א. בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגן-הנשיא השופט גרוס והשופטות קובו ורובינשטיין) מיום 27.3.05 בע"א 3534/02, בגדרו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק-דינו של בית-משפט השלום בפתח-תקוה (השופטת באום-ניקוטרה) מיום 4.11.02 בת"א 5222/99.
ב. (1) המבקשת (להלן העירייה) שלחה למשיבים, דיירי הרחובות חטיבת הראל או חטיבת גולני ברעננה (להלן הדיירים), דרישה לתשלום של היטל סלילת כביש ושל היטל סלילת מדרכה בגין הפיכת הרחובות שבהם הם גרים לרחובות משולבים ("רחובות הולנדיים"), המשמשים למעבר כלי רכב והולכי רגל גם יחד. הדיירים, יצוין, שילמו את שני ההיטלים כפי שנדרש מהם; לאחר ששילמו, הגישו תביעה לבית-משפט השלום בפתח-תקוה בה תבעו החזר של היטל סלילת המדרכה, אשר נגבה מהם לטענתם שלא כדין.
(2) בית-משפט השלום קיבל את התביעה, בקבעו כי היטל סלילת המדרכות נגבה על-ידי העירייה שלא כדין ובניגוד לקבוע בחוק העזר לרעננה (סלילת רחובות), תשל"ו-1976 (להלן חוק העזר). בית-המשפט פסק כי לשון חוק העזר ברורה, ודחה את טענת העירייה (הנתבעת) כי קיימת בחוק העזר לקונה לעניין רחוב משולב. עוד נדחו טענת העירייה בדבר היעדר יריבות בינה לבין תובעים אשר לא היו בעלי הנכס במועד הוצאת דרישת התשלום, וזאת בגדרם של דיני המחאת חיובים, וכן טענתה בדבר חבות הדיירים בהיטל סלילת המדרכה בגין סלילת מדרכה בעבר ברחוב רגיל אחר הגובל בנכסיהם - רחוב הנשיאים; בעניין אחרון זה נפסק, כי חבות זו לא עמדה לנגד עיני העירייה בעת שהוציאה את דרישת התשלום. בית-משפט השלום חייב את העירייה להשיב לדיירים את דמי סלילת המדרכות ששילמו בצירוף פירות כדין.
(3) העירייה ערערה על פסק-הדין בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, ברם ערעורה נדחה. בית-המשפט המחוזי קבע כי אין מקום להתערב בפסק-דינו של בית-משפט השלום, התואם לשיטתו את הדין ומשקף את הצדק, ושאותו אימץ במלואו.
ג. (1) העירייה לא אמרה נואש והגישה בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה. בבקשה טענו באות-כוח העירייה כי הכרעותיהן של שתי הערכאות הקודמות בטעות יסודן, מאחר שפירשו את חוק העזר כפשוטו כפי לשונו, ולא מצאו בו לקונה לעניין רחוב משולב, שיש להשלימה בפרשנות התואמת את הנדרש - כנטען - נוכח צרכי הזמן המשתנים. בנוסף נטען כי שגו הערכאות הקודמות בדחותן את טענת העירייה באשר להיעדר יריבות בינה לבין התובעים שלא היו בעלי הנכס שעה שהוצאה דרישת התשלום, וזאת הואיל ובמועד הוצאתה טרם נרשמו תובעים אלה כבעלי הנכסים נשוא החיוב, ובהסכמי מכר קודמים שערכו עם הבעלים הקודמים של הנכסים עוגנה חובת קודמיהם לשלם היטל מדרכה. עוד נטען, כי נפלה שגגה בפסקי הדין של הערכאות דלמטה גם בדחותן את טענת העירייה בדבר סמכותה להטיל חבות על הדיירים בהיטל סלילת המדרכה בגין סלילת מדרכה בעבר ברחוב הנשיאים. על פי הטענה, מצדיק נשוא הבקשה דיון בגלגול שלישי מחמת חוסר אחידות בהלכה לעניין סיווג רחוב משולב, ונוכח היות הנושא דנן בעל חשיבות ציבורית; זאת, לפי הטענה, בשל השלכות ההכרעה על היקף תביעות ההשבה הכספיות שבהן עלולה לחוב העירייה, ובהפליה שהיא גורמת כנטען בין המשיבים לבין תושבים אחרים בעיר, המשלמים היטל סלילת מדרכה בגין סלילת מדרכה ברחובות רגילים, אף שעלותה של סלילת מדרכה ברחוב רגיל עולה על זו של סלילת מדרכה ברחוב משולב.
