השופט נ' הנדל:
1. מונחת לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בע"ו 45653-08-10, בגדרו נדחה ערעור המבקש על החלטת ועדת הערעורים (להלן: הועדה) לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים). נפסק כי אין מקום לקבל את תביעת המבקש להכיר בו כבעל זכות לפי חוק הנכים.
הליכי קמא עברו שני גלגולים חוזרים. תחילה קבעה ועדת הערעורים (כב' השופטת ש' יעקובוביץ וחברי הועדה פרופ' אשכנזי ועו"ד חפץ) כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין דחק נפשי למחלת טרשת נפוצה בה חלה המבקש. נוכח זאת נמנעה הועדה מלדון בשאלת תנאי שירותו הצבאי של המבקש. בערעור שהגיש המבקש על החלטת הועדה החליט בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים י' שנלר, ק' ורדי, ר' לבהר-שרון) להחזיר אליה את התיק כדי לקבוע את כלל הממצאים העובדתיים הרלוונטיים לעניין תביעתו של המבקש. ועדת הערעורים, שנדרשה כאמור לעניין, קבעה (על ידי אותו מותב) שהדחק הנפשי אותו חווה המבקש ואשר מקורו בתנאי שירותו הצבאי לא בא מבחינת עוצמתו בגדרו של דחק נפשי חריג, וכן הוא נעדר "ייחודיות ומיוחדות" של השירות הצבאי. משכך, קבעה הועדה, לא עמד המבקש בתנאי הלכת אביאן להכרה בזכותו מכוח חוק הנכים. שוב הגיש המבקש ערעור והפעם, כשבפני בית המשפט המחוזי (כב' השופטים א' ש' שילה, מ' נד"ב, א' סטולר) עמדה התמונה העובדתית במלואה, ניתן פסק דין בו נדחה ערעורו של המבקש. על הכרעה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנינו.
רקע עובדתי וההליכים הקודמים
2. לצורך הדיון בבקשה ראוי להרחיב ברקע הדיוני. המבקש, שירת שירות סדיר בצה"ל ביחידה מקצועית בחיל המודיעין בתפקיד הכרוך בפיתוח, אחזקה ותפעול של ציוד אלקטרוני מסווג. לפני כתשע שנים הגיש המבקש תביעה לקצין התגמולים (להלן: המשיב) להכיר בזכותו לתגמולים לפי חוק הנכים. במסגרת התביעה התבקש המשיב לקבוע כי מחלת הטרשת הנפוצה בה לקה המבקש נגרמה "תוך ועקב" שירותו הצבאי, שהיה כרוך לטענתו בלחץ ומתח תמידיים.
כאמור, התיק עבר מערכת הלוך ושוב דו כיווני בין ערכאות קמא. בשלב הראשון דחתה הועדה את הערעור על בסיס הקביעה כי לעת הזו לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין דחק נפשי ופרוץ מחלתו של המבקש ברמה של "מתקבל מאוד על הדעת". בערעור הראשון סבר בית המשפט המחוזי כי על הועדה לתת את דעתה לסוגית תנאי השירות.
לשם כך נדרשה הועדה בדיון הנוסף לכללים שנפסקו בהלכת אביאן (דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732). צוין כי ככל שהועדה נכונה לקבל את עדותו של המבקש בדבר דחק נפשי שחווה מהבחינה הסובייקטיבית ושמקורו בשירות הצבאי, הרי שלעניין עוצמתו, המבקש הוא אשר לא פעל כדי להקל על עצמו. אלא, המשיך להחזיק באחד התפקידים להם היה אחראי ולא פעל לעזוב אותו, אף שאפשרות זו הועלתה בפניו. בכך נמנע המבקש מלהקטין את העומס בו היה שרוי, ואף לא ביקש לעזוב את המדור או היחידה בה שירת. הקו המסיר את האחריות לדחק הנפשי שחווה המבקש מכתפי הצבא עבר גם דרך המשקל שנתנה הועדה לכך שהוא חווה דחק נפשי נוסף שמקורו בנסיבות חייו. המבקש נאלץ לעבוד בסופי שבוע עקב מצבה הכלכלי של משפחתו.
