א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת עובדיה) מיום 6.1.12 בתיק ע"א 57304-11-11 begin_of_the_skype_highlighting ללא תשלום 57304-11-11 end_of_the_skype_highlighting, בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה (השופטת קולנדר-אברמוביץ) מיום 2.10.11 בתיק ת"א 48883-05-10. בית משפט השלום דחה את תביעתו של המבקש להחזר הלוואות שנתן, לטענתו, למשיבים ולפיצוי בגין עגמת נפש, והכל בסך של 51,893 ש"ח.
רקע והליכים
ב. המשיבים הם בני משפחה, אב ושתי בנותיו. המבקש הוא חבר קרוב של האב ובן בית בבית המשיבים מזה עשרות שנים. המבקש טען בפני בית משפט השלום, כי הלווה למשיבים ובעיקר למשיבה 1 סכומי כסף רבים הכוללים, בין היתר, 27,000 ש"ח לצורך רכישת רכב למשיבה 1; 8,150 ש"ח לכיסוי הוצאות נלוות וביטוח לאותו רכב; ו-2,800 ש"ח לצורך רכישת מזגן לחדרה של המשיבה 1. לטענת המבקש הלווה למשיבה 1 בסך הכל סכום של 38,998 ש"ח, ולמשפחה כולה הלוה סכום כולל של 44,000 ש"ח בקירוב; בתוספת פיצוי בעבור עגמת הנפש שנגרמה לו (בסך 7,000 ש"ח) עתר המבקש לסעד כספי בסך 51,893 ש"ח. המשיבים לא חלקו על קבלת סכומי הכסף הנטענים מידי המשיב, אך לטענתם - אלה ניתנו כמתנה על רקע היחסים המיוחדים בין המשפחה למשיב, ונדרשו לראשונה לאחר שהחל המבקש לנהוג באובססיביות כלפי המשיבות והמשפחה ביקשה ממנו להתרחק מהן. בית המשפט קבע כממצא עובדתי ונוכח היעדר מחלוקת בין הצדדים, כי לאורך השנים, ועד לנקודת השבר, נרקמו בין הצדדים יחסים מיוחדים, שכללו מפגשים יום-יומיים; זאת ועוד, על רקע היותו של המבקש רווק, נתפס בחלוף השנים כחלק ממשפחת המשיבים (ראו בפסק דינו של בית משפט השלום, פסקה 3). המחלוקת איפוא התמצתה בשאלה האם ניתנו סכומי הכסף כמתנה או הלוואה.
פסק דינו של בית משפט השלום
ג. לאחר שמיעת העדויות קבע בית המשפט, כי המבקש העניק למשפחה סכומי כסף רבים במתנה לאורך השנים לסיוע בתשלומים שונים (כגון תשלום לרופא שיניים, לרכישת ביגוד, מחשב ופריטים נוספים) וכי לא דרש את השבתם. עוד נקבע, כי המבקש אף העביר סכומי כסף ישירות לחשבון הבנק של המשיבה 1, והשאיר כסף במגירה, לעתים, ללא ידיעה מוקדמת של המשיבים. על יסוד העדויות שנשמעו בפניו, ועל בסיס כמה עניינים עיקריים דחה בית המשפט את גרסת המבקש וקיבל את גרסת המשיבים. הראשונה, שאלת היעדרו של מסמך בכתב; המבקש טען, כי דרש מסמך בכתב אולם המשיבה 1 סירבה לבקשתו - אך אם אכן כך היה, הטעים בית המשפט, מדוע המשיך להעביר למשיבה סכומי כסף רבים. לא כך נוהג אדם המעוניין לקבל את כספו בחזרה. השניה, נוכח היחסים הקרובים בין המבקש למשיבים הכיר המבקש את מצבה הכלכלי של המשיבה 1 (שהשתכרה כ-1,800 ש"ח בחודש), ולכן בודאי ידע שלא שתוכל להחזיר אלף שקלים כל חודש, כפי שכנטען הוסכם בין השניים. השלישית והחשובה במיוחד (שכן היא מצויה בבסיס החוב - 27,000 ש"ח), נוגעת לכספים שהועברו בעבור רכישת רכב המשיבה 1; בית המשפט הטעים, כי בנקודה זו הובאה עדותו של מר יורם חוטה (סוכן מכירות) התומכת באופן משמעותי בגרסתה של המשיבה 1, לפיה המשיבה הזמינה תחילה רכב מסוג יונדאי אקסנט, ואילו המבקש פנה ביוזמתו למר חוטה ושינה את ההזמנה לרכב מסוג מאזדה 3, כשהוא משלם את תוספת המחיר שנדרשה בסך 27,000 ש"ח. בית המשפט קבע, כי עדות המשיבה 1 מהימנה ומשכנעת ובתוספת עדותו של מר חוטה (שאף ציין, כי המבקש נראה כבן משפחה, אח גדול), אדם ניטרלי ומנותק מן הסכסוך, יש להעדיף את גרסת המשיבים ולדחות את גרסת המבקש.