(2) בתגובת הדיירים לבקשת רשות הערעור נטען, כי הוראות חוק העזר לעניין רחוב משולב ברורות, ותומכות הן באי חיוב הדיירים בהיטל - סלילת המדרכה. בנוסף נטען כי אין הצדקה להתיר במקרה דנן רשות ערעור בגלגול שלישי, שכן אינו כולל שאלה בעלת חשיבות אשר בשכמותה ניתנת רשות ערעור כזאת.
ד. (1) לאחר העיון באתי לכלל מסקנה כי אין בידי להיעתר לבקשה. ראשית, ככל שהמדובר בנושאי היריבות ובנושא הסלילה ברחוב הנשיאים, אלה אינם באים בגדרי הנושאים שבהם תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי, שהרי בסופו של יום תחומים הם במחלוקת הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123, מ"מ הנשיא (כתארו אז) שמגר).
(2) אכן, ככל שהמדובר בשאלה העיקרית שבמחלוקת, קרי פרשנות חוק העזר, הריהי נושא שאינו משתרע על פני מחלוקת הצדדים בלבד, ויש בו לכאורה עניין משפטי וציבורי, וראיה לדבר שעלה בהחלטות שיפוטיות שונות בבתי משפט השלום, אשר נסבו על חילוקי דעות דומים; אלא שסבורני כי אין מקום לבית משפט זה לדון לעת הזאת בגלגול שלישי, שכן לאמיתם של דברים משנדרש בית המשפט המחוזי לשאלה זו, בסופו של יום הלך בדרך אחת בעיקרה, כפי שהראו המשיבים. מתקיים איפוא מעין "פוק חזי מאי עמא דבר" - "צא וראה כיצד נוהגות הבריות" (בבלי, בבא בתרא כ"ב, א; וראו גם נ' רקובר (בהשתתפות ר' יעקובי), ניבי תלמוד 302-301), ובמקרה דנן, כיצד נהג בית המשפט של ערעור שנדרש לתיקים אלה.
(3) אכן, לא אמנע מן האמירה כי אולי יצאו המשיבים, ושכמותם אחרים, נשכרים מכך שחוק העזר נחקק כפי שציינה המבקשת, משכבר הימים (תשל"ו-1976), בשעה ש"רחובות משולבים", הקרויים "הולנדיים", טרם היו בנמצא ככל הנראה. נוצר איפוא חסר חקיקתי. השאלה היא אם יש להשלים חסר זה בפרשנות פסיקתית; יש בפרשנות חקיקה פיסקלית, שעניינה הטלת תשלומים על האזרח, דמיון מה למשפט הפלילי, שבו אין השלמת חסר היוצרת עבירות, אף כי ישנה פרשנות תכליתית (ראו ברק, פרשנות במשפט: תורת הפרשנות הכללית, 435; כן ראו ע"פ 6070/04 ודיע שיח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) והפסיקה המאוזכרת שם). ככלל, יפים כללי הפרשנות הכלליים גם לתחום הפיסקלי; ככלל יסוד לעניין זה ראו ניסוחו של פרופ' א' ברק "פרשנות דיני המסים", מסים יא/4 (אוגוסט 1997), 1 (שנתפרסם גם במשפטים כ"ח, 925): "מבין מגוון המשמעויות הלשוניות (הרגילות או המיוחדות) של חוק מס, תיקבע המשמעות המשפטית על פי התכלית המונחת ביסוד חוק המס. תכלית זו תיקבע על פי לשון החוק, ההיסטוריה שלו, וערכי היסוד של השיטה. כאשר מקורות אלה אינם מאפשרים גיבוש תכלית סופית, יתפרש החוק באופן המקל עם מי שאמור לשאת במס" (עמ' 12 במסים). במקרה דנן, לאחר שקלול, סבורני - כשופטת המלומדת באום-ניקוטרה בבית משפט השלום - כי אין הצדקה לפרשנות תכליתית המרחיבה את יריעת החיוב. אכן, הפרשנות התכליתית יש לה מקום בדיני המס, אך לדידי הפעלתה מחייבת זהירות, בוודאי כשהמדובר בהיטל המצריך ביטחון משפטי סביר לאדם המכלכל את ענייניו, ונוכח לשון ברורה של הסעיף (ראו להלן).