מהבחינה האובייקטיבית, ציינה ועדת הערעורים כי האווירה ששררה ביחידה בה שירת המבקש, לרבות עומסי העבודה ושעות הפעילות המתחייבים מהצורך לעמוד בלוחות זמנים כמו גם עימותים על רקע מקצועי, אינם ייחודיים לשירות הצבאי. צוין כי לא קשה לתאר את המקבילה להם בחיים האזרחיים, בין בעולם ההייטק, בין בעולם הפיננסי ובין במערכות אחרות. נוכח זאת, קבעה ועדת הערעורים כי הדחק שחווה המבקש נעדר "ייחודיות ומיוחדות" של השירות הצבאי, על "הסיכונים הצבאיים" האופיינים לו.
בית המשפט המחוזי אישר את החלטת הועדה וקבע כי יש לקבל את הממצאים העובדתיים כפי שנקבעו על ידה וכי ההחלטה לא מגלה טעות. זהו הרקע להגשת הבקשה הנידונה.
טענות הצדדים
3. לגישת המבקש הסוגיה אותה הוא מעלה מצדיקה מתן רשות ערעור. לדבריו, עניינו מעורר שאלה מהותית ביחס לפרשנות הלכת אביאן, אשר בית המשפט המחוזי לא נתן לה מענה. להבנתו, משמעות פסק הדין של בית המשפט המחוזי היא כי רק תנאי שירות במלחמה יכולים לעבור את המבחן האובייקטיבי לשם קביעה כי מדובר ב"דחק נפשי חריג" אף שלא לכך כיוון בית משפט זה בהלכת אביאן. קונקרטית, משיג המבקש על קביעת בית המשפט המחוזי בעניינו וטוען כי יש לראות בתנאי שירותו הצבאי כתנאים בהם יש לחץ ומתח תמידיים ייחודיים. הוא טוען כי תנאים אלה מקיימים את המבחן ה"אובייקטיבי" כפי שנקבע בעניין אביאן. עוד טוען המבקש, כי הדחק הנפשי אותו חווה ושנגרם כתוצאה מתנאי שירותו הצבאי מקיים גם את המבחן ה"סובייקטיבי" שנקבע באותה הלכה.
המשיב מצידו טוען כי הבקשה לרשות ערעור נסובה בעיקרה על קביעות עובדתיות-רפואיות וכי אין מקום לדון בהן. זאת, לנוכח סעיף 34 לחוק הנכים המסמיך את בית המשפט לערעור לדון בטענות משפטיות בלבד כנגד החלטות של ועדת הערעורים. בנוסף מציין המשיב שקביעות עובדתיות אלה עברו כבר את עיונו ובחינתו של בית המשפט המחוזי. עוד טוען המשיב כי אין מדובר בסוגיה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור, במיוחד כאשר מדובר לדבריו במקרה הקונקרטי ב"גלגול חמישי". לגופם של דברים, המשיב טוען שלא נפל כל פגם בהחלטת ועדת הערעורים. נטען כי לא הוכח שקיים קשר בין לחץ נפשי לטרשת נפוצה. כמו כן, נטען שגם לעניין תנאי השירות לא טעתה הועדה בקביעותיה ובאופן שבו יישמה את הלכת אביאן. בנוסף נטען, כי גם אם נפל פגם בקביעתה של הועדה בעניין תנאי השירות, הדבר אינו מצדיק את התערבותו של בית המשפט, ככל שהסיבה להתערבות נעוצה ביישום שגוי של ההלכה.
דיון
4. סעיף 1 בחוק הנכים מחייב את המדינה בתשלום תגמולים לחייל בגין נכות: "שאירעה בתקופת שירותו עקב שירותו". המבחן מציב שני תנאים - זמן וסיבתיות. המבקש עובר את מבחן הזמן. נכותו פקדה אותו בתקופת השירות. המחלוקת בין הצדדים היא בתנאי הסיבתיות. תנאי זה סוכם במילה אחת - "עקב". שני פנים לכך. האחד הקשר הסיבתי העובדתי. האחר, הקשר הסיבתי המשפטי.
