מונחת בפני בקשתו של מר אורי לוי (להלן: "המבקש"), בעל 40% ממניות חברת אמיקה בע"מ (להלן: "החברה" או "אמיקה", בהתאמה), ליתן צו לפירוק זמני של החברה. הבקשה, אשר קדמה לה מסכת סכסוכים קשה בין המבקש לבין גב' רונית רביבו שהיא בעלת השליטה בחברה (להלן: "גב' רביבו"), וכן בין החברה לבין חברות גרמניות אשר הגישו תביעות כנגד חברה קודמת - מיס אל אופנה בע"מ, אשר הצדדים אינם חלוקים כי נכסיה ופעילותה הועברו במלואם אל אמיקה. במסגרת אותו סכסוך, עלה בידי התובעות להביא את בית המשפט
למנות כונס נכסים על הון המניות של אמיקה
, וזאת נוכח
הזהות הקיימת בינה לבין חברת מיס אל
.
יוער, כי בעוד גב' רביבו מאשימה את הכונס בהסבת נזקים כבדים לאמיקה והבאתה אל סף התמוטטות, הרי שהכונס - במסגרת עמדתו לבקשת הפירוק - טוען כי גב' רביבו אינה מכירה למעשה בסמכותו ופועלת תוך התעלמות ממנו, באורח המרוקן את נכסי החברה.
בקשתו של מר אורי לוי נסמכת, בעיקרה, על הטענה כי החברה חדלת פרעון, וכי גב' רביבו הודתה בכך פעמים רבות, וכן על העובדה כי גב' רביבו חתמה בשם החברה על הסכם עם חברה אחרת השייכת לה במלואה - חברת רונית עיצובים בע"מ, ובה מכרה לעצמה למעשה את כל הפעילות והנכסים, אך בלא ליטול לעצמה את כל החבויות. זאת, בניגוד להצהרותיה לכאורה בערכאות קודמות בהן נידון הסכסוך. גב' רביבו אינה מכחישה את קיום ההסכם ואף קובלת על כך כי מאחר ומצאה גורם מממן, צו המניעה הזמני שהוטל מסב לה ולאותו גורם נזק כבד. לטענתה, עסקינן בהסכם הוגן שהפך לכורח הנסיבות בכדי למנוע התמוטטות מוחלטת של החברה, לשכנע את הבנק שלא לנתק את קווי האשראי ולהעמיד את חובה לפרעון מיידי, וכן - דבר המודגש בטענות גב' רביבו - להציל אותה עצמה מקריסה ופשיטת רגל, היות והיא ערבה לחובות החברה בסכומים ניכרים.
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ניתנת החלטתי זו.
1. עניין לנו בבקשה לפירוק זמני של חברה, אשר עילתה מבוססת הן על חדלות פרעון, והן על טענות להברחת נכסים ולמעשה לריקון החברה מנכסיה והעברת פעילותה לחברה המצויה בבעלותה המלאה של בעלת השליטה בחברה שפירוקה מבוקש. בנסיבות המקרה, ולאחר שלא ניתן הסעד המבוקש במעמד צד אחד, הגישה בעלת השליטה המשיבה את טיעוניה בהרחבה, וכמו כן התקבלה תגובת כונס הנכסים שמונה בערכאה אזרחית על מניות החברה.
אין חולק כי, כפי שנכתב בפסיקה העוסקת במינוי מפרקים זמניים, עניין לנו בסעד זמני שפגיעתו בחברה חמורה, ואשר השיקולים ששוקל בית המשפט האם ליתן את הצו אם לאו, הינם, מחד גיסא, כמות הראיות לכאורה אשר הביא המבקש בכל הנוגע לסיכוי כי אם לא ינתן הצו יורע מצבו באורח חמור או בלתי הפיך עד למועד הדיון בסעד הקבוע (בנסיבות המקרה - בקשת הפירוק), ומאידך גיסא, ראוי לשקול את הסיכויים לזכות בסעד העיקרי.
