החלטה בתיק רע"ב 8959/05

1.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטים: י' גרוס, א' קובו ומ' רובינשטיין), בו נדחתה עתירתו של המבקש כנגד החלטת ועדת השחרורים (להלן - הוועדה) שלא לשחררו על תנאי, על אף שחלפו שני שלישים מתקופת מאסרו.

2.        המבקש מרצה, החל מיום 3.1.96, עונש מאסר בן 11 שנים. תקופת מאסר זו היא הסך המצטבר של שלושה ראשים: ראש אחד הוא תקופת מאסר של שמונה וחצי שנים שהוטלה על המבקש לאחר שהורשע בעבירות שונות של זיוף, קבלת דבר במרמה, התחזות לאחר, גניבה והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. ראש שני הוא עונש של שנת מאסר שהוטל על המבקש בשל עבירה של קבלת דבר במרמה אשר נעברה בשנת 2001, במהלך ריצוי תקופת המאסר הנוכחית, שעה שהמבקש היה בהליכי שיקום במאסר. ראש שלישי הוא תקופת מאסר של שנה וחצי אותה על המבקש לרצות בשל הפקעה של רישיון שניתן לו עם שחרורו ממאסרו הקודם. יצוין, כי זהו מאסרו הרביעי של המבקש. ביום 17.9.03 דנה הוועדה לראשונה בבקשת המבקש לשחרור מוקדם ודחתה אותה. המבקש עתר לבית המשפט המחוזי, שם העלה את הטענה כי ניתנה לו הבטחה מנהלית שהמדינה לא תתנגד לשחרורו המוקדם. עתירה לבג"ץ שהגיש המבקש בעניין זה נמחקה בהסכמה, לאחר שהובהר כי הטענה תידון בפני הוועדה (בג"ץ 9593/03). בדיון שנערך בבית המשפט המחוזי הוחלט, כי התיק יחזור לוועדה על מנת שהבקשה לשחרור מוקדם תידון מחדש, ובהזדמנות זו גם תכריע הוועדה בטענת ההבטחה המנהלית. ביום 10.5.04, לאחר דיון מפורט, דחתה הוועדה את הטענה כי נתונה למבקש הבטחה מנהלית שהמדינה לא תתנגד לשחרורו המוקדם. נוכח קביעה זו ביקש המבקש, כי הדיון בבקשת השחרור המוקדם שלו יידחה, על מנת שיתאפשר לו לגבש תוכנית שיקום אותה יוכל להציג לוועדה. ביום 16.6.05 חזרה ודנה הוועדה בבקשה לשחרור מוקדם, הפעם לגופה. מסקנתה הייתה שיש לדחות את הבקשה. הוועדה קבעה, כי נוכח המסוכנות הרבה הנשקפת מהמבקש היא דוחה את בקשתו בלא שהיא רואה צורך לבחון את תוכנית השיקום שהוכנה עבורו. הוועדה ציינה, כי גם במהלך המאסר ביצע המבקש עבירות ממון כלפי אסירים אחרים. הוועדה הוסיפה, כי אין היא מסתמכת על מידע סודי שהוצג לה על ידי נציג היועץ המשפטי לממשלה, לאחר שמצאה כי הוא לא סווג כמהימן. כנגד החלטת הוועדה הגיש המבקש עתירה לבית המשפט המחוזי. העתירה נדחתה. בית המשפט המחוזי ציין, כי אפשר וראוי היה שהוועדה תבחן את תוכנית השיקום לגופה, אולם אין בכך כדי לפסול את החלטתה. בית המשפט המחוזי אף בחן את תוכנית השיקום והגיע למסקנה כי זו אינה הולמת את הטיפול לו זקוק האסיר. בית המשפט המחוזי סבר, בניגוד לעמדת הוועדה, כי המידע הסודי שהוצג בעניינו של המבקש הינו מהימן והוא מחזק את המסקנה בדבר מסוכנותו. כנגד החלטת בית המשפט המחוזי מופנית הבקשה לרשות ערעור. בין טענותיו, תוקף המבקש את סברתו של בית המשפט המחוזי בנוגע לאי התאמת תוכנית השיקום וכן את הסתמכותו על המידע הסודי שלא היה גלוי בפניו וכנגדו לא היה לאל ידו להתגונן.

3.        דין הבקשה להידחות. בית המשפט אינו שם את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הוועדה, והוא יתערב בהחלטותיה רק כאשר אלו חורגות ממתחם הסבירות (רע"ב 4570/02 מועתסם מחאמיד נ' מדינת ישראל פ"ד נו (5) 236). אני סבור שנוכח הנתונים הגלויים שעמדו בפני ועדת השחרורים, הרי ההחלטה שלא ליתן שחרור על תנאי הינה סבירה ומתבקשת. זאת, אף בהתעלם מהמידע הסודי וגם בהנחה שתוכנית השיקום הולמת את המבקש. תנאי הכרחי למתן שחרור על תנאי לאסיר הוא שהוועדה תשתכנע כי אין בו מסוכנות (רע"ב 6299/01 זורב ג'מאל ספיאשווילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). עברו של המבקש מעיד כי לא הפנים את לקח מעשיו למרות הזדמנויות רבות שניתנו לו. הגדיל המבקש לעשות כאשר במהלך מאסרו הנוכחי, תוך כדי הליכי שיקומו בכלא, חזר וביצע עבירות מהסוג בהן הורשע בעבר. כזכור, זהו מאסרו הרביעי של המבקש. המבקש טוען כי זו הפעם בכוונתו לצאת לדרך חדשה ולהותיר את עולם הפשע מאחריו. יש לקוות כי אכן כך הדבר וזו הדרך אותה הוא יאמץ לכשישתחרר ממאסרו. אולם לאור הנתונים הידועים עתה, אין מנוס מלקבוע כי נשקפת מהמבקש מסוכנות שאינה מאפשרת את שחרורו על תנאי.

           הבקשה נדחית.

           ניתנה היום, כ"ה בכסלו תשס"ו (26.12.05).

                                                                                      ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.