החלטה בתיק ת"ט 7521-10-11

לפני בקשה לקבוע כי ההתנגדות מוגשת במועד ולחלופין להאריך את המועד להגשתה.

רקע

המשיבה הגישה סדרת שקים לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. בתיק הראשון שנפתח, מספרו 3410522113 (להלן: התיק הראשון) התבקש הליך של הטלת עיקולים טרם המצאת האזהרה, הומצאה למבקשת אזהרה כדין והוגשה התנגדות לביצוע שטר במועד וכן בקשה (שהתקבלה) לביטול העיקולים.   המשיבה פתחה תיק הוצאה לפועל נוסף, מספרו 3410915111, (להלן:" התיק הנדון"). בתיק הנדון הוגשה ההתנגדות באיחור ועל כך אין חולק.

במסגרת הבקשה למתן ארכה להגשת ההתנגדות בתיק הנדון, ציין המצהיר מטעם המבקשת, כי פתיחת שני תיקי ההוצאה לפועל נגד המבקשת הייתה בחוסר תום לב לגרמה לסרבול וערבוב מכוון כי כביכול מדובר בשני תיקים שונים ונפרדים וזאת כאשר בפועל מדובר בתיק אחד, מהותית, שהמחלוקות בו זהות.  בלבול נטען זה הוא שהביא לכך שההתנגדות תוגש באיחור וזאת, הגם שמדובר באותם נימוקי התנגדות שהועלו במסגרת ההתנגדות שהוגשה בתיק הראשון.

במועד הדיון נחקר, משום מה, מנהל המבקשת, מר עבד אל חי. מעדותו עולה כי האזהרה הומצאה לאחת ששמה לינה עבד אל חי (להלן: לינה). המבקשת בטיעונה אינה חולקת כי אותה לינה אכן קיבלה את האזהרה אולם לדבריה, לא הוכח מכך כי ההמצאה שבוצעה היא המצאה כדין. ב"כ המשיבה בתגובה טוענת כי נימוק זה לא נזכר כלל במסגרת נימוקי בקשתה של המבקשת להארכת מועד אלא הועלה במסגרת תצהיר התומך בבקשה לביטול עיקולים ועל כן מדובר בהרחבת חזית אסורה לה היא מתנגדת. עוד נאמר כי על פי הפסיקה, טעות של פרקליט אינה משמשת "טעם מיוחד" להארכת מועד.

דיון והכרעה

בקשת המבקשת להארכת מועד וטעמיה ותשובתה של המשיבה לבקשה זו תוחמת את יריעת המחלוקת בהליך זה.  כאמור לעיל, גדר המחלוקת היא רק בשאלה אם הטעות שאחזה בבא כוחה של המבקשת בנוגע לתיקי ההוצאה לפועל עולה כדי טעם מיוחד להארכת מועד. הא ותו לא. סוגיית המצאת האזהרה לידיה של לינה והשאלה אם מדובר בהמצאה כדין אם לאו כלל לא עלתה במסגרת הליך זה ואינני סבור כי ניתן להידרש לסוגיה זו נוכח התנגדותה של ב"כ המשיבה להרחבת החזית. מעבר לנדרש אומר, מבלי לפסוק, כי ספק בעיני אם ניתן יהיה לסמוך על עדות מנהל המבקשת לשם פסילת ההמצאה. טעם הדבר הוא, כי האזהרה נחזית להיות מומצאת על ידי הדואר. תקנה 497 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי "הוראות תקנות 490 ו-491  [ המאפשרות חקירת שליח על נסיבות ביצוע המצאה -ד.ס.] לא יחולו על כתב בי-דין שהומצא בדואר רשום עם אישור מסירה, ורשאי בית המשפט לראות את הכתב כאילו הומצא כדין ואת התאריך המסומן באישור המסירה כתאריך ההמצאה.". אם, כטענת ב"כ המבקשת, בוצעה ההמצאה על דרך של נטילת דבר הדואר על ידי אותה לינה מסניף הדואר לאחר שהתקבלה הודעה על קבלת דואר רשום, אזי לטעמי עובר בכך הנטל להראות כי אותה לינה לא הייתה מוסמכת מטעם החברה ליטול את דבר הדואר מסניף הדואר. לעניין זה לא הובאה כל ראיה.

זאת ועוד: על פי הפסיקה, מקום בו מבוקשת הארכת מועד, חוסמת בקשה זו את המבקש מלטעון כי האזהרה לא הומצאה כדין או לא הומצאה כלל. אכן, "מי שסבור כי ההתנגדות הוגשה במועד (מכיוון שכתבי-כי דין-לא הומצא כדין או מטעם אחר), רשאי להגיש, אל לשכת ההוצאה לפועל בקשה לקבוע כי ההתנגדות הוגשה כדין ובמועד, ולבקש מראש ההוצאה לפועל להעביר את הבקשה אל בית המשפט המוסמך. ראש ההוצאה לפועל יטיב לעשות אם לא יורה לחייבים להגיש בקשה להארכת מועד שכן בקשה כזו חוסמת אותם מלטעון שההמצאה לא בוצעה כלל או לא בוצעה כדין... החייב או בא כוחו הם שיחליטו מה היא הבקשה הראויה לידון בפני ביהמ"ש"  (ראה ד' בר אופיר " הוצאה לפועל הליכים והלכות" מהדורה חמישית, עמ' 558; הדגשה הוספה).

