זו החלטה בהתנגדות הנתבעת לראיות התובעת שנמסרו לראשונה ביום 19.11.12. בתשובה, ביקשה התובעת לעיין מחדש בהחלטתי מיום 21.11.12, שבה הוצאתי מתיק המוצגים חלק מהמוצגים, הנסמכים על פסק הבורר, לדבריה בנימוק שהמבקשת לא היתה צד להליכי הבוררות, לא חקרה את הבורר, ואין זה הוגן להציג את פסק הבוררות כלפיה.
לטענת התובעת, נטען בכתב התביעה בדבר התחייבות הנתבעת לתקן את הליקויים שנקבעו בפסק הבורר החלקי במסגרת בוררות הדיירים, והנתבעת קיבלה על עצמה התחייבות זו, תיקנה ליקויים וטענה לגבי כל ליקוי וליקוי. בהחלטתי מיום 24.12.12, קבעתי שעל הנתבעת להגיב לבקשה לעיון חוזר. הנתבעת לא הגיבה רק על הבקשה לעיון חוזר, אלא גם לתשובת התובעת להתנגדותה לראיות, תוך שהיא טוענת טענה לא נכונה, כאילו התשובה לתגובת התובעת מוגשת לפי החלטתי מיום 24.12.12.
אין לי ספק, שאם טעיתי בהחלטת ביניים שנתתי באשר להצגת ראיות, אני מוסמך לעיין בה עיון חוזר, ובמידת הצורך, לשנותה.
הנתבעת טוענת שהבקשה לעיון חוזר הוגשה בשיהוי עצום, של 21 יום מקבלת ההחלטה, שגרם לה נזק, שכן היא הגישה את ראיותיה מבלי להתמודד עם המוצגים שהוצאו. הנתבעת משיבה על כך, שאין במוצגים שנפסלו שום נגיעה בקשר לאופי הליקוי שנפל בחיפוי האבן, סיבת הליקוי, דרך התיקון או עלויות התיקון. מוצגים אלה נועדו רק לפרוס את השתלשלות העניינים בנושאי המחלוקת, ואין לחוות הדעת מטעם הנתבעת כל נגיעה למוצגים אלו. מתוך טיעון זה נראה כאילו המוצגים שהתובעת נאבקת שוב על הגשתן, מיותרים ולא נועדו להוכיח דבר רלבנטי בשום שאלה שבמחלוקת. בנסיבות אלו, תמוה מדוע להגישם בכלל, אם אין להם כל קשר וכל השפעה על השאלות שבמחלוקת, שנדונו בראיות הנתבעת. אני דוחה טענה זו. משהוגשה הבקשה לעיון חוזר לאחר שכבר הוכנו ראיות הנתבעת, אין ספק שלא ניתנה לנתבעת הזדמנות נאותה להתמודד עם כלל הראיות, לרבות באשר להשתלשלות העניינים, והדבר גורם לה נזק.
טענה נוספת בפי הנתבעת, כי הנימוקים שלפי טענת התובעת שימשו לפסילת הגשת פסקי הבוררות, הוצגו בצורה חסרה. אכן, הנימוק העיקרי לכך שאין להציג את פסק הבורר הוא שלפי פקודת הראיות ניתן להציג כראיה כלפי צד רק פסק דין מרשיע בהליך פלילי. אוסיף ואומר, שלא ניתן להציג כראיה נגד צד פסק דין מחייב בהליך אזרחי, ובוודאי לא פסק בורר. אילו היתה הנתבעת צד להליך הבוררות, היה ניתן להגיש בקשה לאישור פסק הבורר ולאכוף עליה את פסק הבורר. התובעת אינה מבקשת לעשות זאת, אלא להציג את פסק הבורר כראיה לחיוב הנתבעת שאלה הם הליקויים ולכך שעליה לבצע תיקונים. לצורך מטרה זו, פסק הבורר אינו ראיה כשרה. באותה מידה, אין להציג תכתובות עם הבורר ומכתב של הבורר לבית המשפט המחוזי.
אם הבורר יודע דבר מידיעה אישית בשאלות השנויות במחלוקת, הוא יכול להצהיר על כך, ואם יסרב, יעיד בעל פה. אם אינו יודע מידיעה אישית אלא עדותו עדות סברה, יש להגיש את עדותו כחוות דעת מומחה.
התובעת הפנתה לראיות המוכיחות לטענתה שאף שהנתבעת לא היתה צד להליכי הבוררות, היא התחייבה לבצע קביעות של הבורר, כמוכח ממכתב ב"כ הנתבעת עו"ד מבור מיום 3.12.07 לבורר (מוצג 7), שבו הסכים לתיקון הליקויים הקשורים לביצוע. התובעת הציגה במצורף לבקשתה מכתב נוסף (מוצג 8) שלפיו ביום 19.5.08 התייחסה לכל ליקוי המופיע בפסק הבוררות. לטענת הנתבעת, מוצגים 14 ו- 16 שביקשה התובעת להציג, הם משנת 2009. מוצג 77 הוא משנת 2011, ומוצגים 4-6 לא ברור מאיזה מועד הם, ולא ניתן לבדוק אם מכתבו של ב"כ הנתבעת משנת 2007 מתייחס אליהם, מה עוד שאותו בורר שימש כבורר גם בין התובעת לנתבעת באותה עת. גם מוצג 8 מתייחס לתיקוני ביצוע, ולא לתיקוני תכנון שבגינם הוגשה תביעה זו, והוא משנת 2008 ואין לו קשר לפסק הבוררות בתביעת הדיירים.
