החלטה בתיק רע"א 6548/11

הנשיא א' גרוניס:

1.        לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד סגנית הנשיאה ו' אלשיך) מיום 26.6.2011 לדחות את ערעור המבקשים על החלטת המשיבים 1 ו-2 (להלן: המנהלים המיוחדים), ששימשו במועד הרלוונטי כמנהלים מיוחדים לנכסי החייבת, המשיבה 3 (להלן: החייבת), לדחות את תביעת החוב של המבקשים. סכום תביעת החוב של המבקשים עומד על כ-6 מיליון ש"ח. מקורה של תביעת החוב הוא בתביעה שהגישו המבקשים נגד החייבת ואחרים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. ביום 18.10.2010 נתן בית המשפט המחוזי בתל-אביב תוקף של פסק דין להסכם הפשרה שנכרת בין בעלי הדין בתביעה האמורה. לפי הסכם הפשרה חויבו הנתבעים (ובהם החייבת) ביחד ולחוד לשלם לתובעים (הם המבקשים בבקשת רשות הערעור שלפנינו) סך של כ-10.5 מיליון ש"ח. תביעת החוב נדחתה על ידי המנהלים המיוחדים הן מפאת איחור של מספר חודשים במועד הגשתה והן משום שהמבקשים גבו, כך נטען, בחוסר תום לב סכום של כ-4.8 מיליון ש"ח מכספי החייבת על בסיס הסכם הפשרה הנזכר. בית המשפט המחוזי קבע כי לא עלה בידי המבקשים להצביע על סיבה מוצדקת לאיחור בהגשת תביעת החוב ודחה את ערעורם על החלטת המנהלים המיוחדים. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

2.        בבקשת רשות הערעור טוענים המבקשים, כי קיימים במקרה דנא טעמים מיוחדים וכבדי משקל, המצדיקים את הארכת המועד להגשת תביעת החוב. בהקשר זה טוענים המבקשים, בין היתר, כי החוב עצמו אינו שנוי במחלוקת, וכי לנושיה האחרים של החייבת לא נגרם כל נזק עקב האיחור בהגשת תביעת החוב. עוד מציינים המבקשים, כי בתקופה שלפני הגשת תביעת החוב נוהל על ידם משא ומתן עם המנהלים המיוחדים והללו הכירו, למעשה, בתביעת החוב. המבקשים מוסיפים עוד, כי בדיון שהתקיים בבית המשפט של פשיטת הרגל לאחר הגשת תביעת החוב מנו המנהלים המיוחדים את תביעת החוב של המבקשים בין תביעות החוב העומדות נגד החייבת.

           המנהלים המיוחדים טוענים, לעומת זאת, כי אין הצדקה לאיחור בהגשת תביעת החוב של המבקשים. המנהלים המיוחדים מציינים כי המבקשים הם מוסדות פיננסיים העוסקים במתן הלוואות והם ידעו בפועל על הליך פשיטת הרגל, לאחר שהמנהלים המיוחדים מסרו להם אודותיו. לטענת המנהלים המיוחדים, התקיימו אמנם פגישות בינם לבין באי-כוח המבקשים לאחר שחלף המועד להגשת תביעות החוב. על-פי הנטען, בפגישות אלה הודיעו המנהלים המיוחדים כי ישקלו בחיוב בקשה להארכת מועד מטעם המבקשים אם תוגש. זאת, בתנאי שהמבקשים יעבירו לידיהם מידע אודות החייבת. אולם, כך ממשיכים המנהלים המיוחדים וטוענים, מידע זה, הנוגע לקשרים בין החייבת לבין חברה זרה בשם Clanport, לא הועבר אליהם ואף הוסתר מהם. בהקשר זה מציינים המנהלים המיוחדים כי המבקשים קיבלו בעקבות הסכם הפשרה האמור, שקיבל תוקף של פסק דין, סכום של כ-4.8 מיליון ש"ח מחברת Clanport הנזכרת לעיל. חברה זו, המצויה לטענת המנהלים המיוחדים בשליטת החייבת, הייתה אף היא צד להסכם הפשרה. לעומת זאת, שאר נושי החייבת טרם קיבלו סכום כלשהו. בנסיבות אלה טוענים המנהלים המיוחדים כי התנהגותם חסרת תום הלב של המבקשים הצדיקה את דחיית תביעת החוב לגופה (בשולי הדברים יוער כי בהתאם לפסק דינו של בית משפט זה מיום 5.2.2012 בע"א 9032/10 שאלת הקשר בין החייבת לבין חברת Clanport הוחזרה לבירור במסגרת הליך פשיטת הרגל). החייבת והכונס הרשמי טוענים אף הם, כי בנסיבות העניין לא הייתה הצדקה לאיחור המבקשים בהגשת תביעת החוב מטעמם, ועל כן יש לדחות את בקשת רשות הערעור.

3.        סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח משולב], התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל) קובע כי המועד להגשת תביעת חוב על ידי נושה בהליך פשיטת רגל הוא שישה חודשים ממועד מתן צו הכינוס. עוד קובע סעיף 71(ב) הנ"ל, כי המועד האמור ניתן להארכה (על ידי הנאמן או הכונס הרשמי בתפקידו כנאמן) "מטעמים מיוחדים שיירשמו" אם הנושה "לא יכול היה" להגיש את תביעת החוב במועד. שאלת פרשנות התנאים הקבועים להארכת המועד להגשת תביעת חוב נדונה בפסק דינו של בית משפט זה מיום 21.8.2012 ברע"א 9802/08 הוועדה המקומית לתכנון ירושלים נ' א.ר מלונות רותם (1994) בע"מ (בפירוק) (להלן: עניין מלונות רותם). בעקבות מתן פסק הדין האמור ניתנה לבעלי הדין בבקשת רשות הערעור שלפנינו הזדמנות להשלים את טיעוניהם. בעלי הדין עשו כן, ועתה הגיע מועד ההכרעה.

