החלטה בתיק רע"פ 2632/04

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא ח' פיזםוהשופטים י' גריל וא' רזי) אשר קיבל את ערעורה של המשיבה על החלטתו של בית משפט השלום בחיפה (השופט א' גנון).

רקע עובדתי וטענות הצדדים

1.         המבקשת 1 היא חברה העוסקת בייצור ומכירה של מוצרי חשמל ביתיים והמבקש 2 הינו מנהל בחברה. כנגד המבקשים הוגש לבית משפט השלום בחיפה כתב אישום המייחס להם עבירות על הוראות חוק מס קניה (טובין ושרותים) תשי"ב-1952. בכתב האישום נטען כי במהלך השנים 1993 עד 1996 הגישה המבקשת 1 באמצעות מנהלה, המבקש 2, דיווחים שאינם נכונים וזאת כדי להתחמק מתשלום מס בסך כולל של למעלה ממיליון וחצי שקלים.

כתב האישום הוגש בחודש מרץ 2000 אך רק בחודש יולי 2002 נערכה ישיבת ההוכחות הראשונה. בפתח ישיבה זו ביקשה המשיבה לתקן את כתב האישום באופן ששמה של המבקשת 1 ומספר החברה שלה יתוקנו. יובהר כי במקור כתב האישום הוגש נגד חברת 'ספידי ליין בע"מ' ומספר החברה שצוין היה 511333494 ואילו המשיבה ביקשה לתקן את כתב האישום כך שיירשם בו כי שם החברה הוא 'ספידי ליין תעשיות (1992) בע"מ' ומספרה החברה הוא 511692667. יצוין כי שתי החברות הנזכרות לעיל הן חברות קיימות ולטענת המשיבה, המבקש 2 שימש כמנהל פעיל בשתיהן. המשיבה טענה כי הטעות שנפלה היא בגדר "טעות סופר" ויש לאפשר לה לתקן את כתב האישום. בית משפט השלום דן בבקשה והחליט לדחותה ולא להתיר את תיקון כתב האישום. עקב החלטה זו הודיעה המשיבה לבית משפט השלום כי היא חוזרת בה מכתב האישום ובית המשפט זיכה את המבקשים. כנגד הכרעת הדין המזכה הוגש ערעור מטעם המשיבה לבית המשפט המחוזי בחיפה. בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא ח' פיזםוהשופטים א' רזי וש' שטמר) קיבל את ערעורה של המשיבה, ביטל את הכרעת הדין המזכה של בית משפט השלום והורה על הגשת כתב אישום מתוקן, שהוגש ביום 26.2.2003. על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (השופטת א' חיות, רע"פ 3920/03, לא פורסם) אשר נדחתה.

2.         לאחר הדברים הללו, ביום 1.7.2003, נערך דיון בבית משפט השלום בכתב האישום  המתוקן. בפתח דיון זה טענו המבקשים כי הואיל והעבירות נשוא כתב האישום נעברו בשנים 1993 עד 1996, ומכיוון שתקופת ההתיישנות לעבירות נשוא כתב האישום הינה חמש שנים אזי, משהוגש כתב האישום המתוקן למעלה מחמש שנים לאחר ביצוע העבירות וסיום החקירה, הרי שיש לקבוע כי העבירות נשוא כתב האישום התיישנו. למען השלמת התמונה יצוין כי החקירה אודות העבירות נשוא כתב האישום החלה והסתיימה בשנת 1996. המשיבה התנגדה לטענת ההתיישנות אך בית משפט השלום קיבל את הטענה וביטל את כתב האישום המתוקן. בית משפט השלום סבר כי ראוי למנות את תקופת ההתיישנות במקרה דנן עד להגשת כתב האישום המתוקן -ולא עד להגשת כתב האישום המקורי - משום שעקב תיקון כתב האישום השתנתה לחלוטין זהותה של החברה הנאשמת.

על החלטה זו הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור וקבע כי על אף שתיקון כתב האישום במקרה זה היה כרוך בהחלפת חברה אחת באחרת, שהיא בעלת אישיות משפטית נפרדת, הרי ש"יש בנסיבות המיוחדות של מקרה זה לראות את בקשת התיקון כמתייחסת לשיבוש בשם" (ההדגשה במקור). בית המשפט המחוזי סבר כי תיקון כתב האישום הוא תיקון טכני והטעות שנפלה בכתב האישום המקורי היתה קרובה במהותה ל"טעות סופר". משכך, זיכוי מחמת טעות מעין זו יפגע באינטרס הציבורי הקיים בבירור האמת והוא הופך את ההליך המשפטי, שלא בטובתו, למשחק "אשקוקי" (כאמרתו הידועה של הנשיא זמורה בע"פ 1/48 סילוסטר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד א(1) 5, 18). כן סבר בית המשפט המחוזי כי תיקון כתב האישום לא פגע בהגנת הנאשמים שכן הם קיבלו לידיהם את חומר החקירה וידעו היטב שכתב האישום המקורי מתייחס לעבירות שבוצעו על ידי המבקשת 2 ולא על ידי החברה שנרשמה, בשגגה, בכתב האישום המקורי.

