בין המבקשת והמשיבה מס' 1 (להלן: המשיבה) נכרת הסכם להקמת שני בניינים במסגרת חוזה פיתוח באשדוד (להלן: ההסכם). במסגרת ההסכם הסכימו הצדדים על מנגנון להכרעה בחילוקי דעות, באמצעות בורר מוסכם, עו"ד זכריה פייט (להלן: הבורר) ומינוי מהנדס בודק (להלן: המהנדס).
משנתגלע בין הצדדים סכסוך, במסגרתו סילקה המבקשת את המשיבים מאתר הבנייה, פנו הצדדים לבורר כדי שיכריע בתביעותיהם ההדדיות. לאחר בוררות שנמשכה למעלה מחמש שנים, נתן הבורר פסק בוררות בו הגיע למסקנה, כי המבקשת הפרה את ההסכם וביטלה אותו שלא כדין. הבורר חייב את המבקשת בתשלום עבור עבודות הבניה שבוצעו באתר ועבור הנזקים שהביטול גרם למשיבה.
בעקבות זאת, הגישה המבקשת בקשה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לביטול פסק הבוררות והמשיבה הגישה בקשה לאשרו.
בית-המשפט המחוזי (כבוד סגנית-הנשיא ר' שטרנברג אליעז) דחה את הבקשה לביטולו ואישר את פסק הבוררות. בית-המשפט דחה את טענותיה של המבקשת לגבי חריגה מסמכות של הבורר וכן דחה את יתר טענותיה בדבר התקיימותן של עילות ביטול בהיעדר תשתית ראויה לטענות.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה טוענת המבקשת, כי בחישוביו של הבורר נפלה טעות מהותית, הסותרת קביעות אחרות שלו בפסק הבוררות. עוד טוענת המבקשת, כי הבורר לא קיים את חובת ההנמקה הנדרשת ממנו, בהיות המקרה דנן מקרה מורכב, הכולל דרך חישוב מורכבת, שאינה ברורה על פניה. לגבי שתי הטענות הללו טוענת המבקשת, כי מדובר בשאלות המבטאות שאלות משפטיות עקרוניות אשר ההלכה בהן דורשת הבהרה.
מנגד טוענת המשיבה, כי הגם שהמבקשת מנסה להציג את טענותיה כטענות עקרוניות, הרי שמדובר בניסיון לערער על קביעות מהותיות של הבורר. לטענת המשיבה, אין בחישוביו של הבורר כל טעות, אלא מדובר בתוצאות המבוססות בקביעות אותן עשה במהלך הבוררות ואשר המבקשת חולקת עליהן. כן טוענת המשיבה, כי החלטותיו של הבורר מנומקות דיין וכי ניתן להבין מהן את הדרך בה ביצע את חישוביו.
לאחר עיון בטענות הצדדים, נחה דעתי, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.
הלכה היא, כי רשות ערעור על פסק-דין שניתן בבקשה לביטול פסק בוררות אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק במקרים שבהם עומדת להכרעה שאלה שיש לה היבט עקרוני החורג מתחום עניינם הפרטי של בעלי הדין (ראו רע"א 3505/00 רם חברה לעבודות הנדסיות בנין ושוברי גלים בע"מ נ' אחים שורק בע"מ (לא פורסם)).
הגם שהמבקשת מנסה להלביש את טענותיה בכסות עקרונית, הרי שאין בהן אלא ניסיון לערער על קביעותיו העובדתיות של הבורר ועל החישובים אותם ביצע כדי להגיע לתוצאה אליה הגיע. כך גם טענת המבקשת, לפיה החלטת הבורר אינה מנומקת דיה, מנסה לתקוף את העקרונות החישוביים עליהם התבסס הבורר במתן החלטתו, תוך טענה, כי אלו אינם ברורים.
