עניינה של החלטה זו הוא בקשת הנתבעים לחייב את התובעת להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיהם.
הבקשה הראשונה הוגשה על-ידי הנתבעת 3 (סהר ציון) ביום 24.7.2011, ולבקשה זו הצטרפו שאר הנתבעות. הנתבעים 4 (איריץ דושינסקי) ו-5 (גואל שחר) הצטרפו ביום 26.7.2011, הנתבעת 1 (חגית ואדם) הצטרפה ביום 28.7.2011, הנתבע 2 (מנדל) הצטרף ביום 2.8.2011 והנתבע 7 (בנוואליד) הצטרף ביום 11.9.2011.
תגובת התובעת הוגשה ביום 12.9.2011 וביום 13.9.2011 השיבה הנתבעת 3 לתגובתה של התובעת.
יוער, שהודעת הנתבע 7 על הצטרפותו לבקשה הוגשה לאחר המועד שנקבע להגשת תגובת התובעת, ולפיכך נקבע שתגובת התובעת לבקשתו תוגש עד יום 19.9.2011. מאחר שבתגובת התובעת כבר הובאה התייחסות גם לנתבע 7, נראה שאין עוד צורך להמתין להגשת תגובה נוספת מטעם התובעת.
טענות הצדדים
2. הנתבעת 3, שאליה הצטרפו כאמור, שאר הנתבעים (למעט הנתבע 6), טוענת כי יש לחייב את התובעת להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה מטעמים אלו: התובעת הגישה נגד מספר גורמים תביעה בסכום עתק, בעוד שכולם כפורים בחבותם כלפי התובעת. בשל התמשכות ההליכים נגרמות לכל הנתבעים הוצאות רבות. לטענתה, על-פי הידוע לה, המוסך של התובעת נסגר ואינו פעיל עוד כיום, וגם התובעת עצמה אינה חברה פעילה, וכיום היא חסרת נכסים.
לטענתה, על-פי ההלכה הפסוקה, הקובעת שהכלל הוא, שחברה המגישה תביעה תחויב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים, יש לחייב את התובעת בהפקדת ערובה כאמור.
3. מנגד טוענת התובעת, כי סיכויי תביעתה להתקבל גבוהים. לטענתה, בתביעתה עתרה לפיצוי כספי בגין נזקים שנגרמו למוסך שבבעלותה בעקבות קריסת סככת המוסך כתוצאה משלג שירד בירושלים. הסככה לא הייתה אמורה לקרוס ועצם קריסתה, כך לטענתה, מצביעה על רשלנות.
באשר לסיכויי התביעה, טוענת התובעת ביחס לכל אחד מהנתבעים טענות אלו:
הנתבעת 1 היא בעלת המבנה שקרס, ולא רק שהתרשלה בכך שקרס, אלא שהפרה חובה חוזית לספק מבנה יציב;
הנתבע 2 הוא מהנדס שקודם לאירוע נתן חוות-דעת בעניין תקינותו של המבנה, והתוצאה מלמדת על כך שלכאורה, מדובר בחוות-דעת שניתנה ברשלנות; בעניין
הנתבעת 3 (חברת הביטוח) ו
הנתבעים 4 ו-5 (סוכן הביטוח וסוכנות הביטוח) טענה התובעת, כי סוכנות הביטוח התרשלה בכך שחרף העובדה שהתבקשה לספק לתובעת ביטוח שיכסה מפני כל נזק, הדבר לא נעשה. לטענת התובעת, סוכן הביטוח אחראי בהיותו שלוח של חברת הביטוח, ומצגיו והבטחותיו מחייבים את חברת הביטוח;
הנתבע 6 הוא המהנדס שתכנן את הסככה שקרסה, ומכאן לכאורה, שהתרשל בתכנונה.
מטעמים אלו טוענת התובעת, שסיכויי תביעתה להתקבל הם גבוהים, ולפיכך ישנו סיכוי אפסי שלא יהיה לנתבעים מקור שממנו יוכלו להיפרע, אם ייפסקו הוצאות לטובתם.
