לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים י' שנלר, ד"ר ק' ורדי ור' לבהר-שרון) בע"א 23647-03-11 מיום 28.8.2012, במסגרתו התקבל ערעורה של המשיבה כנגד פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופטת ר' ערקובי) בת"א 19805-08 מיום 30.1.2011, בו נדחתה תביעתה כנגד המבקש לתשלום דמי ארנונה בהתאם לסעיף 8(ג) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: החוק) בצירוף הוראת סעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה).
תמצית עובדות המקרה וההליכים הקודמים
1. המבקש הינו מנהלה של חברת שירום בע"מ, היא המבקשת 2 (פורמאלית) בבקשה דנא (להלן: החברה), ובעל השליטה בה. בגין החזקת נכס בתחומי המשיבה צברה החברה חובות בגין מים, ארנונה ושילוט בהיקף של 382,063 ש"ח. בגין חוב זה הגישה המשיבה תביעה כנגד החברה, ואף תבעה את המבקש, בעל השליטה בה, באופן אישי מכוח סעיף 8(ג) לחוק בצירוף סעיף 119א(א)(3) לפקודה, בגין חובות ארנונה שצברה החברה מן השנים 2005-2004 begin_of_the_skype_highlighting ללא תשלום 2005-2004 end_of_the_skype_highlighting בסך כולל של 146,000 ש"ח.
2. במסגרת ההליכים המשפטיים בין הצדדים הוצא צו גילוי מסמכים אשר בעקבותיו המציא המבקש מסמך מרואה החשבון של החברה בדבר מכירת ציוד מהחברה, הנושא תאריך 3.2.2010 (להלן: המסמך). מן המסמך עולה כי בשנת 2002 נמכר ציוד שהיה שייך לחברה בשווי של 138,720 ש"ח, לחברה אחרת המצויה בשליטת רעייתו של המבקש, בתמורה לקיזוז חוב.
3. בבית משפט השלום טענה המשיבה כי על פי המצב המשפטי, מכיוון שהמבקש היה בעל שליטה בחברה פרטית שהפסיקה את פעילותה ונותר לחובתה חוב ארנונה סופי, קמה חזקה כי הוא קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה, וניתן לגבות ממנו את החוב באופן אישי, זולת אם יוכיח שלא קיבל לידיו את נכסי החברה שלא בתמורה או בתמורה חלקית. המשיבה הטעימה כי שעה שלא הוגש תצהיר מטעם רואה החשבון שערך את המסמך, ושעה שהמבקש לא העיד את רואה החשבון, המסמך איננו קביל (שהרי מדובר בעדות שמועה), והמבקש לא עמד בנטל להוכיח שלא קיבל לידיו את נכסי החברה שלא כחוק.
4. בית משפט השלום דחה את התביעה, בקובעו כי על העירייה היה להוכיח קיומן של שלוש נסיבות: קיומו של חוב סופי; שהחברה הפסיקה את פעילותה; שבעל השליטה קיבל לידיו נכס מנכסי החברה. לשיטתו של בית המשפט, המשיבה לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי נכס כלשהו של החברה אמנם הועבר למבקש. עוד קבע בית המשפט כי טענת המשיבה לעניין העברת נכסים על ידי המבקש מבוססת על אותו מסמך אשר היא עצמה התנגדה להגשתו. לבסוף הטעים בית המשפט כי המשיבה לא התמודדה כדבעי עם עובדות אשר אינן מתיישבות עם גרסתה לפיה המבקש הבריח נכסים של החברה.
5. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המבקשת והפך את קביעתו של בית משפט השלום. תחילה קבע בית המשפט כי הסעיפים האמורים מחילים "חזקת הברחה" לפיה פירוק או הפסקת פעילות כלכלית של חברה פרטית בעלת חובות לרשות מקומית, יוצרים חזקה עובדתית (הניתנת לסתירה) כי בעלי השליטה בחברה החייבת העבירו לעצמם את נכסי החברה. בית המשפט עמד על כך שתכלית סעיף זה היא למנוע התחמקות מתשלום מס באמצעות הברחת נכסים. לפי בית המשפט, לשון הסעיף מלמדת כי די בהוכחת שתי הנסיבות הראשונות אותן ציין בית משפט השלום, דהיינו: קיומו של חוב סופי והפסקת פעילות החברה, כדי להקים את החזקה האמורה. או אז מועבר הנטל אל בעל השליטה להראות כי ככל שהיו נכסים לחברה אלו לא הועברו אליו שלא בתמורה או בתמורה חלקית. לשיטתו של בית המשפט המחוזי, המבקש לא עמד בנטל המוטל עליו, שכן היה מצופה ממנו לצרף תצהיר מטעם רואה החשבון שערך את המסמך ולזמנו לעדות כדי להפריך את "חזקת ההברחה". כמו כן, לא הובאו כל נתונים על ידו באשר לפרטי העסקה ובכלל זה פרטים אודות התמורה שניתנה בגין הציוד שמכרה החברה: הקיזוז הנטען.