ד. לצד אלה התייחס בית המשפט לתמלול השיחה בין המבקש ואם המשפחה (רעייתו של המשיב 3 ואמם של המשיבות 2-1) בה אמרה האחרונה, כי היא יודעת שהמשיבה 1 צריכה להחזיר למבקש כסף; נקבע, כי אין לתת לה משקל של ממש, נוכח ההסבר המשכנע שנתנה האם לתוכנה. לפי הסבר זה, הדברים בהקלטה נאמרו בשלב בו התנהג המבקש בצורה אובססיבית ולא הפסיק להתקשר אליה ואל שאר בני המשפחה, עד שזו מסרה לו כל מה שביקש לשמוע, בתקוה שיניח לה. לבסוף דחה בית המשפט גם את הטענות בדבר סכומי כסף אחרים שהלוו, לטענת המבקש, למשיבים וקבע, כי שולמו על ידי המבקש מרצונו, לפעמים אף ללא ידיעה מוקדמת מצד המשיבה 1 או המשיבים האחרים. לפיכך נדחתה תביעתו של המבקש על כל חלקיה.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
ה. בית המשפט המחוזי הגדיר בשנית את גדר המחלוקת המצומצם ודן בטענה המרכזית של המבקש, לפיה טעה בית משפט השלום משקבע את נטל ההוכחה על המבקש (לפי הכלל המוכר בתביעה אזרחית, כי המוציא מחברו עליו הראיה), בהתעלם מההלכה המעבירה את נטל ההוכחה במקרים בהם הנתבע מודה בקבלת דבר, אשר מצמצם את הגנתו לטענה לפיה ניתן לו הדבר במתנה (וראו להלן). בית המשפט המחוזי נימק, כי ההלכה האמורה קבעה, שכל עוד לא מדובר באדם "קרוב קרוב", קמה חזקה המעבירה את נטל הראיה לנתבע להוכיח את טענתו לקבלת מתנה. בנסיבות המקרה דנן קבע בית המשפט, כי המבקש נתפס והתנהג כבן משפחה למשיבים. לפיכך יכול ובנסיבות אלה נטל הוכחתו של מתן סכומי הכסף כהלוואה מוטל על המבקש, וברי, שהוא לא עמד בו; זאת, נוכח נימוקי בית משפט השלום שפורטו מעלה. בנוסף צוין, כי אף אילו עבר הנטל להוכיח את דבר המתנה אל המשיבים [הנתבעים], אלה עמדו בו כנדרש ובאופן משכנע.
ו. בכל הנוגע לקלטת השיחה בין אם המשפחה למבקש, והתמלול שלה, הוטעם, כי זו נבחנה על ידי בית משפט השלום וקיבלה משקל נוכח מכלול העדויות שנשמעו בפני בית המשפט ובהן ההסבר האמור מעלה. לבסוף התייחס בית המשפט המחוזי להלכות המושרשות בשיטתנו הנוגעות למידת ההתערבות בממצאים עובדתיים, ויתרונה האינהרנטי של הערכאה הדיונית בכגון דא. נוכח האמור, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור על כל חלקיו, והשית על המבקש הוצאות משפט בסך 7,500 ש"ח.