4. בתשובתה של הנתבעת 3 לתגובתה של התובעת נטען, שהתובעת לא הכחישה שאין ברשותה נכסים כלשהם שמהם ניתן יהיה להיפרע. מעבר לכך, חזרה הנתבעת על כך שהכלל הוא שיש לחייב חברה המגישה תביעה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים, ואילו רק במקרים חריגים, שבהם סיכויי התביעה להתקבל גבוהים ביותר לא תחוייב חברה כאמור. הנטל בעניין זה, מוטל על כתפי החברה התובעת. מאחר שלתובעת לא היה כיסוי ביטוחי לנזקי טבע, ממילא שסיכויי התביעה להתקבל, אינם גבוהים. באשר ליכולת התובעת לפרוע את חובותיה, הזכירה הנתבעת 3 שבמסגרת ההליכים (בבר"ע שהוגשה בתיק), חויבה התובעת בתשלום הוצאות בסך של 7,500 ש"ח, שעד היום טרם שולמו. לפיכך חזרה על בקשתה לחייב את התובעת להפקיד ערובה בסכום משמעותי.
דיון
5. סעיף 353א בחוק החברות, התשנ"ט-1999 קובע כך:
"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".
הכלל הוא, שיש לחייב חברה המגישה תביעה להפקיד ערובה להבטחת ההוצאות שישולמו לנתבע, אם התביעה תידחה והחברה תחויב בתשלומן. פטור חברה מהפקדת ערובה הוא החריג לכלל, והנטל לשכנע את בית המשפט שאין להחיל את הכלל, אלא את החריג, מוטל על החברה התובעת (פסק-דינה של כבוד השופטת א' חיות ברע"א 857/11
מועצה אזורית באר טוביה נ' נוריס לפיתוח והובלות בע"מ, (23.05.2011)).
6. כפי שנקבע בפסיקה, יש כדי לקבוע אם יש לחייב חברה שהגישה תביעה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים, יש לבחון את הדברים בשלושה שלבים (שם, פסקה 5. כן ראו את פסק-דינו של כבוד השופט ח' מלצר ברע"א 10376/07
ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים (11.02.2009), פסקה 13).
השלב הראשון, עניינו ביכולתה הכלכלית של החברה,
בשלב השני, נבחנים נסיבות העניין, אם יש בהם כדי להצדיק לחייב את החברה להפקיד ערובה. נסיבות אלו נבחנות בין השאר, לאור שאלת סיכוייה של התביעה להתקבל.
בשלב השלישי, אם נקבע כי על החברה התובעת להפקיד ערובה, כי אז על בית המשפט לקבוע את גובהה, כך שתהא מידתית ותאזן בין כל השיקולים שהעיקריים שבהם הם זכות הגישה לערכאות של החברה התובעת, תוך הבטחת אינטרס הנתבע, שאם התביעה נגדו תידחה, לא יימצא בחסרון כיס.
7. ככל שהדברים אמורים ביכולתה הכלכלית של החברה, הנבחנת בשלב הראשון, הרי שהתובעת לא הכחישה את טענות הנתבעים, כי אין ברשותה נכסים כלשהם וכי אינה פעילה עוד. במצב דברים זה, נראה כי יש ממש בטענת הנתבעים, שהם עלולים למצוא את עצמם בפני שוקת שבורה, אם התביעה נגדם, או נגד מי מהם, תידחה והתובעת תחויב לשאת בהוצאותיהם.
8. השלב השני מחייב בחינה של הצדקת החיוב בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים בנסיבות המקרה הנדון. בהקשר זה נקבע (בעניין
באר-טוביה, בפסקה 5), כי "ההנחה היא כי לגבי חברות החיוב בהפקדת ערובה הוא הכלל והפטור הינו החריג", בעוד שהנטל להוכחת אותן נסיבות חריגות מוטל על החברה התובעת. בעת בחינת נסיבות אלו, על בית המשפט לאזן בין זכות הגישה לערכאות העומדת לחברה התובעת, אל מול זכותו של הנתבע שלא ייצא בחסרון כיס אם התביעה נגדו תידחה (עניין
ל.נ הנדסה, בפסקאות 9 ו-13). עניין זה נגזר בין השאר משאלת סיכויי התביעה.
כאמור שם (בעניין
באר-טוביה בפסקה 5), בכל מקרה "יש לבחון את סיכויי התביעה להתקבל ובעניין זה הנטל להוכיח שנסיבות העניין מצדיקות לפטור את החברה מהפקדת ערובה הוא נטל המוטל על כתפי החברה-התובעת, ועל דרך הכלל אין מקום לבחינה מעמיקה של סיכויי ההליך ויש להיזקק לשיקול אחרון זה רק מקום שמדובר בסיכויים גבוהים ביותר או קלושים ביותר. עם זאת, גם משהגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי יש הצדקה לחיובה של החברה התובעת בהפקדת ערובה, עליו לקבוע את שיעורה באופן מידתי המאזן כראוי בין כלל השיקולים הצריכים לעניין".