1.
כללי
החלטה בשאלת האחריות הניתנת במסגרת תביעת התובעים, שני כירופרקטים, שעיקר עניינה בטענתם, שבתקופה הרלוונטית לתביעה זו, בין 2001 לבין 2005 נפגעה יכולתם להתפרנס ממקצועם בשל אי נכונות הנתבעת להנפיק להם
"תעודת הכרה". מסיבה זו, על פי הנטען, נמנעו גורמים שונים, בעיקר גופים מוסדיים, מהעסקת התובעים.
2.
תשתית ראייתית מוסכמת בעיקרה
לצורך הכרעה בשאלת אחריות הנתבעת (להבדיל משאלת הנזק), אין המחלוקת העובדתית בין הצדדים ניכרת, ויפה עשו באי כוחם הנכבדים כשנתנו את הסכמתם לכך, שתינתן הכרעת בית המשפט על יסוד כתבי הטענות, התצהירים וסיכומים שהוגשו, ובלא צורך בבירור ראייתי אשר, כאמור, אכן, אינו נחוץ. על בסיס זה ניתנת בזאת החלטת בית המשפט.
3.
המסגרת העובדתית
אלה העובדות המהוות את התשתית להחלטת בית המשפט.
א. התובעים, כירופרקטים, רכשו את הכשרתם במכללות בארצות הברית (לדברי התובע 1, ולמיטב הערכה, אין על כך מחלוקת, עלה הוא לישראל בפברואר 2003; לדברי התובע 2, גם הוא עלה לישראל, זאת עוד בשנת 1980. לדבריו, הוא אף כיהן כנשיא האגודה הישראלית לכירופרקטיקה).
ב. העיסוק בכירופרקטיקה ורישוי התחום אינם מוסדרים בחוק, ואף חקיקת משנה, אין בתחום (ולפחות לא היו בתקופות הרלוונטיות לתביעה זאת). במשך שנים הרבה, ככל הנראה עד למועד מסוים בשנת 2001, או בסמוך, התנהל העיסוק בתחום על בסיס "תעודות הכרה" שהנפיקה הנתבעת (על פי האמור בכתב התביעה, היה הקריטריון העיקרי למתן תעודת הכרה, סיום מכללה או מוסד המוכרים על ידי מועצת הכירופרקטורים בארצות הברית).
ג. בשנת 2001 או בסמוך, שינתה הנתבעת את מדיניותה, ומאז לא הייתה היא נכונה עוד להנפיק תעודות הכרה כבעבר. יתר על כן, עשה משרד הבריאות למנוע מגופים שונים להעסיק כירופרקטורים שאין בידם להציג תעודת הכרה.
ד. בתקופה שלאחר מכן, שנמשכה שנים אחדות, התנהל בין הצדדים דין ודברים, היתה חלופת מכתבים והיו פעולות נוספות, שלא היה בהם כדי לפתור דבר. זאת, עד שהגיעו התובעים יחד עם אחרים, בכללם גם "האגודה הישראלית לכירופרקטיקה" לכלל מסקנה, שאין מנוס בפניהם, אלא לעתור לבית המשפט הגבוה לצדק. ביום 21.7.2005, כשלש שנים לאחר שהוגשה העתירה, ניתן פסק דינו של בית המשפט המתבסס על הודעת הנתבעת (המשיבה בבג"צ), ולפיו:
רשמנו לפנינו את הסכמת המשיבה לכך, שקיומה של תעודת הכרה לא יהווה תנאי לקבלת כירופרקטים לעבודה על ידי מעסיקים ציבוריים או אחרים נוכח העדר הסמכה בחוק להגביל את העיסוק במקצוע זה, בדרך של מתן תעודת הכרה מאת משרד הבריאות... [בג"צ 4395/02
האגודה הישראלית לכירופרקטיקה ואח' נ. מדינת ישראל].
פורמאלית, אמנם, נמחקה העתירה, אך די בפרשנות פשוטה כדי להבין, שהיה בפסק דין זה משום קבלת עמדת העותרים - די אם אזכיר שבתוכן פסק הדין צוינה במפורש הבעייתיות הכרוכה בהגבלת עיסוק בהעדר הסמכה לכך בחוק, וכי המשיבה, (הנתבעת דנן), היא זו שחויבה בהוצאות העותרים. מעל לכל צורך עוד אוסיף, כי גם הנתבעת אינה מבקשת לצקת לפסק דינו של בית המשפט העליון פרשנות שונה, ובהיבטים הרלוונטיים לענייננו, יובהר, שלא נכללת בפסק הדין כל התבטאות המצביעה על נכונות בית המשפט העליון להבנה ולסלחנות כלפי הנתבעת, למשל, ביחס לתקופה שבין שינוי המדיניות לבין מועד מתן פסק הדין.
4.
חובת הזהירות המושגית
א. דבר קיומה של חובת זהירות מושגית בנסיבות מהסוג שעל הפרק אינו בספק. הנתבעת נושאת באחריות להחלטותיה, ועל פי עולם המושגים הרווח לאחרונה, אין כל קושי לראות בה כ'רגולטור', בכל הקשור להסדרת תחומי העיסוק הרלוונטיים. פשיטא, שנושאת הנתבעת, למעשה, כמו כל רגולטור אחר, באחריות כלפי כל מי שנפגע מהקפדת יתר, המונעת ממנו להתפרנס, שלא כחוק. בנסיבות העניין, על הפרק סוגיה קלה להכרעה לאחר שבית המשפט העליון, בכבודו ובעצמו, כבר נתן ביטוי לאי חוקיות ההחלטה שבעטיה לא הונפקו תעודות הכרה בתקופה שבין 2001 לבין 2005. ומה גם, כאמור, שבמקביל לכך, עשתה הנתבעת להביא לתודעת הציבור, לפחות לגופים המוסדיים, את הבעייתיות הכרוכה, לדעתה, בהעסקת כירופרקטים שאין להם תעודות מסוג זה.
