לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' דרורי) מיום 12.9.2013 ברמ"ש 55332-06-13, במסגרתו נדחתה בקשת רשות הערעור אותה הגיש המבקש על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (השופט מ' הכהן) מיום 28.5.2013 בת"ע 42200/06, בה נדחתה בקשת המבקש לביטול עיכוב ההליכים מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות).
עובדות והליכים קודמים
1. הבקשה שלפני הינה חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של התדיינויות משפטיות בה נוטלים חלק בעלי הדין, ועניינה בסכסוך שנתגלע בין המבקש לבין אימו ואחיותיו (להלן: המשיבים) ביחס לחלוקת עזבון ד' מ' ז"ל, אבי המבקש ואחיותיו ובעל האם (להלן: המנוח). בית משפט זה דן בבקשה קודמת של המבקש [רע"א 5061/11 פלוני נ' פלוני (24.11.2011) (להלן: עניין פלוני)], ובתוך כך סקר באריכות את קורות הפרשה (ראו: שם, פסקאות ב-י להחלטתו של השופט א' רובינשטיין). משכך אתייחס בתמצית לאירועים הקודמים ואתמקד ברלוונטיים לענייננו.
2. ראשיתם של ההליכים המשפטיים בין הצדדים בשנת 2006 עת הוגשה בקשה לצו ירושה בעניין עזבון המנוח על ידי אחת מבנותיו, לה התנגד המבקש, ובתביעה למזונות ולסעד הצהרתי ביחס לחלקה של האם, אשר לימים הלכה לעולמה, בירושת המנוח. בהתאם להסכם בוררות בין הצדדים מיום 10.1.2007 (להלן: הסכם הבוררות), הורה בית המשפט לענייני משפחה (השופטת נ' מימון) על עיכוב הליכים בתיק הנדון, ועל העברת המחלוקת להכרעה על ידי בורר, הרב מיכאל שיינמן (להלן: הבורר שיינמן). ביום 31.7.2009 יצא פסק הבוררות מלפני הבורר. עתירת המשיבים לביטול פסק הבוררות בטענות שונות, וביניהן כי הבורר לא הכריע בשאלת זכויותיה של האם בירושת המנוח ולא פסק על פי הדין המהותי כמתחייב בהסכם הבוררות, נדחתה על ידי בית המשפט לענייני משפחה ביום 13.10.2010 בת"ע 42206/06 (השופט מ' הכהן). מנגד, בית המשפט המחוזי (השופט מ' דרורי) קיבל את בקשת רשות הערעור אותה הגישו המשיבים, בה נטען כי הבורר לא פסק ולא דן כלל בזכויותיה של האם. על כן הורה בית המשפט בפסק דינו מיום 6.6.2011 ברמ"ש 33991-11-10 על החזרת פסק הבוררות לבורר שיינמן, למען יכריע בשאלת זכויות האם בירושת המנוח בהתאם להלכת השיתוף ועל פי חוק הירושה, התשכ"ה-1965. יצוין כי במסגרת פסק הדין נדחתה בקשת המשיבים, לה התנגד המבקש, כי ההליך לא יוחזר לבורר אלא ישוב להתנהל בבית המשפט בעקבות אובדן אמון בבורר. במסגרת עניין פלוני נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק הדין מיום 6.6.2011 אותה הגיש המבקש.
3. ביום 10.5.2012 עתרו המשיבים לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה להעברת הבורר שיינמן מתפקידו ולהשבת ההליכים לדיון בבית המשפט נוכח התבטאויות חריפות מצד הבורר כנגד פניית המשיבים לביטול פסק הבוררות. המבקש, מצידו, התנגד לבקשה וטען כי יש להמשיך בהליכי הבוררות לפני הבורר שיינמן. ביום 27.12.2012 הורה בית המשפט לענייני משפחה (השופט מ' הכהן) על העברת הבורר שיינמן מתפקידו מכוח סעיף 11(1) לחוק הבוררות, וכפועל יוצא קבע כי יש למנות בורר חליף ניטראלי, בכפוף להסכמת הצדדים, בכדי להביא לסיום יעיל ומהיר של ההליכים. משלא הגיעו הצדדים להסכמה מינה בית המשפט לענייני משפחה (השופט מ' הכהן) ביום 25.2.2013 את פרופ' יעקב בזק כבורר (להלן: הבורר בזק).
החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 28.5.2013
4. הבורר בזק קיים ישיבת בוררות ביום 25.4.2013 וכן נתן מספר החלטות ביניים בחודשים מרץ-יוני 2013, במסגרתן נקבעו מועדים מוסכמים לדיון בחודשים אוקטובר-נובמבר 2013. במקביל פנה המבקש לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה לביטול עיכוב ההליכים ולחידושם בבית המשפט מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות. ביום 28.5.2013 דחה בית המשפט לענייני משפחה (השופט מ' הכהן) את הבקשה בהדגישו כי למעשה מדובר בבקשה לעיון חוזר בהחלטתו מיום 27.12.2012 ובניסיון לערער על החלטה זו ועל פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 6.6.2011. מעל לצורך העיר בית המשפט לענייני משפחה כי המבקש מנוע ומושתק מלהעלות את הטענות שהציג בבקשתו, שכן עד להגשתה התנגד להשבת ההליכים לבית המשפט, וכי המבקש לא הצביע על כל נימוק ענייני חדש או על שינוי נסיבות התומכים בבקשתו.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 12.9.2013
5. על החלטת בית המשפט לענייני משפחה הגיש המבקש בקשת רשות ערעור, בה תקף, למעשה, גם את החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 27.12.2012. המבקש מיקד בקשתו בטענה כי הימשכות הליכי הבוררות מזה שש שנים מצדיקה את השבת ההליכים לבית המשפט וכי החלטת בית המשפט לענייני משפחה על המשך הליך הבוררות פוגעת אפוא בזכותו לפנות לבית המשפט. עוד טען המבקש, בין היתר, כי משהועבר הבורר שיינמן מתפקידו בטל הסכם הבוררות מעיקרו. מנגד טענו המשיבים, בין היתר, כי טרוניית המבקש בדבר הימשכות הליכי הבוררות, כמו גם יתר טענותיו, הינן כסות בלבד להתנגדותו לזהות הבורר החליף, שהרי כל עוד שימש הבורר שיינמן בתפקידו, ללא קשר למשך ההליכים, נלחם המבקש למען המשך הבוררות. ביום 12.9.2013, לאחר דיון לפניו בו שטחו הצדדים את טענותיהם המהותיות זה כלפי זה, דחה בית המשפט המחוזי את בקשת רשות הערעור בקובעו כי בית המשפט לענייני משפחה פסק כדין בנסיבות שנוצרו. בית המשפט המחוזי דן בטענות הצדדים לגופן, מבלי לקבוע כי ניתנה רשות ערעור כמבוקש ומבלי לקבוע כי היא נדונה כערעור.
טענות הצדדים
6. המבקש טוען - באמצעות באי כוחו, עו"ד בעז פייל ועו"ד יהושע ליברמן - כי, למעשה, דן בית המשפט המחוזי בבקשתו למתן רשות ערעור כבערעור ודחה אותה לגופה. משכך סבור המבקש כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן בהרכב חסר ולפיכך בחוסר סמכות - פגם היורד לשורש ההליך ומצדיק ביטולו. זאת משום שבערעור על הכרעת בית המשפט לענייני משפחה בעניין בוררות יש לדון במותב שלושה, כפי שקבע בית משפט זה אף במסגרת הפרשה דנן, בהחלטתו בעניין פלוני מיום 6.6.2011, ואילו בית המשפט המחוזי נתן החלטתו בשבתו בדן יחיד.
7. עוד טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי קבע שעל המבקש לא חלים השתק ומניעות, ובכך הפך את החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 28.5.2013. משכך שגה בית המשפט המחוזי, לטענתו, משלא הורה על חידוש ההליכים בבית המשפט. לצד זאת חוזר המבקש על טיעוניו, אותם העלה לפני בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי, לפיהם נוכח הימשכות הליכי הבוררות זה שש שנים, ביטולו של פסק הבורר והעברת הבורר שיינמן מתפקידו, יש לראות את הסכם הבוררות בין הצדדים כבטל מעיקרו, ועל כן המשך עיכוב ההליכים בניגוד לרצון המבקש, גורם לאחרון עיוות דין חמור. בהקשר זה טוען המבקש כי שאלת כיבוד הסכם הבוררות על אף שינוי ההסכמות וההנחות שבבסיסו, כאמור, הינה שאלה בעלת חשיבות ציבורית עקרונית. כמו כן טוען המבקש כי הותרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו, כאשר מדובר בפסק דין שניתן על פי הנטען בחוסר סמכות, השלכות רוחב החורגות מעניינם של הצדדים, שכן יש בכך משום מתן הכשר לפגם דיוני יסודי, בניגוד להלכה הנוהגת.
