א. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת רוטלוי) מיום 13.7.05 בגדרה נדחתה בקשת המבקשת, כיום אסירה, כי הסדרי הראיה המתקיימים בינה לבנה הקטין (להלן: הילד) יימשכו עד תום הליכי הערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז המרכז בראשון לציון (סגן הנשיא בוקובסקי) מיום 6.7.05 (בתיק אמ"צ 64/03). בפסק הדין נקבע כי התקיימו במבקשת תנאי סעיף 13(7) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק האימוץ), הוכרז על בנה הילד כבר-אימוץ ונקבע כי האימוץ יהיה סגור. בהחלטה נוספת בעקבות פסק הדין מייד לאחר שימועו, נקבע על-ידי סגן הנשיא בוקובסקי, כי יופסקו הסדרי הראיה שהתקיימו עד לפסק הדין. בקשה בעניין זה שהוגשה לבית המשפט המחוזי נדחתה, כאמור, ומכאן הבקשה הנוכחית. נמסר כי הערעור קבוע ליום 26.9.05.
ב. (1) המבקשת, אימו של הילד שהוא בן חמש שנים וכחודשיים. היא כיום כאמור אסירה, הנמצאת בתהליך ראשוני של גמילה מסמים. בהתאם להחלטת סגן הנשיא בבית המשפט לענייני משפחה מיום 3.3.05 (בש"א 2/05 במסגרת אמ"צ 64/03) התקיימו הסדרי ראיה וביקור בין המבקשת לבנה באגף המשפחה של בית הכלא שבו היא שוהה, וזאת בתדירות של כאחת לשבועיים.
(2) ביום 6.7.05, לבקשת היועץ המשפטי לממשלה (המשיב) הכריז בית המשפט לענייני משפחה על הילד בר-אימוץ. נקבע, בפסק דין מפורט ומנומק כי לגבי הורי הילד, המבקשת והמשיב הפורמלי - מתקיימים תנאי סעיף 13(7) לחוק האימוץ, היינו, אינם מסוגלים לדאוג כראוי לבנם בשל התנהגותם ומצבם, ואין סיכוי שמצבם זה ישתנה בעתיד הנראה לעין, למרות עזרה כלכלית וטיפולית סבירה שקיבלו מרשויות הרווחה. בפסק הדין תוארו תולדותיהם העצובות של ההורים, הקשורות ברקע קשה, בעבריינות ובסמים ותולדות הילד, שמסוף 2002, לאחר תקופה של גידול במסגרת הוסטל ובבית על-ידי המבקשת וכן האב, נמצא מסוף 2002 שלא בידי הוריו (בקשת ההכרזה כבר-אימוץ הוגשה באוקטובר 2003). נאמר באשר לבקשה לתסקיר משלים בקשר למפגשים עם האם בכלא, כי "... גם אם נצא מתוך הנחה שהמפגשים בין הקטין למשיבה הינם חיוביים ומשרתים את טובתו של הקטין אין בכך מאומה, הקטין אינו זקוק להורה של ביקורים...". לגופה של שאלת האימוץ נאמר "... מנסיון העבר ניתן ללמוד, כי כאשר המשיבה לא נמצאת במסגרת היא מועדת וחוזרת לסורה. מכל מקום, הקטין איננו בן ערובה של המשיבה ונתון לתעתועיה ושגיונותיה. מבחינתו של הקטין המשיבה אחרה את הרכבת...". לדעת בית המשפט, היה מקום לפתוח בהליכי האימוץ עוד קודם למועד שבו נפתחו. באותו מועד החליט בית המשפט - כאמור - כי לא יתקיימו עוד מפגשים בין המבקשת לבין בנה, ואף ציין כי אילו הוגשה בקשה בהתאם לסעיף 12ג' לחוק האימוץ להעברה למשפחה המבקשת לאמץ, היה כנראה מאשר זאת. ביום 13.7.05 (ובהחלטה נוספת מיום 31.7.05), דחה בית המשפט המחוזי, בהחלטה קצרה, את בקשת המבקשת להורות על המשך הסדרי הראיה, וכן בקשה שהועלתה אף בפניו לתסקיר משלים ערוך בידי העובדת הסוציאלית של הכלא בו שוהה המבקשת.