דינה של הבקשה להידחות גם לגופו של עניין, באשר אין היא מגלה עילה לביטול פסק הבוררות. כידוע, טעות כשלעצמה בפסק הבוררות איננה מהווה עוד עילה לביטולו. כפי שציינה השופטת נתניהו בע"א 3439/90 ד.ד.ד. בניה עבודות עפר נ' המועצה האזורית, פ"ד מה(3), 337 , 349-350:
"...טעות כשלעצמה אינה עילה להתערבות בפסק. מדיניותו של חוק הבוררות היא לעודד את מוסד הבוררות ולמעט בהתערבות בפסק הבורר. אלא אם נאמר אחרת בשטר הבוררות, אין הבורר חייב לפסוק על פי הדין, אף לא לנמק את החלטתו. פסק בורר אינו עומד למבחן בית המשפט כפסק דין של ערכאה ראשונה העומד למבחן ערכאת ערעור. המחוקק צמצם את עילות ההתערבות רק לאלה המנויות ברשימה הסגורה שבסעיף 24. טעות של הבורר אינה אחת מהן, אף לא טעות על פני הפסק, שהיתה עילה לבטול על פי פקודת הבוררות."
(וראו גם סמדר אוטלונגי, בוררות - דין ונוהל (מהדורה רביעית מיוחדת, תשס"ה), בעמ' 985).
בענייננו טוענת המבקשת, כי בפסק הבוררות נפלה טעות סופר, אשר לפי סעיף 22(א)(1) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות) מוסמך הבורר לתקנה לבקשת הצדדים ולפי סעיף 22(ד) לחוק הבוררות מוסמך לעשות כן בית-המשפט הדן בבקשה לביטול פסק הבוררות. עם זאת, המבקשת לא הרימה את הנטל להוכיח, כי אכן בפסק הבוררות נפלה טעות סופר בחישוביו של הבורר. יתרה מכך, המבקשת אף פנתה לבורר, לאחר מתן פסק הבוררות, כדי שיתקן את טעות החישוב לה היא טוענת והבורר קבע, כי אין מדובר בטעות חישוב, אלא במסקנה הנובעת במישרין מהעקרונות החישוביים אותם בחר ליישם. כך שלמעשה, טענותיה של המבקשת טומנות בחובן טענה בדבר טעות מהותית בחישוביו של הבורר. טענה זו, כאמור, אינה מהווה עוד עילה לביטול פסק הבוררות.
טענתה השנייה של המבקשת נוגעת להיקף הנמקותיו של הבורר הן בפסק הבוררות והן בהחלטתו שלא לתקנו. גם טענות אלו לא אוכל לקבל. מעיון בפסק הבוררות עולה, כי הבורר עמד בחובת ההנמקה שנדרשה ממנו במקרה דנן. כפי שנאמר ברע"א 1129/00 שמואל כהן נ' Diamond Express Company (לא פורסם):
"חובת ההנמקה בפסק בורר מיושמת באורח גמיש בהרבה מהמקובל לגבי פסקי דין של בית משפט, ושאלת מידת מילוייה של חובת הנמקה בבוררות נבחנת ממקרה למקרה בהתאם לנסיבותיו. כך, למשל, לענין היקף חובת ההנמקה ינתן משקל לשאלה אם הבורר כפוף לדין המהותי, אם לאו, כמו גם לנסיבות אחרות הקשורות באופיו של הסכסוך.
בענייננו, מכיל פסק הבורר שלד-הנמקה העונה על הנדרש. הפסק כולל ממצאים עובדתיים הנשאבים מראיות שהוגשו ולמסקנות שהסיק הבורר ישנה זיקה לממצאים אלה. בהינתן העובדה כי הבורר בענייננו היה פטור מכבילות לדין המהותי, אורח הנמקתו היה בודאי מניח את הדעת."
דברים אלו יפים גם לענייננו. בפסק הבוררות המפורט קבע הבורר את הקביעות העובדתיות שנדרשו לו לשם הכרעתו, תוך התייחסות לטענות הצדדים ולראיות שהובאו בפניו. בהתבסס על קביעות אלו ביצע הבורר את חישוביו. כך גם בהחלטתו שלא לתקן את פסק הבוררות, דן הבורר בטענת המבקשת, לפיה נפלה טעות בחישוביו ודחה אותה בקובעו, כי התוצאה אליה הגיע נבעה מיישום נכון של העקרונות החישוביים עליהם התבסס וכי לכל היותר מדובר בטעות מהותית, שאין הוא מוסמך לתקנה. בנסיבות העניין, הן פסק הבוררות והן החלטתו של הבורר שלא לתקן את פסק הבוררות עומדות בחובת ההנמקה.
אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.
המבקשת תשלם למשיבים ביחד שכר טרחת עורך-דין בסכום של 10,000 ש"ח.