1. בפני בקשת למתן רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט ע' עאסי) בגדרה נדחתה טענת התיישנות שהעלתה המבקשת. המבקשת טוענת שיש להכריע בשאלה זו כבר בשלב זה של הדיון, מאחר ולשיטתה יש בקביעתו של בית המשפט קמא כדי "להקים לתחיה" מדיניות של המבקשת, שחלפה זה מכבר מהעולם, לפיה מנועה המבקשת מלהעלות טענות התיישנות. המבקשת סבורה שקביעתו של בית המשפט קמא הושתתה על מדיניות מיוחסת זו, ולפיכך יש לבטלה.
2. התובענה המתנהלת בבית המשפט קמא, הסובבת ארוע טרגי מיום 17.10.1992 במסגרתו מצא המנוח יהונתן אקשלמה ז"ל את מותו והא כבן שבע שנים בלבד, הוגשה לבית המשפט ביום 20.8.07. אף שאין חולק שחלפו למעלה משבע שנים ממועד הארוע, נחלקו הצדדים בשאלה אם ניתנה הסכמה לדחיית העלאת טענה בעניין ההתיישנות. המחלוקת בעניין זה התמקדה בהסכמת הצדדים ככל שזו נובעת מהעדויות וממכתב נציגת המבקשת מיום 23.9.1999 בו נכתב כי "בהמשך לשיחתנו הטלפונית, הריני לאשר כי מדינת ישראל ו/או משרד הבריאות ו/או ביה"ח שיבא ו/או הקרן הפנימית לביטוחי הממשלה בהנהלת ענבל לא יטענו טענת התיישנות בנושא הנדון, לכל הפחות במהלך 7 שנים מהיום". המשיבים טענו כי ממכתב זה משתמע שהוענקה להם תקופת התיישנות
העולה על שבע שנים, ומשמעות הביטוי "לכל הפחות" היא כי ניתנה, למעשה, תקופה בלתי מוגבלת העולה על 7 שנים. המבקשת טענה שהתקופה שנקבעה במכתב היא
עד שבע שנים, ולא יום אחד מעבר לכך. לאחר שנשמעו העדים מטעם הצדדים בנוגע למגעים שהביאו למשלוח המכתב, קבע בית המשפט קמא כי משמעות הביטוי "לכל הפחות במהלך 7 שנים מהיום" אינה לתקופה בלתי מוגבלת העולה על שבע שנים, אלא לתקופה של עד שבע שנים. בית המשפט קמא דחה גם את הטענה לפיה מתיישנת התובענה רק לאחר שיחלפו 7 שנים מהמועד בו היה המנוח, הקטין, מגיע לגיל 18, כשהוא מסתמך על הקביעה ברע"א 901/07
הועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, מיום 19.9.10, בפסקה 59 לפסק-דינו של כבוד השופט עמית (לעניין זה ראו גם את הדיון וההכרעה בע"א 1945/09
עזבון מרווה נ' המועצה האזורית מטה אשר, מיום 19.1.12). עם זאת, ועל יסוד עדותה של עורכת-הדין מטעם המבקשת שנטלה חלק בהתדיינות בעניין הארכת תקופת ההתיישנות ועל בסיס הגישה ה"פתוחה והנדיבה" שעלתה מעדותה בעניין מתן ההסכמות בנוגע להארכת תקופת ההתיישנות, הגיע בית המשפט קמא למסקנה לפיה היתה המבקשת נעתרת לבקשת ארכה נוספת, לו זו היתה מופנית אליה. בית המשפט קמא ראה בהגשת התביעה כבקשה למתן ארכה נוספת. על רקע ההתנהלות שאפיינה את המבקשת בעת הפניית הבקשה הקודמת, בשנת 1999, קבע שנקיטת העמדה הקשוחה והחדשה, השונה באופן קטבי מזו שאפיינה את ההתדיינות בין הצדדים בעבר, אינה עומדת בנסיבות העניין "במבחן הסבירות, ההגינות ותום הלב" החלים על רשות ציבורית. לפיכך קבע שאין לשעות לטענת ההתיישנות שהעלתה המבקשת.