הבקשה
ז. כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית, הערוכה בפירוט. המבקש השליך יהבו על שלוש טענות מרכזיות, המקימות לשיטתו עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי, ומעלות שאלות ציבוריות ומשפטיות חשובות. הראשונה, כי שגו בתי המשפט שקבעו, כי נטל הראיה מוטל על כתפיו של המבקש, וטעו בסברם כי בין הצדדים יחסים קרובים ומיוחדים. השניה, כי המבקש לא קיבל את יומו בבית המשפט, עקב החלטתו של בית משפט השלום להזמין לעדות חלק מן העדים, בנימוק שתצהיריהם של האחרים זהים בעיקרם ועל כן אין צורך בהם. השלישית, כי טעה בית המשפט המחוזי משהותיר על כנה את החלטת בית משפט השלום להסתמך על תמלול השיחה בין אם המשפחה לבין המבקש במקום על האזנה לשיחה עצמה. בנוסף לשלוש טענות אלה העלה המבקש, טענות בדבר סתירות בעדויות בעלי הדין ומשקלן של הראיות שהובאו בפני הערכאה הדיונית.
הכרעה
ח. לאחר העיון איני רואה מקום להיעתר לבקשה. לאמיתה, אין היא מעוררת שאלה משפטית או ציבורית שבגינה תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי. לפנינו פרשה של יחסי קירבה מעין-משפחתיים שהחמיצו משגדשה סאתם, והיו ל"אהבה נכזבת" ולהליכים משפטיים. אהבתו ומסירותו של המבקש, שאינו נשוי, למשפחה הנתבעת מצאה ביטוי בהזרמת כספים, אך גם - כפי שעלה מקביעות בית המשפט השלום - במעורבות אובססיבית שסופה שהקדיחה את התבשיל. אין מחלוקת כי הכספים שבהם מדובר ניתנו, אלא שלטענת המבקש היו אלה הלוואות, לטענת המשיבות היו אלה מתנות.
ט. המחלוקת המשפטית העיקרית בין הצדדים, כאמור, היא על מי נטל הראיה להוכיח את סיווג העברת הכספים. ההלכה אליה נדרש בית המשפט המחוזי היא פסק דין בן כשישה עשורים שלא נס ליחו, פרשת ע"א 180/51 גולדקורן נ' ויסוצקי פ"ד ח' 262, שם הכריע השופט (כתארו אז) זילברג, כי מקום שעסקינן בטענת הגנה של "מתנה ולא הלוואה", כאשר אין מדובר ביחסי קרבה מיוחדים - הנטל על הנתבע; מה שאין כך ביחסי קרבה בעלי אופי מיוחד בענייננו, סבר בית המשפט המחוזי, כי המבקש התנהג כבן משפחת המשיבים ולכן "יכול ובנסיבות אלה נטל הוכחת דבר מתן סכומי הכסף והלוואה מוטל עליו"; ובהמשך - "לו אף עבר הנטל להוכיח את דבר מתן המתנה של התובעים, סבורני כי בהתאם לנימוקי כבוד בית המשפט קמא נכונה מסקנתו כי הטענה הוכחה כנדרש ובאופן משכנע".
י. כאן המקום לציין, כי בית משפט השלום לא נדרש לשאלת נטל הראיה במרבית העניינים, שכן השתכנע לגבי טענת ההלוואה לקנית רכב שהייתה זו מתנה; כך לגבי המזומן לגבי הלוואות נוספות לצרכי הרכב, אמנם הוזכר כי המבקש לא הרים את נטל הראיה. כך גם לגבי טיפולים ברכב ועוד.