(3) בבקשה הנוכחית שב בא-כוח המבקשת וביקש, כי הסדרי הראיה בין המבקשת לילד ימשיכו להתקיים עד תום הליכי הערעור. לטענתו, סיכויי הערעור טובים ויהא זה קשה להשיב את המצב לקדמותו אם תזכה המבקשת בערעורה. עוד נטען, כי לא ניתן לקבוע כי אין סיכוי לשינוי במצבה העתידי של המבקשת. במיוחד נטען, כי בחוות-דעת מומחה פסיכיאטרי שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה, ושהיתה אחד היסודות המרכזיים בפסק דינו, נפלו פגמים קשים. בגדר זאת נטען כי חוות-הדעת אינה בוחנת את המשמעות של הניתוק מאימו לגבי הילד, ואינה מאפשרת להכריע בשאלות צמצום תוצאותיו של האימוץ ושמירת קשר בין המבקשת לבנה. עוד נטען, כי טובת הילד עולה בקנה אחד עם שמירה על קשר רציף בינו לבין אמו, וכי יש במקרה דנן חשיבות החורגת מעניינם של הספציפי של הצדדים ומצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.
ג. (1) נוכח רגישותם של נושאים הכרוכים באימוץ וסביבו, וצער ניתוקו של ילד מהוריו הביולוגיים, מן הקשים והכואבים בתחומי המשפט, קיימתי דיון בבקשה. בהחלטת הזימון לא חויב בא כוח האב (המשיב הפורמלי) להתייצב. בדיון טען בא כוחה של המבקשת, כי עד פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה והחלטתו בדבר הפסקת הביקורים, לא הוגשה כל בקשה מטעם המשיב לשינוי בהסדרי הראיה, ואלה - לשיטת המבקשת - גרמו טוב לילד, ומכל מקום לא נטען על-ידי המשיב כי נגרם לו נזק, ובכך יש כדי להעיד כי אין בהמשך הביקורים סתירה לטובת הילד. במיוחד תמך בא כוח המבקשת יתדותיו בהחלטת סגן הנשיא בוקובסקי מיום 3.3.05, שבה חידש את הסדרי הראיה שהופסקו עם כליאתה של המבקשת. הביקור האחרון, כנטען, נועד להתקיים סמוך לשימוע פסק הדין, ומשנודע על השימוע הופסקו הביקורים. ההחלטה עתה - בבית המשפט לענייני משפחה - עומדת כנטען בסתירה לתובנות ההחלטה מ-3.3.05 באשר לטובת הילד. באשר לסיכויי הערעור, הטענה העיקרית הופנתה, כמו בבקשה הכתובה, כלפי עדות המומחה הפסיכיאטרי, שהתיחס לנושא כנטען בלא בדיקת הקשר בין הילד לאמו, ולשיטת המבקשת יהא צורך במינויו של מומחה נוסף. נטען כי המקרה הנוכחי הוא חריג, כיוון שהאם גידלה את הילד לשיטתה בהצלחה קרוב לשנתיים; וכי אין להשוות בין המשיב הפורמלי (האב) למשיבה באשר למסוגלות.
(2) באת כוח המשיב הדגישה, כי הילד בן למעלה מחמש, ומשניתן פסק הדין, השתנה המצב העובדתי והמשפטי ויש צורך להכינו לקראת השלב הבא, על-ידי ניתוקו מההורים הביולוגיים. טרם הוגשה בקשה להעברה למשפחה מאמצת לפי סעיף 12(ג) לחוק האימוץ, שכן טרם הוחלט באשר לעמדה כלפי המשפחה האומנת, וישנה התלבטות באשר להמשך; ואולם, גילו של הילד פועל לרעתו. באת כוח המשיב ציינה, כי לשיטתה לא היתה התקופה שבה שהה הילד במחיצת אמו (כשנתיים) תקופה טובה - התקופה הטובה בה שהו יחד לא ארכה יותר משלושה חודשים - והוא נחשף לעבריינות. משנשקלו כל הראיות ובית המשפט לענייני משפחה הגיע למסקנה נחרצת ונטולת התלבטויות באשר להכרזת הילד כבר-אימוץ, אין מקום להותירו במערכת מיטלטלת. אשר לביקורים בכלא, נטען כי הדיווחים מגורמי הרווחה אינם מצביעים בכיוון חיובי, והמסרים העשויים להיות מועברים על-ידי המבקשת לילד נוגדים את החלטת בית המשפט באשר לאימוץ. לעת הזאת זקוק הילד, שנפגע קשות עד כה, לטיפול לקראת מעברו, והביקורים בכלא מרעים את מצבו, וכל עיכוב נוסף בהסדרת עניינו עלול להיות הרסני.