3. המבקשת, כאמור, סבורה שקביעות אלה מפיחות חיים בגישה שעברה ובטלה מן העולם, לפיה נמנעת המדינה בעבר מהעלאת טענות התיישנות. בקביעותיו של בית המשפט קמא רואה המבקשת כמעין "כפייה" של אמות מידה אלה עליה. עוד טוענת המבקשת שלא ניתן לראות בהגשת תביעה לאחר מועד ההתיישנות כבקשה להארכת תקופת ההתיישנות, ולא ניתן להכיר בהגשת בקשה חד צדדית להארכת תקופת התיישנות שהוגשה לאחר תום התקופה. לשיטתה יש לדון בבקשה זו כבר עתה, מאחר וקבלתה תמנע ניהול התדיינות ארוכה, ולשיטתה - מיותרת.
4. דין הבקשה להידחות. כלל הוא כי "זמנו של הערעור הוא לאחר תום ההליך בערכאה הראשונה" (רע"א 4157/01
תדיראן בע"מ נ' יורשי אבשלום מיכאלי, מיום 11.12.2001). לעניין זה הובהר לא פעם כי העתרות לבקשות רשות ערעור על הליכי ביניים עלול להביא להתמשכותם של ההליכים, וכי "הכלל הוא, בכפוף לחריגים, כי ראוי שההליך יתנהל עד תומו" ורק אז תידון הבקשה, במסגרת הערעור הכולל על פסק-הדין (ראו דברי כבוד השופט [כתארו אז] א' גרוניס ברע"א 2459/04
אלה ר. הנדסת בניין והשקעות בע"מ נ' פקיד השומה ירושלים, מיום 9.5.04). בהקשר זה נקבע, בימים אלה ממש, כי:
"ערעור על החלטות ביניים הניתנות במהלך המשפט עשוי להביא בין היתר לפגיעה בהתנהלותם התקינה ורציפותם של ההליכים בערכאה הדיונית; לשימוש לרעה על ידי בעלי הדין לשם השהיית ועיכוב ההליך; לעומס רב על ערכאת הערעור, כמו גם לדיון בהחלטות, אשר בסיום ההליך יתכן ויימצא כי הן איבדו מחשיבותן, או שאין להן משקל משמעותי לתוצאתו הסופית של ההליך (ראו: רע"א 7682/06
אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלוש, פס' 3 לפסק הדין, 25.6.2007); גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער ('בגלגול שני') - דין מצוי, דין מוצע ודין רצוי בסוגיית הערעור על 'החלטה אחרת'"
עיוני משפט ל(1) 71, 88-84 (2006). לפיכך, על המבקש רשות ערעור על החלטה אחרת 'להראות במקרה זה שהדיון בעניינו בשלב זה הוא בעל חשיבות כה רבה עד שהוא מתגבר על שיקולים של אדמיניסטרציה שיפוטית שלכאורה מצדיקים מניעת דיון כפול בשתי הערכאות בעניין שלא קבע באופן סופי את זכויות בעלי הדין' (שלמה לוין
תורת הפרוצדורה האזרחית
-
מבוא ועקרונות יסוד, 209 (מהדורה שניה, 2008)".