4.        צו הכינוס לנכסי החייבת ניתן ביום 31.12.2009. מכאן שבהתאם להוראת סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל המועד האחרון להגשת תביעת החוב של המבקשים היה 30.6.2010. תביעת החוב הוגשה ביום 10.11.2010, היינו באיחור של למעלה מארבעה חודשים (עוד יצוין, כי הפרסום ברשומות אודות צו הכינוס נעשה ביום 2.2.2010. גם אם תימנה התקופה החל ממועד זה, עדיין מדובר באיחור בלתי מבוטל בהגשת תביעת החוב). בנסיבות אלה מתעוררת השאלה האם המבקשים הצביעו על "טעמים מיוחדים", שבגינם לא יכולים היו להגיש את תביעת החוב במועד. בפסק הדין בעניין מלונות רותם אומצה גישה מקלה יחסית לפרשנות התנאים הקבועים בסעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל, בכל הנוגע להארכת המועד להגשת תביעות חוב. זאת, במיוחד כאשר עסקינן בנושה שלא ידע בפועל אודות מתן צו הכינוס, וטרם אירעה התקדמות משמעותית בהליך חדלות הפירעון. באשר לנסיבות בהן יחול החריג, המאפשר את הארכת המועד להגשת תביעת החוב, נקבע בזו הלשון:

"ככלל, החריג יחול בנסיבות שבהן הנושה לא ידע בפועל אודות מתן צו הכינוס או הפירוק ובד בבד יעילות ההליך וקידומו לא ייפגעו באופן משמעותי כתוצאה ממתן הארכת המועד המבוקשת. על מנת להכריע בבקשה להארכת מועד נדרש, אפוא, הנאמן או המפרק שאליו מוגשת הבקשה להתחשב בכלל הנסיבות הרלוונטיות להליך המנוהל על ידו, ולהעריך את השפעתה של קבלת הבקשה על ההליך" (ראו עניין מלונות רותם, פיסקה 14 לפסק הדין).

5.        במקרה שלפנינו אין חולק כי המבקשים היו מודעים בפועל למועד מתן צו הכינוס לנכסי החייבת. בהיותם מוסדות פיננסיים, הנהנים מייעוץ משפטי שוטף, ניתן להניח כי מגבלת הזמן להגשת תביעת החוב הייתה ידועה להם. מכל מקום קשה לומר כי המבקשים לא יכולים היו להגיש תביעת חוב במועד, כנדרש לפי סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל. עצם העובדה שהמבקשים ניהלו מגעים עם המנהלים המיוחדים בתקופה שלאחר חלוף המועד להגשת תביעת החוב ואף העובדה שהמנהלים המיוחדים הזכירו את תביעת החוב בדיון שהתנהל בבית המשפט של פשיטת הרגל אינן מקימות טעם מיוחד להארכת המועד. בהקשר זה יוער, כי בפסק הדין בעניין מלונות רותם נקבע כי: "אם הנושה ידע בפועל אודות מתן הצו צריכות להתקיים נסיבות נדירות כדי שניתן יהיה לקבוע שהוא "לא יכול היה" להגיש תביעת חוב במועד" (ראו עניין מלונות רותם, פיסקה 10 לפסק הדין). נסיבות נדירות מעין אלה אינן מתקיימות במקרה דנא. על כן איני רואה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, שדחה את ערעור המבקשים על החלטת המנהלים המיוחדים.

           עוד יצוין, כי עצם העובדה שהמועד להגשת תביעת החוב חלף בטרם ניתן פסק דין בתביעת המבקשים נגד החייבת לא הייתה צריכה למנוע מהמבקשים להגיש תביעת חוב נגד החייבת במקביל לתביעה ה"רגילה" נגדה. זאת, נוכח הוראות סעיף 71(א) לפקודת פשיטת הרגל, שלפיה גם חוב עתידי או מותנה הוא בר-תביעה בהליך פשיטת הרגל. אף איננו רואים להתייחס בהקשר זה לסוגיה של המשך ניהול התביעה בבית המשפט המחוזי על ידי המבקשים לאחר הוצאת צו הכינוס ותוקף הסכם הפשרה, שכן שאלה זו נוגעת לתביעת החוב לגופה (ראו לעניין זה, סעיף 20(א) לפקודת פשיטת הרגל). משהגענו לכלל מסקנה לפיה לא היה מקום להאריך את המועד להגשת תביעת החוב, איננו רואים צורך לנקוט עמדה בשאלת תום ליבם של המבקשים והשפעתו על סוגית הארכת המועד.

6.        אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקשים ישאו בשכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ש"ח לזכות המנהלים המיוחדים, ובסך 15,000 ש"ח לטובת החייבת והכונס הרשמי (לכל אחד מהם).

                                                                                      ה נ ש י א

השופט א' רובינשטיין:

           אני מסכים.

                                                                                      ש ו פ ט

השופט י' דנציגר:

           אני מסכים.

                                                                                      ש ו פ ט

           הוחלט כאמור בהחלטתו של הנשיא א' גרוניס.

           ניתן היום, א' בכסלו התשע"ג (15.11.2012).