(3) בא כוח המבקשת הטעים, כי לשיטתו לא שינה פסק הדין את הנסיבות לעניין הסדרי הראיה בטרם נשמע הערעור. אי המשכם של ההסדרים עומד בסתירה לטובת הילד; ואף אם יימצא הילד בר-אימוץ גם בערעור, תעתור המבקשת לאימוץ פתוח הממשיך את הקשר. לכן יש מקום להמשך הביקורים, ולוא עד שמיעת הערעור.
(4) המבקשת עצמה טענה כי ביקורי בנה בכלא היו חיוביים, היא עצמה נקיה מזה זמן מסמים, ואינה "מפלצת" כפי שמתארים אותה; היא פרצה בבכי.
ד. (1)(א) עיינתי, מעבר לבקשה וצרופותיה, ובמיוחד פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה והחלטותיו, גם בחוות דעתו של הפסיכיאטר, מומחה בפסיכיאטריה של הילד והמתבגר, לבית המשפט, שעליה השתית בית המשפט לענייני משפחה במידה רבה את הכרעתו. לאחר הערכה קלינית של המבקשת ואבי הילד ודיון מפורט, נאמר כי ההורים הם "בעלי דפוסים עברייניים, בעלי הפרעת אישיות אנטי סוציאלית, בעלי רקע גנטי משפחתי של התמכרויות שונות במשפחות מוצאם, בעלי דפוס קבוע ומתמשך של התמכרות לסמים קשים ושונים, אשר לא הגיבו, לאורך זמן, לטיפולים... שניהם וכל אחד לחוד מצויים בתהליך הרסני ממושך מאוד... עולה בבירור, ש(הם)... נעדרים מסוגלות הורית כרונית". חוות הדעת המליצה להכריז על הילד כבר-אימוץ, בלא אימוץ בכוח, בשל "פסיכופתולוגיה אישית וחברתית חמורה ביותר" והיותם מכורים לסמים; המשך מעורבותם עלול להשפיע לרעה על הילד ואף לסכן את המשך התפתחותו, "ולסכן ואף לאיים על הקשר עם המשפחה המאמצת". כן התבקש טיפול ומעקב פסיכולוגי-פסיכיאטרי לילד לאורך זמן, עקב הסיכון בו הוא מצוי כבר עתה.
(ב) כן עיינתי בפרוטוקול חקירתו הנגדית של המומחה, שבמהלכה ציין באשר לשעבודה של המבקשת לסם, שהוא (הסם) "עריץ, שליט, רודן, דיקטטור שהכתיב לה את התנהגותה בכל המישורים וגם לגבי הקטין". עוד ציין, וצוטט על-ידי בית המשפט לענייני משפחה, כי "פסק הדין... לגבי המסוגלות ההורית ניתן על-ידי ההורים בנטישתם את ילדם ושקיעתם בתוך הסם", ולגבי האם ספציפית - ברצף של עשרים שנה של סם; כן דיבר המומחה על המתחים בין בני הזוג שבסופו של דבר הרסו, כלשונו, את נשמת הילד. לשאלת בא כוחה של המבקשת בדבר אי בדיקת הילד עצמו על-ידיו, השיב כי בית המשפט לא פנה אליו בנושא זה. המומחה הוסיף שבח לרשויות שניסו "לעזור ולהציל את (המבקשת) מעצמה ומההובלה שלה את עצמה להכשלה עצמית... ההשקעה האין סופית של גורמי ההצלה". בהמשך (לאחר התיחסות לאב) חזר המומחה והדגיש, כי ההורים אינם מסוגלים לספק את צרכי הילד ולהתמודד עם מצוקותיו, וצפויים לו נזקים גדולים אם יועבר אליהם.