[רע"א 1795/12
פלונים נ' פלוני, מיום 8.3.12, בפסקה 6 להחלטה]
5. קביעה זו, לפיה אין מקום להורות על פיצול הדיון ועל הכרעה בסוגייה במסגרת בקשת רשות ערעור כבר בשלב מוקדם זה, חלה גם שעה שהבקשה מוסבת על אי העתרות לבקשה לדחייה על הסף מטעמי התיישנות. בעניין זה נקבע לא פעם כי אין להבחין מבחינה מהותית בין טענה שעניינה בהתיישנות לטענה שעניינה בשאלת האחריות בתיקי נזיקין, שעליה אין לדון ככלל במסגרת בקשה למתן רשות ערעור, וכי "טענת ההתיישנות, אינה אלא החלטת ביניים ולא סוף פסוק, והלכה היא, שגם אם נפסק, במסגרת החלטת ביניים, כי תובענה מסויימת לא התיישנה, אין הערכאה הדיונית מנועה לחזור ולהיזקק לשאלה האמורה, ואף להגיע למסקנות שונות, אם מתקיימות נסיבות שתצדקנה הערכה מחודשת של הענין, כגון אם במהלך שמיעת הראיות, כאשר מתבררת התובענה לגופה, מתבררות עובדות נוספות שיכולות לשפוך אור על סוגיית ההתיישנות (ע"א 161/73
ארדה בע"מ נ' סמסונוב ואח', פ"ד כ"ח(2) 228, בעמ' 234)" (פסקה 3 להחלטת כבוד השופט זילברטל בבר"ע (י-ם) 451/04
מנורה נ' המל"ל, מיום 25.11.04; והשוו לדבריו ברע"א (י-ם) 4054/10
רקובסקי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, מיום 25.4.10, בפסקה 3 להחלטה).
6. אעיר כי דיון בטענת ההתיישנות בשלב זה מעורר קושי נוסף, מאחר וקבלת הטענה יביא לדחיית התביעה ויקים זכות ערעור על פסק-הדין. תוצאה זו מצריכה לכאורה את העברת הדיון בבקשה למתן רשות ערעור להרכב שלושה, והשיקולים שנזכרו לעיל, שעניינם גם בחסכון בהליכים מיותרים ובזמן שיפוטי, מקבלים משנה תוקף.
7. על יסוד כל אלה הגעתי לכלל מסקנה לפיה אין מקום לדון בבקשת רשות הערעור, ועניינה של הטענה יידחה עד לתום ההליכים. או אז ניתן יהיה לבחון אם יש עוד טעם בדיון בבקשה, ואם אין בעובדות שעלו במהלך ההליכים כדי לשפוך אור נוסף על הטענות שנטענו (השוו גם רע"א 5834/03
אריה חברה לביטוח בע"מ נ' חאדר, פ"ד נח(1) 854, 863א (2003)).
8. בשולי הדברים אעיר שאין לדלות מדברי בית המשפט קמא קביעה קטגורית לפיה על המדינה להימנע מהעלאת טענות התיישנות. קביעתו לא נסבה אלא לעובדות המקרה הספציפי, והושתתה על המגעים שנערכו בעבר בין באי-כוח הצדדים ועל אומד דעת הצדדים בעקבות אותה התנהלות והציפיה שנבעה מאלה לעתיד לבוא, כמו גם על מסקנתו המשפטית משינוי טעמה של המבקשת. בית המשפט קמא לא דן בשאלת הנחיית פרקליט המדינה 16.8, העוסקת בהעלאת טענות התיישנות מטעם המדינה. בוודאי שלא ניתן לקרוא לתוך החלטתו התנערות מהנחייה זו, או אמירה אחרת העומדת בניגוד לקביעתו הברורה של בית המשפט העליון לפיה אין פגם בהנחייה 16.8 הנ"ל, וכי המדינה רשאית להעלות טענת התיישנות בהתאם להוראות ההנחייה האמורה (ראו בג"צ 853/10
שדמות הדרום בע"מ נ' פרקליט מחוז דרום, מיום 27.7.10, בפסקה 12 לפסק-הדין; רע"א 901/07
הועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, מיום 19.9.10, בפסקה 23 לפסק-דינו של כבוד השופט עמית; והשוו ע"א 9863/09
וויריאנט נ' מדינת ישראל, מיום 16.3.11, בפסקאות 39 - 42 לפסק-הדין).
9. לפיכך נדחית הבקשה. מאחר ולא התבקשה תשובה - איני עושה צו להוצאות.
המזכירות תשלח העתק מההחלטה לצדדים.
ניתנה היום, י"ט אדר תשע"ב, 13 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.