כל האמור הוא למעלה מן הנדרש שכן כאמור, העלאת הטענה בדבר אי מסירה כדין של כתב האזהרה עולה כדי הרחבת חזית שהמשיבה התנגדה לה.

לאור האמור, ניתן לקבוע כי האזהרה הומצאה למבקשת כדין. מכאן נפנה לראות האם יש בפי המבקשת "טעם מיוחד" כנדרש להארכת המועד. טעמה של הבקשה להארכת מועד היה בלבול או טעות שפקדו את המבקשת או באי כוחה באופן שהביא להגשת ההתנגדות באיחור. בעדותו ציין מר עבד אל חי כי למבקשת לא הייתה יד ורגל באיחור זה. כך נאמר בח"נ: ש. בבקשה שלך להארכת מועד אתה אומר שאנחנו בחוסר תום לב גרמנו לסירבול. לאיזה סרבול אתה מתכוון..ת. הם בלבלו לנו את כל החיים. כל גורם שאנו מכירים שהם פנו אליו. לסולל בונה, לכל הגורמים." ועוד אמר העד: " ש. מה עשית עם אותם מסמכים שקיבלת, מידית העברת לעו"ד. ת. כן, מידית מעביר לעו"ד. ש. אף פעם לא נוצר אצלך עיכוב. ב. בשלוש חברות שמגלגלות מיליוני שקלים כל עיכוב מסוכן. ש. אתה כמנהל המבקשת, יש סדר אצל המבקשת. ת. כן, הכל עובר תחת ידי"

הנה כי כן, אין כל תשתית ברורה בעדותו של מר עבד אל חי לאותו בלבול או סרבול נטענים. יתרה מזו: מעדותו עולה כי כל מסמך שהתקבל בעניין תיקי ההוצאה לפועל הועבר מידית לעוה"ד של המבקשת וכי המבקשת מנהלת את ענייניה באופן מסודר. המסקנה המתבקשת היא, לכאורה, כי כל טעות שהייתה, אם הייתה, מקורה במי מפרקליטי המבקשת ולא במבקשת עצמה.

ההלכה הפסוקה קובעת כי "טעות של עורך דין או בעל דין שגרמה לאיחור, ואפילו רשלנותם, אינן מונעות לחלוטין הארכת מועד, ובלבד שבעל דין אינו מסתפק בבקשה סתמית אלא מבאר בתצהירו כיצד קרתה התקלה" (ע"א 6842/00ה ידידיה נ' קסט, פ''ד נ"ה(2) 904 (2001)). בענייננו נטען בתצהיר התומך בבקשה להארכת מועד כי בוצע ערבוב מכוון בין שני תיקי ההוצאה לפועל וכי הדבר גרם לבלבול.

ניתנת האמת להיאמר,  הנימוק שניתן בתצהיר באשר לסיבת הטעות או הבלבול שפקדו את ב"כ המבקשת אינם מניחים את הדעת.  כפי שציינה ב"כ המשיבה בסיכומיה, מדובר בשני תיקים שונים על סכומי כסף שונים כך שמקור הבלבול אינו מובן, לפחות לא מעיון בתצהיר המבקשת. עם זאת, יש לזכור כי ההלכה שצוטטה לעיל בנוגע לטעות נוגעת להארכת מועדים להגשת ערעור שהינו הזדמנות שנייה של בעל דין לשכנע את בימ"ש בצדקת טענותיו. ענייננו אנו, הוא בניסיון של המבקשת לשכנע את בית המשפט לראשונה בצדקת טענותיה. השוני בין ההליך דנא להליך הערעור משליך על הגמישות הפרוצדוראלית בפרשנות הטעות היכולה לעלות כדי טעם מיוחד להארכת מועד (השווה:ע"א (י-ם) 1356/00 שלום הדאיה נ' נחום פלדמן(לא פורסם, ניתנה 15.3.01); בש"א 5778/94 מדינת ישראל נ' ארגון סוכנים ובעלי דלק בישראל  , מח (4) 872  (1994)).

על כל האמור יש להוסיף כי מכיוון שמטיעון המבקשת עולה כי המחלוקות בהליך ההתנגדות הצפוי בתיק הנדון זהות במהותן לאלה שיתבררו בהתנגדות שהוגשה בתיק הראשון (בו התקבלה  בקשת המבקשת לביטול עיקולים) מחזקת את המסקנה כי אין מקום לפצל בין  השקים שהוגשו לביצוע באופן בו תידונה טענותיה של המבקשת ביחס לחלק מן השקים אך תידחנה על הסף, בשל האיחור בהגשת ההתנגדות, ביחס לחלק אחר מן השקים.

סופו של דבר: הבקשה מתקבלת. הוצאות הליך זה יובאו בחשבון בהמשך.

ניתנה היום,  כ' שבט תשע"ב, 13 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.