בפניי שתי בקשות לסילוק התביעה על הסף שהגישו הנתבעת מס' 1, הוועדה המקומית לתכנון ובניה אצבע הגליל (להלן: "
הוועדה המקומית
") והנתבעת מס' 3, מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (להלן: "
מע"צ
"), כל אחת מהן בנפרד, כנגד התובעת, י.ש.ר.ש. תחנות בע"מ (להלן: "
התובעת
"), בטענה להתיישנות, להיעדר יריבות ולשיהוי בהגשת התביעה נגדן. כמו כן, מונחות בפניי מספר בקשות מטעם צדדי ג' לסילוק הודעת צד ג' שהגישו הנתבעות נגדם על הסף.
בקשה נוספת לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות ושיהוי שהוגשה על ידי הנתבעת מס' 2, הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון (להלן: "
הוועדה המחוזית
"), נדונה ונדחתה על ידי ביום 12/02/13.
עניינה של התובענה נשוא הבקשות שבפניי הינה לתשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו לתובעת עקב עיכוב בהקמת והפעלת תחנת דלק על מקרקעין שבבעלותה, אשר נגרמו לטענתה בשל רשלנותן של הנתבעות.
טענות התובעת בתמצית הן כי היא רכשה קרקע והקימה עליה תחנת דלק בהתבסס על תוכנית בניין עיר מפורטת, אשר אושרה הן על ידי הוועדה המקומית והן על ידי הוועדה המחוזית ולאחר שנספח התנועה הנלווה לתוכנית אושר על ידי מע"צ ומכוח התוכנית הונפק לה היתר בנייה לתחנה.
בחודש אוגוסט 2003 ולאחר שהושקעו ברכישת הקרקע ובהקמת התחנה מיליונים רבים של שקלים, היתה התחנה מוכנה להפעלה, אלא שבחודש יוני 2003 ובסמוך להשלמת בניית התחנה פנו אל הנתבעות מספר מתנגדים בטענה כי חלק מדרכי הגישה לתחנת הדלק מוקמות על רצועת קרקע צרה אשר מצויה בבעלותם (להלן: "
קלינים
"). הנתבעות דחו מכל וכל את טענת המתנגדים ובחודש ספטמבר 2003 הגישו המתנגדים עתירה מינהלית כנגד הנתבעות (עת"מ 246/03). תחילה דחו הנתבעות שוב את טענותיהם של המתנגדים, אולם בחודש מרץ 2004 חל שינוי בעמדתן ולדבריהן נפל פגם חמור בהליך התכנון והדיון בתוכנית. בסופו של יום, עתירת המתנגדים נדחתה על הסף והמתנגדים הגישו ערעור על כך.
התובעת טענה כי העיכוב בפתיחת תחנת הדלק בשל אי מתן טופס 4, גרם לשרשרת מחדלים ומעשים פוגעניים נוספים של הנתבעות, אשר גרמו לה נזקים, ובהם, הפעלת שיקולים זרים, אשר הביאו להימנעות ממתן אישור לשינוי היתר הבניה; הימנעות הנתבעות מהסדרת המצב התכנוני, אשר כפועל יוצא מכך נכפה עליה לרכוש את הקרקע השנויה במחלוקת מהמתנגדים; ניהול הליך נפל פלילי אשר יזמה הוועדה המקומית ואשר בוטל בהחלטת בית המשפט בשל טענת הגנה מן הצדק והגשת ערעור על החלטה זו.
תמצית טענות מע"צ:
מע"צ טענה כי במסגרת התביעה טענה התובעת להתרשלותה בגין 4 אירועים, מוכחשים, ובהם: אישור תוכנית תחנת הדלק, אי ביצוע הפקעה של רצועת המקרקעין במסגרת ההפקעה לצורך הדרך, מסירת מידע תכנוני ואי הסדרת המצב התכנוני. לטענתה, עילת התביעה ביחס לכל אחד מאירועים אלו התיישנה זה מכבר.