(2) הוגש על-ידי באת כוח המשיב אבחון פסיכודיאגנוסטי שנעשה לילד ביום 20.4.05 על-ידי פסיכולוגית חינוכית, ששיבח את אישיותו של הילד אך ציין את קשייו הרבים וכן "השפעה מזיקה של סביבה חסרת יציבות, כאוטית, מתאכזרת ולא בנויה לצרכיו"; ולכן זקוק הוא ל"קביעות, יציבות, ומוגנות בחייו", עם "דמויות מטפלות קבועות ונכונות להשקיע בו תוך מחויבות לאורך זמן... יש להגן עליו מפני דמויות המסכנות את עתידו".
(3) כן הוגש על-ידי באת כוח המשיב דו"ח השירות למען הילד מיום 14.8.03, שתיאר "מסרים מבלבלים" שהועברו לילד על-ידי המבקשת בעת הביקורים, וכן תיאור חששותיו של הילד מן הביקורים בכלא, אם כי נאמר שלאחר שלב ההסתגלות משתף הילד פעולה עם אמו במשחק ומתקשה בפרידה והדבר מוסבר בארעיות ובטלטלות, וכן נאמר כי בביקורים האחרונים גבר חוסר הרצון של הילד, ועל כן התרשמותה של העובדת הסוציאלית המלווה את התהליך לאורך זמן רב, היא כי "הביקורים אינם תורמים למצבו הנפשי והרגשי... ההיפך הוא הנכון"; המבקשת, כך נטען, רואה את טובתה שלה אך גרמה לילד צלקות בל יימחו. לכך נתבקשה הפסקת הביקורים לאלתר. בתזכיר נוסף מאותו יום נאמר כי אין המבקשת מוכנה עדיין לפגישת פרידה מבנה, שהוא הליך המקובל לאחר הכרזת בר-אימוץ, אך העובדת הסוציאלית משוחחת עם הילד בנושא זה; עתה מתוכנן ביקור פרידה ב-7.9.05.
(4) תיקי אימוץ כולם עצובים עד מאוד, ותיק זה בתוכם. הארכתי בתיאור הדברים כי מחד גיסא, ניכרים רצונה של המבקשת בקשר עם בנה ואף אהבתה לו, ומאידך גיסא, כל האינדיקציות שמנה בפירוט ובשקידה סגן הנשיא המלומד, הן ההיסטוריה העגומה של המבקשת והן האבחון הנחוץ על-ידי הפסיכיאטר, הכל מצביע לכיוון ההחלטה הקשה שקיבל סגן הנשיא, בשל טובת הילד. כשלעצמי אכן מסופקני מאוד - למרבה הצער - באשר לסיכויי הערעור, אף שאין בידי לקבוע מסמרות; האבחונים שנעשו להורים (ולענייננו המבקשת) מזה ולילד מזה, מצביעים על צורך ביציבות לילד, הזקוק - כפי שציין סגן הנשיא - לא להורה של ביקורים אלא להורה של חיים נמשכים, ולכך לא עמדו למבקשת כוחותיה, ואין צפי שונה. לא הרי אהבה כהרי יכולת לגדל; אך פשיטא הוא שילד צריך לגדול באופן שיתן לו אופק של חיים יציבים ותקינים. ואולם, ילד זה נולד לתוך טרגדיה אנושית, וחייו עד עתה היו בתוכה; על פני הדברים, עשו הרשויות מאמצים גדולים לחלץ את המבקשת (והאב) מיוון המצולה כדי שיגדלו את בנם אך היד שהוגשה הושמטה, וגם לנגד עיני בית המשפט המחוזי בערעור תעמוד במלוא כובדה השאלה היש סיכוי לגדילה נורמלית של הילד בתנאים רגישים כל כך שבהם שרויים הוריו ובכשל ניסיונותיהם להיחלץ מן המצולה.