תמצית נימוקי הבקשה
6. לטענת המבקש, בקשתו מעוררת שאלה משפטית כללית שטרם נדונה לפני בית משפט זה לעניין חיובו של אדם בחוב של חברה מכוח סעיף 8(ג) לחוק. כמו כן טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר התיר למשיבה להעלות את הטענה בדבר אי קבילות המסמך כאשר היא עצמה הסתמכה עליו בטיעוניה לפני בית משפט השלום. עוד מלין המבקש כנגד קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה המסמך איננו קביל כראיה.
דיון והכרעה
7. לאחר עיון בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, זאת אף מבלי להיזקק לתגובת המשיבה. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תוענק במשורה, במקרים חריגים המעוררים שאלה משפטית כללית, או כאשר דחיית הבקשה תגרום לעיוות דין שאין להשלים עימו [ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: עניין חניון חיפה)]. איני סבור כי המקרה שלפני מעורר שאלה משפטית כללית כאמור, או כי ייגרם למבקש כל עיוות דין בדחיית בקשתו. דברים דומים כבר כתבתי בעבר, במסגרת החלטתי בבקשת רשות ערעור שהתמקדה אף היא ביישום הוראת סעיף 8(ג) לחוק בצירוף סעיף 119א(א) לפקודה על נסיבות אותו מקרה [ראו והשוו: רע"א 3627/12 קצמן נ' עיריית ירושלים (טרם פורסם, 28.6.2012), פסקה 9 להחלטתי]. יובהר, כי אין בעובדה שהוראת דין זו או אחרת טרם נדונה בפסיקתו של בית משפט זה כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" באופן אוטומטי. על מבקש הרשות להצביע במקרים אלו (ובכלל) על קיומו של "דבר מה נוסף", אשר ילמד כי הסוגיה שמעוררת הבקשה הינה אמנם משפטית כללית, הסוטה מעניינם הפרטני של הצדדים לה, זאת בהתאם לרוחו של עניין חניון חיפה וההלכות שהחרו החזיקו אחריו.
8. לא השתכנעתי כי הבקשה הנוכחית עונה על הקריטריונים האמורים. המבקש מלין כנגד האופן שבו יישם בית המשפט המחוזי את הדין בעניינו הפרטני (זאת ותו לא), ואין די בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".
9. בבחינת למעלה מן הצורך אציין כי אף לגופו של עניין סבורני כי דינה של הבקשה להידחות. סעיף 8(ג) לחוק קובע כדלקמן:
"(ג) על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה - עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים...".
וכך קובע סעיף 119א(א)(3) לפקודה:
"(3) בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה".
קריאת לשונם של הסעיפים שבמחלוקת - סעיף 8(ג) לחוק מזה וסעיף 119א(א)(3) מזה - במשולב, מלמדת בבירור כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי בהינתן קיומו של חוב מס סופי והפסקת פעילותה (או פירוק) של חברה פרטית, אין על המועצה להוסיף ולהוכיח כי נכסי החברה הועברו לבעל השליטה. במילים אחרות, החזקה על פי הסעיף, דהיינו: העובדה שלכאורה הוכחה (בהיעדר הוכחה לסתור), מתייחסת הן לעצם ההעברה לבעל השליטה, והן לכך שזו נעשתה שלא בתמורה או בתמורה חלקית. כפי שציין בית המשפט המחוזי, אף אני סבור כי כל מסקנה אחרת תסכל למעשה את הטעם הטמון בהעברת הנטל אל בעל השליטה על פי ההסדר.
10. כמו כן, השתכנעתי אף אני כי המבקש לא עמד בנטל שהוטל עליו להראות כי לא הועברו אליו נכסים שלא בתמורה או בתמורה חלקית, וכי על כן לא "הוכח אחרת" כאמור בסעיף 119א(א)(3). גם בהתעלם משאלת קבילותו של המסמך, העובדה כי המבקש לא סיפק פרטים אודות עסקת מכירת הציוד לחברה המוחזקת על ידי אשתו, ובפרט באשר לקיזוז הנטען - אשר היווה לטענתו את ה"תמורה" בגין הציוד - מעמידה בספק רב את אמינות גרסתו. על כך יש להוסיף את מחדלו של המבקש המתבטא באי הבאת רואה החשבון ליתן עדות על המסמך בניסיון לשפוך אור על עסקת מכירת הציוד. בנסיבות אלה, לא פלא שבית המשפט המחוזי לא התרשם מהמסמך וממילא לא ראה מקום ליתן לו משקל רב [ראו פסקה 24 לפסק דינו. באשר לסמכותו של בית המשפט בערכאת הערעור לקבוע כן, מכוח תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ראו והשוו: ע"א 7298/10 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' אחד העם מזון והשקעות בע"מ (טרם פורסם, 9.7.2012), פסקה 33 לפסק דיני].
11. אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובת המשיבה איני עושה צו להוצאות.