8. המשיבים טוענים תחילה - באמצעות באי כוחם, עו"ד מאיר הגר ועו"ד אברהם אינדורסקי - כי לא נפל פגם דיוני בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שכן האחרון לא דן בערעור המבקש לגופו, אלא דחה את בקשתו למתן רשות הערעור, ומשכך הכרעתו בדן יחיד ניתנה כדין ובסמכות. עוד חוזרים וטוענים המשיבים כי טענות המבקש מופנות כנגד החלטות חלוטות ועל כן הוא מנוע ומושתק מלהעלותן. לצד זאת טוענים המשיבים כי למעשה מתנגד המבקש אך ורק למינויו של הבורר בזק, שהרי לאחר שהחליט בית המשפט לענייני משפחה על עצם מינויו של בורר חליף, המתין המבקש חודשיים נוספים, עד שנתבררה זהות הבורר, בטרם הגיש בקשתו לביטול עיכוב ההליכים. לאור האמור, ובשים לב לכך שהימשכות הליכי הבוררות נובעת, לטענת המשיבים, מהתנהלות המבקש, ולכך שעד לאחרונה התנגד המבקש להפסקת הליכי הבוררות, טוענים המשיבים כי התנהלות המבקש נגועה בחוסר תום לב.
דיון והכרעה
9. לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בבקשה לפני ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כפי שקבע בית משפט זה פעמים רבות בעבר, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן אך ורק כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים או מקום בו נדרשת התערבותו של בית המשפט למניעת עיוות דין בלתי מתקבל על הדעת [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 213-211 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין)]. כך ודאי משעניינה של הבקשה בהחלטת בית משפט לפי חוק הבוררות, שהרי רשות ערעור במקרים מסוג זה ניתנת במשורה ובכפוף למבחנים האמורים אף אם הייתה דרכם לפתחו של בית המשפט קצרה יותר [ראו: רע"א 3680/00גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6) 605 (2003); רע"א 1175/13 ארלנגר נ' עמותת בית הכנסת הגדול, פסקה 8 לחוות דעתי (14.4.2013)]. הבקשה שלפני אינה נמנית על חריגים אלו ולא מצאתי כי נגרם במקרה דנא עיוות דין.
10. עוד אעיר כי נטייתו של בית משפט זה שלא להתערב מתחזקת נוכח תוצאת הכרעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה יושב הסכסוך לבורר. שכן בניגוד לטענת המבקש, אין המדובר בהכרעה בעלת השפעה בלתי הפיכה ה"סוגרת" את ההליכים בין הצדדים. אלו יתבררו במסגרת הבוררות ואפשר שיעמדו לביקורת הערכאות בהמשך.
11. אקדים ואעיר, מבלי להידרש לטענות לגופן, כי אין ממש בטענת המבקש לפיה קבע בית המשפט המחוזי כי על טענות המבקש לא חל מחסום דיוני בשל מניעות והשתק ובכך שמט פסק דינו את הבסיס תחת החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה מיום 28.5.2013. ראשית, החלטתו האמורה של בית המשפט לענייני משפחה איננה נשענת על נימוקים אלו, אשר צוינו בה בבחינת למעלה מן הצורך. שנית, בית המשפט המחוזי קבע כי בית המשפט לענייני משפחה החליט נכונה, מבלי שדן כלל בטענות הדיוניות האמורות. לפיכך הכרעותיהן של שתי הערכאות עולות בקנה אחד.
12. לגופו של עניין; עסקינן במחלוקת נקודתית בין הצדדים המתמצה בשאלה אם במסגרת פסק דינו מיום 12.9.2013 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת רשות הערעור אותה הגיש המבקש, או שמא קיבל האחרון את הבקשה ודן בה כבערעור, אותו דחה לגופו. ואולם, עיון בפסק הדין מעורר קושי להכריע במחלוקת דנא, ודומה כי יש ממש בטענות שני הצדדים בעניין זה. ובמה דברים אמורים?
13. מחד, בית המשפט המחוזי הכתיר את הכרעתו כ-"פסק דין", דן לגופן במספר סוגיות מהותיות אשר אין להידרש אליהן ברגיל במסגרת הפעלת שיקול דעת לעניין קבלת בקשת רשות הערעור או דחייתה, ואף דחה את טענות המבקש בכמה מסוגיות אלה. מאידך, קיימים בפסק דין סימנים המעידים כי בית המשפט המחוזי לא נעתר לבקשת רשות הערעור ולא דן בה כבערעור, ובראשם העובדה כי קבלת רשות הערעור איננה נזכרת בפסק הדין כלל. יתרה מזאת, בית המשפט אף ציין במפורש כי הוא דוחה את בקשת רשות הערעור [השוו: סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל 1233 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) (להלן: אוטולנגי). חיזוק נוסף למסקנה זו נמצא בהימנעותו של בית המשפט מלדון הן בטעמים לחידוש ההליכים בבית המשפט אותם העלה המבקש, והן בטענות המקדמיות אותן העלו המשיבים לפני בית המשפט לענייני משפחה כנימוקים מרכזיים להתנגדותם לבקשת המבקש.