(4) כשלעצמי לא אכחד לגוף הדברים, כי התפיסה העקרונית המונחת ביסוד פסק דינו של השופט (סגן נשיא (כתארו אז) פרגו בת"א (כ"ס) 2939/95 שחורי נ' עיריית רעננה (לא פורסם)) היתה עשויה להיות שובת לב, שכן במהות ניתן לטעון כי מקום בו משמשים כביש ומדרכה בערבוביה והוא בנוי באורח המתאים לכך - ייגבה היטל בהתאם. ואולם, בדרכה של המבקשת ניצבים מכשולים אחדים המטים את הכף לחובתה: האחד - והוא עיקר, לשון חוק העזר שהיא ברורה בעליל; השני - ההתפתחויות המשפטיות בבתי המשפט השונים, ובמיוחד בבית המשפט המחוזי, בעניין זה - כמתבטא בתגובת המשיבים; והשלישי - האפשרות שעמדה בפני המבקשת בכל עת נתונה לתקן את חוק העזר, כשם שעשתה עיריית הרצליה.
(5)(א) באשר לחוק העזר, סעיף 1 לפקודת העיריות (נוסח חדש) מגדיר "מדרכה" כ"חלק מרחוב המיועד למעבר הולכי רגל, לרבות אבני שפה, קיר משען, מדרגות וקירות תומכים".
(ב) בחוק העזר נשוא הבקשה מוגדרת מדרכה כ"רחוב או חלק מרחוב, בין מכוסה באספלט ובין מרוצף, לרבות אבני שפה, קיר משען, מדרגות וקירות תומכים - שהמועצה הקצתה אותו בהתאם לחוק עזר זה להולכי רגל בלבד" (הדגשה הוספה - א"ר).
(ג) ניתן כמובן להתווכח בארוכה באשר לגבולות הפרשנות לנוסח זה: ואולם, לענייננו נראה לי כאמור, כשהמדובר בכספים שגובה הרשות מן האזרח, שיש לנקוט ריסון, ועל כן הלשון "בלבד" מקרבת אותנו אל פרשנותה של שופטת בית משפט השלום שאימץ במלואה בית המשפט המחוזי בענייננו, בדומה לפרשנות השופט שנלר בת"א (פ"ת) 4989/98 ברוניצקי נ' עיריית רעננה (לא פורסם).
(6) מתיאור הדברים בתגובה עולה, כי בפרשת שחורי נ' עיריית רעננה, יסוד מרכזי בבניין המשפטי שעותרת המבקשת לבנות, התפשרה העירייה בבית המשפט המחוזי בגדרי הערעור, לאחר המלצת בית המשפט, וזאת תוך תשלום לתושבים בעלי דינה, ולא העמידתהו במבחן. ערעור שהוגש בעניין ברוניצקי נמשך. בית המשפט המחוזי נקט איפוא בדרך עקבית, המוצאת ביטויה אף בפסק הדין נשוא ענייננו.
(7) פסק דינו של השופט פרגו ניתן ב-1996, פסק דינו של השופט שנלר ניתן ב-2000, ושל השופטת באום-ניקוטרה - 2002. היה סיפק לחקיקה רלבנטית כפי שעשתה עיריית הרצליה בהוסיפה את ההגדרה של "רחוב מעורב" ב-1989. זו דרך המלך, אף אם יש ממש בתפיסה הבסיסית שמכוחה באה העירייה, וזאת בשעה שרצונה לגבות כספים מתושביה.
(8) מצאתי גם טעם בטענת השויון המהותי שמעלים המשיבים בענייננו אל מול בעלי הדין בפרשיות הנזכרות, שחורי וברוניצקי, ואין סיבה שיקופחו.
נוכח כל האמור, אין בידי להיעתר לבקשה. המבקשת תשלם שכר טרחתו של בא כוח המשיבים בסך 6,000 ש"ח.
ניתנה היום, כ"ז בכסלו תשס"ו (28.12.05).
ש ו פ ט