאירע במסגרת הקשר הנטען לגביית החוב".

            אותה בעיה של חולשה ומאותם טעמים נפרשת גם על נושא החטיפה. לכן, נראה כי בסופו של דבר, גם אם חומר הראיות עומד בדרישת הראיות לכאורה לגבי כלל העבירות, עדיין מאפיינת אותו החולשה שציינה כב' השופטת בן אור, כמפורט בהחלטתה.

5.         הטענה המרכזית השניה של ב"כ המשיב היא הטענה שאין מקום להפלות את המשיב לעומת שרון נחום, ששוחרר למעצר בית עם אפשרות לצאת לעבודה.

            ב"כ המבקשת טען מנגד, שאין ביד המשיב לגייס לעניין זה את עקרון השוויון, מאחר שעברו הפלילי של המשיב שלפנינו מכביד יותר, ומאחר שירד למחרת ונעלם לאחר שהפרשה התגלתה. לדברי ב"כ המבקשת, חומר הראיות מלמד שהמשיב  ידע כי שרון נחום נעצר ולא התייצב במשטרה; הזימונים שנמסרו בביתו בחודשים פברואר ומרץ לא הועילו, ובשיחה ישירה עמו מחודש פברואר הודיע לו החוקר שעליו להתייצב למחרת, אך המשיב לא עשה כן, ואף טען שלא ידע שהוא דרוש. בחודש מרץ נחקר אחיו אחמד, והוא אמר שאינו יודע אם אחיו יודע שמחפשים אותו. המשיב נתפס במקרה ביום 29.4.08, בעת שנראה על-ידי שוטרים בקיוסק במעוז ציון (קסטל).

            לשיטת ב"כ המבקשת, התנהגות זו מלמדת כי לא ניתן לתת במשיב אמון, מאחר שזלזל בהזמנת המשטרה. הוא מוסיף, כי למשיב עבר פלילי, הכולל הרשעות בעבירות אלימות שונות, והוא ריצה תקופות מאסר לא קצרות.

6.         לבחינת שאלת החלופה, נתבקש על-ידי, כבר ביום 2.5.08, תסקיר שירות מבחן, ואולם, בשל שביתת קציני המבחן, לא ניתן לקבל תסקיר. בנסיבות אלו, אני רואה לנכון לדון בבקשה אף ללא תסקיר.

            מקובל עלי כי התחמקותו של המשיב מלהתייצב במשטרה בעת שנדרש לעשות זאת מקשה על מתן אמון בו. ברם, איני סבורה כי עניין זה יש בו כדי להצדיק את מעצרו המלא, לנוכח העובדה ששרון נחום לא זו בלבד ששוחרר למעצר בית, אלא גם התאפשרה חזרתו לעבודה. ב"כ המבקשת הסכים כי מסוכנותם של השניים שווה. גם העובדה שלא ניתן לברר את מידת החשש באמצעות תסקיר, פועלת לטובת המשיב. יתר-על-כן, כב' השופטת בן אור הצביעה על חולשה מסוימת בראיות, ומצבו של המשיב אינו שונה לעניין זה ממצבו של שרון נחום. שיקולים אלו תומכים בהעדפת חלופה, חרף נטיית המשיב להימלט, הנלמדת מהתנהגותו לאחר מעצר שרון נחום, זאת, אם ניתן לקבוע שהחלופה תבטיח שמטרות המעצר יושגו.

            החלופה שהוצעה לגבי המשיב היא חזרתו לבית אחיו אחמד בבית חנינא, אשר נמסר כי בקרבתו יש תחנת משטרה, כאשר יפקחו עליו לסירוגין מונע אושא, גוונם נגיב וכן חיג'אזי והיב, בן דודו של המשיב. הובהר כי האח והמשיב יחליפו דירות עם בני משפחותיהם. המפקחים המוצעים נחקרו בבית המשפט, וניתן היה להתרשם כי הם מבינים את תפקידם.

            מונע אושא וגאנם נגיב הם קרובי משפחה רחוקים של המשיב, ולשניהם חנויות המופעלות גם על-ידי עובד אחר. והיב חיג'אזי הוא בן דודו של המשיב, וגם הוא בעל חנות המעסיק עוד עובדים.

            המפקחים אמנם קרובי משפחה של המשיב, אבל אינם נמנים על המעגל הראשון של הקרבה. מדובר באנשים מבוגרים, בעלי עסקים רציניים.

            לאור האמור, אני מורה כי המשיב ישוחרר בערובה בתנאים כדלקמן:

א.         הפקדת סך 25,000 ש"ח.