באשר לעילת התביעה בגין אישור תוכנית תחנת הדלק, טענה מע"צ כי תוכנית תחנת הדלק אושרה על ידי הוועדה המחוזית עוד בשנת 1997 והיא הביעה את "היעדר התנגדותה" בחודש מאי 2000. לתובעת נתגלה לכל המאוחר בשנת 2004, עם מתן פסק דינו של בית המשפט בעת"מ 246/03, כי נפלה טעות בתוכנית הבנייה של תחנת הדלק וכי בין השטח עליו הוקמה התחנה לכביש 90 נמצאים מקרקעין שאינם חלק מהדרך. על כן, התביעה שהוגשה בשנת 2012 התיישנה. לטענתה, אף אם היתה טעות בעמדתה, הרי שהיא מתייחסת לאותה נקודת זמן בעבר, במועד שבו אושרה התוכנית ואף ממועד זה חלפה תקופת ההתיישנות. כמו כן, לטענתה, גם אם ייטען כי יש להחיל את הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין הקובעת שבהינתן פער זמנים בין מועד היווצרות הנזק לבין מועד גילויו, תוארך תקופת הגשת התביעה לתקופה של 10 שנים מיום היווצרות הנזק ולא מיום גילויו, הרי שככל שנזקיה של התובעת נעוצים באישור התוכנית, ממילא חלפה תקופה של 10 שנים מיום היווצרות הנזק, המוכחש, והתובעת איבדה את זכות התביעה בגין עילה זו.
באשר לעילת התביעה בגין אי ביצוע ההפקעה של רצועת המקרקעין במסגרת הפקעת המקרקעין לצורך הדרך, טענה מע"צ כי התובעת למדה אודות קיומה של רצועת מקרקעין שלא הופקעה על ידה, המפרידה בין שטח התחנה ובין כביש 90, כבר עם הודעתה במסגרת עת"מ 246/03 בשנת 2004 ולכל המאוחר עם מתן פסק הדין בעתירה זו באותה שנה ומכאן שאם נגרם לה נזק בעת הפקעת המקרקעין, דבר המוכחש, הרי שחלפו 10 שנים מיום היווצרות הנזק ותביעתה בעילה זו התיישנה.
באשר לעילת התביעה בגין מסירת מידע תכנוני טענה מע"צ כי לטענת התובעת המידע נמסר לה במועדים ספציפיים - במסגרת תגובתה שלה לעתירה המינהלית שהגישו הצדדים השלישיים ובמסגרת תגובה מתוקנת לאותה עתירה, בשנים 2003 ו-2004 ובכל אחד מהם חלפה תקופת ההתיישנות. כמו כן, לטענתה, לא ברור מה הנזק שנגרם לתובעת בחודש אוגוסט 2003, בו הסתיימה, על פי הנטען בכתב התביעה, בניית התחנה.
באשר לעילת התביעה בגין אי הסדרת המידע התכנוני טענה מע"צ כי מדובר בעוולה אותה לא ניתן לייחס לה כלל, שכן משעה שהוגדרה רצועת דרך היא לא יכולה היתה להפקיע שום שטח שהינו מחוץ לאותה רצועה והיא יכולה לפעול רק במסגרת הסמכויות שהעניק לה המחוקק, במסגרתן היא מוסמכת להפקיע מקרקעין הדרושים לצרכי ציבור. סלילת דרכי גישה לתחנת דלק איננה צורך ציבורי אלא אינטרס כלכלי של בעלי התחנה ולא ייתכן שהיא תשתמש בכספי הציבור המוקצים לה למימוש מטרותיה על מנת להפקיע מקרקעין כדי להגשים אינטרס כלכלי של מאן דהוא.
מע"צ טענה כי ככל שייטען כי העוולה עליה מושתתת התביעה היא העיכוב במתן טופס 4, הרי שעוולה זו כלל אינה מיוחסת לה, שכן היא אינה מוסמכת לתת טופס 4 ו/או לסרב לתיתו וכן היא אינה הגורם המוסמך ליתן היתרי בנייה, אינה מוסמכת לאכוף את דיני התכנון והבניה וממילא לא ניהלה וגם לא היה לה כל קשר לניהול הליך פלילי כזה או אחר כנגד התובעת ואף לא ידעה על קיומו טרם הגשת התביעה. למען הזהירות לטענתה, עילת התביעה בגין העיכוב במתן טופס 4 התיישנה, שכן כעולה מכתב התביעה כבר במחצית השנייה של שנת 2003, עם הקפאת ההליכים בנוגע לתחנת הדלק על ידי הוועדה המקומית, נודע לתובעת כי אינה יכולה להפעיל את תחנת הדלק, מכאן שהחל ממועד זה היתה בידיה הזכות לתבוע את נזקיה במשך 7 שנים וממועד זה החל מרוץ ההתיישנות. אמנם, מטענותיה של התובעת עולה כי לא שקטה על שמריה ונקטה פעולות כאלה ואחרות על מנת למנוע את נזקיה ולהביא להפעלת התחנה, אלא שאף אחת מהן, לטענתה, אינה באה בגדרי "פעולות שעוצרות את מרוץ ההתיישנות".