התובעת השיבה על כך בטענה, שמוצגים אלו היו בידי הנתבעת, או נשלחו אליה. זו תשובה שאינה ממין הענין. העובדה שמסמכים כלשהם נמסרו לצד שכנגד אינה מכשירה אותם כראיה. התובעת לא התמודדה בתשובתה לתגובה עם הטענה, שהמכתבים של הנתבעת וב"כ עסקו בתיקוני ליקויי ביצוע, שאותם הסכימה הנתבעת לבצע, ואינם במסגרת דיון זה, או שהיו במסגרת בוררות אחרת, שבין התובעת לנתבעת. מכאן, שהתובעת אינה חולקת על כך שתיקוני ביצוע אינם נכללים בתובענה, וכי המסמכים מתייחסים לתיקוני ביצוע או לבוררות אחרת.
אילו הוכיחה התובעת לכאורה, שהנתבעת הסכימה לבצע את התיקונים השנויים במחלוקת בתובענה זו מתוך פסק הבוררות, או שהסכימה לקביעותיו של הבורר באשר לתיקונים השנויים במחלוקת, היתה ההתחייבות כשרה להגשה כראיה בהיותה "הודאת בעל דין". בנסיבות אלה, היה מקום להגיש את פסק הבורר שאת תוצאתו התחייבה הנתבעת לכבד, כפירוט של התחייבותה, ולא כפסק בורר. המקור להגשה לא היה החיוב של הנתבעת לפי פסק הבורר אלא היות פסק הבורר רשימה המפרטת את החיוב שהנתבעת הודתה בהודאת בעל דין לכאורה שתתקן. הנתבעת לא הוכיחה כאמור. בנסיבות אלה, איני מוצא לנכון לשנות את החלטתי מיום 21.11.12, אף לאחר עיון חוזר.
מכאן להתנגדות לראיות התובעת.
לגבי מוצגים 59-60, 65 ו- 82, כפי שקבעתי בהחלטתי מיום 21.11.12, ואם יתברר במהלך שמיעת הראיות שחלק מהמסמכים אינם מסמכים שנערכו על ידי המצהיר או לפי הוראותיו, או שהופנו אליו, תשוב ותטען זאת הנתבעת בסיכומיה, ואז ינתן למסמכים המשקל המופחת הראוי.
לגבי מוצג 76, זהו חלק מפסק הבורר, שנפסל להגשה בהחלטתי מיום 21.11.12. התובעת טוענת, שהמוצג הוא 5 חוברות של חוות דעת שניתנו על ידי הבורר במסגרת פסק הבורר בבוררות הדיירים, המפרטות את מצב התיקונים שהנתבעת התחייבה לתקנם.
אני דוחה את הטענה שניתן להגיש חוות דעת של מר גיל בדרך של הזמנתו לעדות, מבלי שייתן חוות דעת כנדרש בתוספת הראשונה לפקודת הראיות, משום שלטענתו הוא לא יכול לתת חוות דעת כי הוא ממשיך להיות בורר. ראשית יש לומר, שבהעדר ראיה לכאורה לכך שהנתבעת הסכימה לכבד את פסק הבורר, לרבות את המשך פסיקותיו, אין לחוות דעתו של מר גיל תוקף העולה על חוות דעתו של כל מומחה אחר, בשאלה אם התיקונים בוצעו. שנית, עדות סברה יש להגיש בדרך של חוות דעת מומחה, וחוות דעת מומחה יש להגיש על פי הנוסח שבתוספת לפקודת הראיות. שלישית, אני דוחה את הטענה שמכיוון שמר גיל ממשיך לשמש בורר אין הוא יכול לתת חוות דעת. אם אין הוא יכול לתת חוות דעת מכיוון שהוא בורר, הוא גם לא יכול להעיד על הנושאים שאותם קבע בפסק הבוררות שלו. זו אותה מניעה. רביעית, נראה שמר גיל, והתובעת עמו, סבורים שעדותו נחוצה כדי "לתמוך בכל מסמך אשר נערך על ידו". כאילו מדובר בנורמה מחייבת. אין צורך בתמיכתו. אם הוא בורר מחייב, חתימתו מספקת, ולא צריך הסברים שלא ניתנו בפסק הבורר. אם אינו בורר מחייב, אין לתמיכתו שום תוקף העולה על תמיכתו של אדם אחר. זו דעתו כמומחה, אחד מבין רבים, שהליקויים הם אלה והם לא תוקנו. לא תשמע עדותו של מר גיל, לגבי דברים שאין הוא מעיד עליהם מידיעה אישית, ללא חוות דעת מומחה.
לפיכך, אני מורה על הוצאתו של מוצג 76 מתיק המוצגים של התובעת. אם ברצון התובעת להגיש חוות דעת של מר גיל, לפיה הוא טוען שתיקונים כלשהם לא בוצעו או בוצעו בצורה לקוייה, יגישו בקשה נפרדת על כך עד יום 3.2.13, וכנגד חיוב בהוצאות, על פי עקרונות פ"ד ששון נ' קדמה, יותר הדבר.
התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 2,340 ש"ח.
ניתנה היום, ד' שבט תשע"ג, 15 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.