יא. כאמור, המבקש טוען כנגד העברת נטל הראיה אליו להוכיח כי היו אלה הלוואות ולא מתנות. אכן, בחלק מן הדברים התנסח בית משפט השלום בלשון של העברת הנטל ("הנתבע לא הוכיח") בלא ניתוח משפטי של הנושא, בית המשפט המחוזי התנסח בלשון זהירה כשלעצמו כמתואר מעלה. ואולם, ככל שהבנתי מגעת מעיון בחומר, השתכנע בית משפט השלום מתמונה עובדתית כוללת, שהמבקש מרוב מעורבותו וחיבתו למשיבים הזרים כספים, אשר היו למתנה. המבקש עותר להסתייע גם בע"א ואלס נ' גת פ"מ מו(1) 801; וכן גם בע"א 34/88 רמס נ' עזבון אברמן פד מד(1) 278. בשני מקרים אלה ציין הנשיא שמגר כי "כאשר מדובר בייחסי משפחה - קיימת חזקה, שאף היא ניתנת לסתירה, כי העברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה לתת מתנה. יחד עם זאת, יש להדגיש כי חזקה זו מצומצמת רק לקשרים אשר בהם טבעי להניח שמדובר במתנה, למשל, כאשר מדובר ביחסים בהם מעביר מחויב לדאוג לרווחתו הכלכלית של הנעבר... והיא אינה חלה כאשר הקשר בין הצדדים, אף אם מדובר בקשר משפחה, אינו יוצר הנחה כי המעביר התכוון להעניק לנעבר מתנה" (ענין ואלס 811).
יב. ואולם, החיים מזמנים סיטואציות שאינן בהכרח צפויות, של "טוב שכן קרוב מאח רחוק" (משלי כ"ז, י'). על כן, יש לבחון היטב כל מקרה לגופו לשם עיסוק מושכל בשאלת הנטל. ולענייננו עד שגבה טורא בין הצדדים נוכח מעורבות יתר של המבקש (כפי שקבע עובדתית בית משפט השלום), היה המבקש אותו "שכן קרוב" שהוא "טוב מאח רחוק" במובן של הזיקה היומיומית. על כן, בנסיבות אלה, איני רואה מקום לרשות ערעור בגלגול נוסף לשם העברת נטל הראיה למשיבים, הן כיון שבחלק ניכר מן הקביעות העובדתיות אין העברת נטל והן כיון שאין פסול בראיית שני בתי המשפט את המבקש כ"קרוב קרוב".
יג. איני רואה מקום להידרש לטענות בדבר אי האפשרות לחקור מצהירים מסוימים בשל חזרה על עניינים דומים; ניהול המשפט מסור לערכאה הדיונית, ולא בקלות יתעב בו בית משפט שלערעור, לא כל שכן בגלגול שלישי. אוסיף כי לא אחת יחליטו בתי משפט בתחום האזרחי על צמצום מספר העדים שישמעו כשעניינם במסכת דומה (למשל בתביעות דיירים כלפי קבלנים, אין הכרח לשמוע את כל עשרות דיירי הבניין באשר לנקודות המשותפות לכולם). במקרה דנא ציין בית המשפט כי התסקירים שהוצאו היו זהים לאחרים.
יד. בטרם חתימה אציין כי במישור האנושי, והדברים נאמרים בזהירות שכן לא נתבקשה תשובה גם כדי לא להכביר הוצאות, אולי אפשר להבין לרעו של המבקש, בחינת אהבה נכזבת ההופכת לעוינות, שלא להשתמש בביטויים חריפים יותר. אין בדעתי לקבוע ממצאים חדשים בשאלות כיצד קרה הנתק, מעבר למה שכתב בית משפט השלום ואימץ בית המשפט המחוזי, ודי לחכימא. אך עסקינן בתמונה כפי שהיתה בטרם נעשו הצדדים צהובים זה לזה, ולגביה הקביעות העובדתיות, שיסודן באמצעי מהימנות, אינן כאלה שהטענות כלפיהן מצדיקות, גם לאחר עיון בתמליל השיחה עם אם המשיבות, התערבות בגלגול שלישי.