מע"צ טענה כי יש לדחות את התביעה אף מחמת שיהוי ניכר בהגשתה, שכן המשיבה טענה, טענה המוכחשת, להפסד רווחים כתוצאה מהיעדר פעילות מלאה של התחנה בין השנים 2003-2009, אולם כעולה מכתב התביעה היה ידוע לה אודות העיכוב בהפעלת התחנה כבר בשנת 2003 וכן היה ידוע לה אודות קיומה של רצועת מקרקעין המפרידה בין שטח התחנה ובין הכביש לכל המאוחר בשנת 2004 ולמרות זאת היא בחרה להמתין עם הגשת התביעה משך לא פחות מ-9 שנים. לטענתה, חלוף הזמן גרם לשינוי מצבה לרעה, כיוון שהתיקים הרלוונטיים בפרקליטות בוערו כדין, מהנדס המחוז הרלוונטי אצלה אינו בין החיים, סגנו אשר אליו מיוחסים דברים מסוימים במסגרת כתב התביעה אינו עובד עוד אצלה ומאחר שהיא כלל לא היתה פעילה לפני שנת 2005 ומאחר שהפעולות המיוחסות לה בכתב התביעה בוצעו או לא בוצעו, הלכה למעשה, על ידי מחלקת עבודות ציבוריות במשרד התחבורה, הרי שאין בידיה להבטיח כי התמונה שעולה מן המסמכים שהועברו אליה הינה מלאה ומדויקת ואין בידיה אפשרות ראויה להתגונן בפני התביעה.
תמצית טענות הוועדה המקומית:
הוועדה המקומית טענה כי אין כל יריבות בינה לבין התובעת וכי הנזקים, המוכחשים, להם טוענת התובעת נגרמו, אם בכלל, אך ורק בשל המעשים ו/או המחדלים של התובעת עצמה ו/או הוועדה המחוזית ו/או מע"צ ואינם מעניינה ו/או מאחריותה.
הוועדה המקומית טענה כי ממועד היווצרות עילות התביעה הנטענות כלפיה ועד למועד הגשת התביעה חלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ועל כן דין התובענה להידחות ו/או להימחק על הסף, שכן התובעת קנתה את המקרקעין בשנת 2000 והיתר הבניה לבניית תחנת הדלק נשוא התביעה ניתן עוד בשנת 2002 וברי כי התובעת ידעה לכל המאוחר בשנת 2004 כי היא סברה ש"הקלינים" הינם בבעלות הצד השלישי וזאת מתגובתה לעתירה המינהלית שהגישו בעלי המקרקעין בעת"מ 246/03. כמו כן, לטענתה, יש לדחות ו/או למחוק את התביעה על הסף מחמת שיהוי, כיוון שהתובעת קיבלה טופס 4 בשנת 2007, אך בחרה שלא לתבוע במשך למעלה מ-5 שנים.
תמצית טענות התובעת:
התובעת טענה כי על אף שבקשת סילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות אשר הוגשה על ידי הוועדה המחוזית נדחתה מכל וכל על ידי בית המשפט, בחרו הנתבעות לשוב ולחזור על אותן הטענות בשנית במסגרת כתבי הגנתן. לטענתה, התביעה לא התיישנה, כיוון שהתנהלות הנתבעות עולות כדי אירוע עוולתי מתמשך, אשר הוליד עילות תביעה מתחדשות שנזק בצדן, מעת לעת. עסקינן בעיכוב מתמשך ופסול במתן טופס 4 ובמהלכים רשלניים נוספים אשר נלוו לו וביניהם הימנעות הנתבעות מהסדרת המצב התכנוני יציר כפיהן וכפועל יוצא מכך כפייתה לרכוש את הקרקע, שינוי במצגים אשר הציגו הנתבעות ביחס לקלינים, הליך נפל פלילי אשר נפתח כנגדה ונמחק בשל טענת הגנה מן הצדק והגשת ערעור על הליך זה אשר מתנהל עד היום.