בענייננו המבקש טוען כי דחק נפשי גרם למחלתו, טרשת נפוצה. הועדה בשלב הראשון שללה קיומו של קשר זה. בערעור הראשון בית המשפט המחוזי החזיר את התיק כדי לבחון את תנאי השירות והקשר הסיבתי בינם לבין הדחק הנפשי. בסיומו של ההליך המבקש לא הצליח לעבור את משוכת תנאי הסיבתיות בשני המישורים - עובדתי ומשפטי. אמנם, לנוכח פסיקת בית המשפט המחוזי בערעור הראשון לפיה על מנת להכריע בערעור לא היה מוכן הוא לבחון את סוגיית הקשר הסיבתי העובדתי לבדו, הזרקור הופנה בערעור השני לקשר הסיבתי המשפטי. ואולם די באישור כל אחת מקביעותיו של בית המשפט המחוזי - העדר קשר סיבתי עובדתי והעדר קשר סיבתי משפטי כדי להביא לדחיית הערעור.
נבחן במקרה זה את שני סוגי הקשר הסיבתי - העובדתי והמשפטי.
5. האם הוכיח המבקש קשר סיבתי בין דחק נפשי לבין מחלת הטרשת הנפוצה בה חלה? באשר לשאלה זו, הנוגעת כאמור לקשר הסיבתי העובדתי - ועדת הערעורים קבעה כאמור, כי לעת הזו לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין דחק נפשי ופרוץ מחלתו של המבקש ברמה של "מתקבל מאוד על הדעת". בתוך כך, דחתה הועדה את טענתו של המומחה מטעם המבקש לפיה קיימת "אסכולה רפואית" המכירה במתח נפשי כגורם לטרשת נפוצה. התשובה לשאלה מתי דעה נעשית אסכולה אינה ברורה. כפי שכתב השופט י' זמיר בעניין קליג':
"שאלה יפה היא, מתי דעה נעשית אסכולה. מסתמא, אין תשובה ברורה לשאלה זאת, כשם שאין תשובה ברורה לשאלה כמה כבשים עושות עדר. מצד אחד ברור כי אין צורך שדעה תזכה להסכמת הכול, ללא מחלוקת, כדי שתהווה אסכולה. אף אין צורך שדעה תהיה נתמכת בראיות המבססות אותה ברמה של קרוב לוודאי כדי לומר שהיא אסכולה. אך מן הצד השני, אין די בכך שיש מספר רופאים או חוקרים הדוגלים בדעה מסוימת כדי לומר שדעתם מהווה אסכולה, ואף אין די בכך שדעתם באה לידי ביטוי בספרות הרפואית. כדי שדעה תגיע למעמד של אסכולה, צריך שהיא תהיה מקובלת כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים, או על דעת מומחים מוכרים בעולם, ואף תוצג כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד. בדרך כלל דעה כזאת תהיה מבוססת על מחקרים מדעיים רציניים המצביעים באופן משכנע על תופעה, קשר או הסבר, להבדיל מהשערות, ואפילו הן השערות סבירות שלא הופרכו על-ידי מחקרים."
בנוסף, כדי שאסכולה תביא להכרה בזכותו של תובע לפי חוק הנכים נדרש כי היא תגדיר בפירוט סביר את האירוע או הנסיבות הגורמות למחלה או להחמרתה וכן כי עוצמת הקשר תהיה ברמה של "מתקבל מאוד על הדעת" ולא בדרגה נמוכה של הסתברות (ראו: רע"א 2027/94 קליג' נ' קצין התגמולים במשרד הביטחון, פ"ד נ(1) 529, בעמ' 538-536; רע"א 8373/96 מאיר נ' קצין התגמולים לפי חוק הנכים, פ"ד נז(1) 931, בעמ' 943).