3.         בבקשת רשות הערעור שבפניי שבים המבקשים וטוענים לקיומה של התיישנות. לגישת המבקשים, כתב האישום המקורי התייחס לחברה שונה מהמבקשת 2 והמבקשת 2 הפכה לנאשמת רק בהגשת כתב האישום המתוקן, לאחר שכבר חלפה תקופת ההתיישנות על העבירות נשוא כתב האישום. המבקשים טוענים כי הכלל לפיו אין רואים תיקון כתב אישום כהגשת כתב אישום חדש אינו חל במקרה זה שבו תיקון כתב האישום מביא לשינוי בזהותו של נאשם. לגישת המבקשים, במקרה של שינוי כזה יש לראות את מועד הגשת כתב האישום - בין השאר לצורך חישוב תקופת ההתיישנות - כמועד שבו הוגש כתב האישום המתוקן ולא במועד שבו הוגש כתב האישום המקורי. קביעה אחרת, לדעת המבקשים, תביא להארכת תקופת ההתיישנות שלא כדין. מנגד, בתגובה מטעם המשיבה נטען כי בקשת רשות ערעור זו הינה ניסיון נוסף של המבקשים להתחמק מבירור עניינם וכי אין מקום ליתן רשות ערעור בגלגול שלישי בטרם מוצו ההליכים בערכאות הקודמות. לענין זה הפנתה המשיבה לרע"פ 20/97 אגד נ' מדינת ישראל (לא פורסם) אשר הוזכר גם בהחלטתה של השופטת חיות בגלגולה הראשון של הפרשה. לגופם של דברים טענה המשיבה כי אין התיישנות במקרה דנן שכן המבקשים ידעו כל העת כי האישומים בכתב האישום המקורי - בו נפלה הטעות בשם החברה - מופנים כלפיהם. לדברי המשיבה, החקירה כולה נוהלה בנוגע למעשים שיוחסו למבקשת 2 ולמבקש 1 כעובד ומנהל במבקשת 2. כמו כן, הטבלאות בכתב האישום המקורי, שפרטו את סכומי המס שהושמטו, מבוססות על מסמכי הנהלת החשבונות של המבקשת 2. משכך, לגישת המשיבה, צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי הגנתם של המבקשים לא נפגעה במאומה ואין להתיר להם להנות מהטעות הטכנית שנפלה בכתב האישום המקורי.

דיון

4.         לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המדינה באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הבקשה אינה מצביעה על סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הספציפי של המבקשים והמצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית. למעלה מן הדרוש יצוין כי גם לגופם של דברים אין ממש בטענות המבקשים.

            טענת ההתיישנות של המבקשים מבוססת על כך שלכאורה, המבקשת 2 הפכה לנאשמת רק לאחר שתוקן כתב האישום כמפורט לעיל. מכיוון שככלל, אין להתיר תיקון כתב אישום אם יש בכך כדי לקפח את הגנת הנאשם (ראו: י' קדמי על סדר הדין בפלילים (חלק שני, תשס"ג) 691) הרי שלכאורה יש להתיר למבקשת 2 לטעון טענת התיישנות. ואולם, למעשה, בנסיבות המקרה דנן, אין ממש בטענה זו שכן המבקשת 2 לא הפכה לנאשמת רק לאחר תיקון כתב האישום אלא יש לראותה כמי שהיתה הנאשמת מלכתחילה. זוהי המשמעות של החלטת בית המשפט המחוזי בגלגולה הראשון של הפרשה וזוהי המסקנה הברורה העולה גם מהנסיבות האופפות את המקרה: החקירות שהובילו לפתיחת ההליכים כנגד המבקשים נוהלו בעניינה של המבקשת 2 ובהקשר לחשבונותיה; חומר החקירה שנמסר לעיונם של המבקשים התייחס כולו למבקשת 2 ובמסמכים צוין שמה הנכון של החברה; הטבלאות בכתב האישום המקורי, שפרטו את סכומי המס החסרים, מבוססות על מסמכי הנהלת החשבונות של המבקשת 2 ולא על שמה של החברה האחרת; בנוסף, המבקש 1 רשום במרשמי רשם החברות כבעל מניות ומנהל במבקשת 2. מצירוף נסיבות אלו עולה בברור כי כתב האישום המקורי הוגש כנגד המבקשת 2 ולא כנגד החברה ששמה הופיע, בטעות, בכתב האישום המקורי וכי המבקשים היו מודעים לכך. משכך, אין לומר כי תיקון כתב האישום קיפח את הגנתם של המבקשים ואין לקבל את טענת ההתיישנות ש"נולדה" לאחר התיקון.

נעיר עוד כי לא זו בלבד שטענת ההתיישנות נעדרת בסיס על רקע השתלשלות העובדות, הרי שגם אין מתקיימים בעניין שלפנינו הטעמים העומדים בבסיס ההתיישנות. כידוע, צידוק מרכזי לכלל ההתיישנות נובע מהעובדה כי הגשת כתב אישום וקיום בירור משפטי זמן רב לאחר ביצוע העבירה מקשה על הנאשם לאסוף את הראיות הדרושות לו להגנתו. צידוק זה אינו מתקיים במקום שבו הנאשם "מוזהר" בדבר קיומם של חשדות נגדו ואף הוגש באותו עניין כתב אישום במועד. אין ספק, לנוכח הנסיבות שפורטו לעיל, כי המבקשים "הוזהרו" בדבר ההליכים הפליליים התלויים ועומדים נגדם. צידוק נוסף לכלל ההתיישנות הוא זכותו של נאשם כי ההליכים הפליליים כנגדו יבואו לסיומם המהיר. בענייננו נמשכת הפרשה שנים רבות אך ניתן לראות, כפי שעולה מהשתלשלות העניינים שפורטה לעיל, כי גם למבקשים היתה יד בעיכוב הבירור המשפטי. מכל הטעמים שפורטו דין טענת ההתיישנות להדחות.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

           ניתנה היום, י"ג באייר התשס"ד (4.5.2004).

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   /צש