ג. באספקלריא משפטית צודקים אף התובעים בהחלטתם להדגיש בהקשר הנדון את בג"צ 2921/03
רונית קאופמן נ. ד"ר אמיר שנון ואח', אשר, ולא במקרה, אף נזכר בפסק דינו של בג"צ בענייננו:
בנוהל שהוצא על ידי משרד הבריאות בתאריך 2.9.2002 הותנתה הוצאת תעודת הכרה במעמד המטפל בהבעה וביצירה, שהוא מקצוע נלווה לרפואה, בין היתר, בלימוד במוסדות מסוימים, על פי תוכנית שהוכרה על ידי משרד הבריאות... אכן, לא יכול להיות ספק כי משטר של רישוי פוגע בזכות לחופש העיסוק... ממילא, חייבת הפגיעה לעמוד בתנאים שנקבעו בפסקת ההגבלה שבסעיף 4 לחוק יסוד: חופש העיסוק, שראש וראשון להם הוא כי הפגיעה תהיה בחוק או לפי הסמכה מפורשת בו. באין חוק, וכך המצב בענייננו, לא ניתן היה לפגוע בזכות העותרות לעסוק בטיפול בהבעה וביצירה, מכח נוהל שהתקבל על ידי רשות מנהלית [בג"צ 2921/03 הנ"ל].
ד. המדובר בדיוק באותו דפוס התנהלות ובאותו משרד. המדובר אף באותו בעל תפקיד. כשלעצמי, אין ספק רב בליבי, שלא חיפשה הנתבעת ואף לא ד"ר שנון, מנהל האגף, אלא את טובת הציבור, תוך מודעות וערנות לחשש שכאלה שאינם בעלי מקצוע ראויים, "שרלטנים", ינסו לעשות לביתם על חשבון הציבור תוך סיכון בריאותו. זאת, בהעדר חקיקה במקצועות הטיפוליים הרלוונטיים. ואולם, כלל ועיקר: עצם קיומה של בעיה, וקשה לחלוק על כך שמצב בו אין ביקורת מספקת על עיסוק בתחומים טיפוליים הינו בעייתי ביותר, אין בה, כדי להכשיר כל פעולה מנהלית, בחינת 'המטרה מקדשת כל אמצעי'. לא כך מצב הדברים הראוי במדינה המבקשת להתנהל על פי שלטון החוק. בודאי ובודאי, לאחר שבא לעולם חוק יסוד: חופש העיסוק.
ה. יתר על כן, יתקשה בית המשפט שלא ליתן ביטוי לכך, שמבחינת הנתבעת, קיימות גם "נסיבות מחמירות". בפרט תצוין בהקשר זה ההחלטה שהתקבלה לפיה עד להסדרת הנושא לא תונפקנה תעודות הכרה, וכי פרק הזמן מהמועד בו נתקבלה ההחלטה המקורית עד לביטולה היה בלתי סביר לחלוטין, ואלמלא פסק בית המשפט הגבוה לצדק את דברו בשנת 2005, ייתכן שהייתה התקופה ארוכה עוד יותר. אפילו סברה הנתבעת שטובת הציבור וחובתה להגן עליו במצב בו אין חוק מחייבים, מבחינתה, סוג של 'הליכה על גבול החוק', היה עליה לגלות את מלוא הרגישות גם לזכויותיהם של הכירופרקטים, ולהותיר את המצב הקיים על כנו, עד לשינוי הנהלים. היה בהתנהלות זאת כדי ליצור כעין ואקום נורמטיבי, מקום שלא היה בסיס חוקי לדבר. מניעה כללית של הנפקת תעודות הכרה במשך שנים, ובד בבד פרסום נחיצות התעודה כתנאי להעסקה, זהו מצב הלוקה באי סבירות, על פני הדברים.
ו. לא זו אף זו. אפילו נכון היה לגלות סלחנות עד למועד בו ניתן פסק הדין בעניין קאופמן (29.4.2004), לאחר מכן כבר לא ניתן להבין את הנתבעת כלל. פסק הדין בעניין קאופמן אנלוגי לחלוטין לענייננו, ולא זו בלבד שעניינו דומה, אף, המדובר באותה נתבעת ובאותו מנהל אגף: וכי למחרת היום בו קרא את פסק הדין בעניין קאופמן לא היה בידי ד"ר שנון להבין, שעליו להסיק את המסקנות המתחייבות גם בעניינם של הכירופרקטים? צודקת התביעה בהדגישה היבט זה בסעיף 8 לסיכומיה. דומה, בכך שטמנה הנתבעת את ידיה בכיסים אף לאחר פסק דין קאופמן, יש כדי לחזק, לפחות במידה ידועה, את הבנת בית המשפט לתרעומת שבפי התובעים כלפי התנהלות הנתבעת בכללותה, ומנהל האגף, בפרט.