(5) אשר לשאלת הביקורים, הובע גם חשש ממסרים שהמבקשת, שרצונה בקשר עם הילד קיים בודאי כאמור, תעביר לו בדבר סיכוי להחזיק בו - מה שהוכרע אחרת, תלוי לפי שעה בערעור ומוטל בספק (ראו נילי מימון, אימוץ ילדים: החוק והמשפט, 180). מאידך גיסא, יש עדיין חוט דק - למצער "חוט משפטי" - של סיכוי במדרג הערעורי, שאף אם הוא דק כאמור לא ניתק עד תום. על כל אלה חופה סימן השאלה היש בביקור כדי להשפיע באורח לא ראוי על הילד.
(6) החלטתי בהסכמת המשיב לדון בבקשה כבערעור, ואני מחליט לקבלו חלקית. המשיב ביקש אמנם לשוב ולהציג טיעונים, אך אין צורך בכך נוכח ההזדמנות שניתנה לטיעון מלא בעל פה ולהגשת מסמכים כפי שפורט לעיל, ושוכנעתי כי לא תיפגע זכות המשיב כבעל דין (תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). נוכח כל העולה בבירור מן החומר שקראתי וששבתי ועיינתי בו, לא אוכל לאשר הסדרי ראיה כפי שהיו עד לפסק הדין; הם נקבעו, לאחרונה בהחלטתו של סגן הנשיא מ-3.3.05, בטרם נפל הפור האחרון עד כה בפסק הדין המנומק, והמצב אכן נשתנה. ואולם, שאלתי את הצדדים באולם בית המשפט אם יש מקום לביקור אחד עד למועד שמיעתו של הערעור ב-26.9.05, כדי שהחוט הדק לא ייקרע בטרם הכרעה סופית. באת כוח המשיב סברה כי אין מקום לכך, ובא כוח המבקשת סבר כי הדבר אינו מספיק ויש לחזור למתכונת הקודמת (שפירושה כ-3 ביקורים עד לשמיעת הערעור). נתתי אל לבי, בעיון לאחר הדיון, כי במזכר השירות למען הילד מדובר כאמור על ביקור פרידה ב-7.9.05. החלטתי היא כי ביקור במועד זה (או סמוך לו לפי נוחות הנוגעים בדבר) ייערך, גם אם לא בהכרח יהא ביקור פרידה כמשמעותו ה"סופית", אלא יוסבר לעת הזאת לילד, כדרך שבעלות ובעלי המקצוע יודעים לעשות, כי תיתכן פרידה מאמו כדי ליתן לו בית, ולכן הוא בא לבקרה ולראותה בקשר לכך; אני מאמין שלא יהא בזאת כדי לנגוד את טובת הילד ולפגוע בו, שהרי ממה נפשך, אם לא יאושרו הסדרי ביקור בהמשך, ואם יידחה הערעור, ייערך לכל היותר ביקור פרידה נוסף. סבורני שראוי - מטעמי סדר טוב - כי המשך ההחלטות באשר להסדרי ראיה ייעשה על-ידי בית המשפט המחוזי בדונו בערעור. עוד אבקש, כי יונח תסקיר משלים על-ידי המשיב לפני בית המשפט המחוזי לקראת הערעור, ואליו יצורף באמצעות השירות למען הילד ובהסכמת באת כוח המשיב, ומבלי לפגוע כל עיקר במלאכה החשובה והמסורה שעושה לאורך תקופה ממושכת העובדת הסוציאלית מן השירות למען הילד, גם מזכר של העובדת הסוציאלית של "נווה תרצה" באשר להתרשמותה שלה מן המבקשת ומן הביקורים; זאת כדי שמלוא התמונה מכל הזויות יהיה לנגד עיניו של בית המשפט שלערעור. בית המשפט ישקול אם לאשר ביקור בהמשך אם לאו, לפי טובת הילד. הערעור מתקבל איפוא חלקית בהתאם לאמור.
ניתנה היום, י"ג באב תשס"ה (18.8.05).
ש ו פ ט
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. מפ