2. אלא מאי? כפי שהובהר בפירוט בפסק הדין בפש"ר 1020/02 נוי נ' שיא יזום ופיתוח בע"מ, הרי שקיימים מקרים (עליהם נמנה אף המקרה שבפני), בהם נמנע בית המשפט מליתן סעד במעמד צד אחד, ומאפשר לחברה שפירוקה מתבקש ולבעלי השליטה בה להגיש את תגובתם ולהעלות את טיעוניהם. במצב דברים זה, הרי שבסופו של יום, כאשר מגיע בית המשפט לשלב מתן ההכרעה, עומדת בפניו תמונת מצב בהירה בהרבה מזו שעמדה בפניו בעת שהוגשה בפניו הבקשה הראשונית למינוי מפרק זמני (וזאת גם ובעיקר, נוכח העובדה כי שני הצדדים נוהגים, במצבים כאלו, לטעון בהרחבה גם בעניין המחלוקת נשוא הסעד העיקרי, וזאת למצער במסגרת ההתדיינות בסיכוייה להתקבל, אם לא לגופה ממש). ההבדל המרכזי הינו, כי בשלב זה ניתן לראות את גיזרת המחלוקת בין הצדדים במלואה, ובין היתר להסיק ממנה מסקנות משפטיות אודות סיכויי בקשת הפירוק, וזאת בעיקר אם עסקינן במצב דברים בו עניין לנו בהכרעה שהינה
משפטית בלבד
, ואינה מצריכה שמיעת עדים או חקירות.
במצב דברים שכזה, הרי שחרף ההבדל בין המסגרת הדיונית של סעד זמני לבין זו של הסעד העיקרי, הרי שמשהובהרה גזרת המחלוקת, יכול בית המשפט להעריך ולבדוק באורח מדוייק למדי את סיכוייה של בקשת הפירוק; אי לכך, אם וכאשר מסתבר לבית המשפט כי עניין לנו במצב בו עסקינן במחלוקת משפטית בעיקרה, וניתוחה של זו מלמד כי דין הבקשה העיקרית להתקבל (ולמצער, סיכויה להתקבל גבוהים ביותר), הרי שיש בכך שיקול מרכזי וכבד-משקל למתן סעד הפירוק הזמני לאלתר, זאת לא פעם תוך קביעות משפטיות ברורות בעניין המחלוקת שבין הצדדים, אשר במקרים מסויימים מכריעים דה-פקטו בעניין הסעד העיקרי עצמו. זאת כאשר הדיון בזה האחרון עשוי, במקרים אלו להצטמצם לדיון בקיום הדרישות הפורמליות שבפקודת החברות, הא ותו לא.
3. מצבים אלו נידונו, באורח מפורט, בעניין נוי נ' שיא, ואין לי אלא לאמץ את האמור באותו פסק-דין כחלק בלתי נפרד מהחלטתי זו. לא בכדי הובהר, כי במידה ומדיון בכתבי הטענות של הצדדים עולה מסקנה ברורה כי החברה חדלת פרעון (או כי קיימת נגדה באורח מובהק עילת פירוק אחרת), הרי שמשקל הראיות הנדרש בכל הנוגע לחשש להברחת נכסים פוחת, עד כי לעיתים די בהוכחה לכאורה בדבר סיכון מוחשי להדרדרות במצבה של החברה ובסיכוי של נושיה להפרע ממנה, בכדי ליתן את הסעד המבוקש.
4. במסגרת כתבי טענותיה, ניסתה המשיבה להכחיש את טענותיו של המבקש בדבר חדלות הפרעון, בטענה כי אם יבוצע "הסכם ההצלה", כפי שכינתה אותו, תוכל החברה להוסיף ולפעול. כמו כן, העלתה כנגדו וכנגד מקורביו, כמו גם כנגד הכונס, טענות חריפות ביותר שעיקרן פעולות שנועדו להרס החברה שבבעלותה.
אלא מאי? דומה כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, הרי דווקא טיעוניה של המשיבה עמדו לה לרועץ; למעשה, כפי שיובהר להלן, דומה כי די בקריאה מושכלת של העובדות
האובייקטיביות
העולות מטיעוני המשיבה (קל וחומר בצירוף העולה ממסמכים שאין מחלוקת על אמיתותם), בכדי
להקים עילת פירוק מובהקת
, אשר דומה כי היא עולה בעוצמתה אף על זו שהתקיימה בעניין נוי שהוזכר לעיל. לשון אחר; מטיעוני המשיבה עצמה, עולה מסקנה ברורה לא רק של חדלות פרעון, כמובנה בדיני החברות, אלא גם תמונה ברורה של ריקון החברה מנכסיה, באורח העולה כמעט לכדי "שיטת פעולה", התעלמות מהחלטות בית משפט, וכמו גם חשד (ואני זהירה בדברי), של ציור תמונת מצב חלקית בלבד, בלשון המעטה, בדיונים שנערכו בפני ערכאות אחרות בעניינה של החברה.
5. קריאת המסמכים, אשר תוכנם אינו מוכחש למעשה בטענות המשיבה, מעלה תמונה ברורה של קריסת החברה במתכונתה דהיום; לא זאת בלבד, כי בטרם נקטה המשיבה במה שמכונה על-ידה "הסכם ההצלה", עמד הבנק לסגור את קווי האשראי של המשיבה ולהעמיד את חובה לפרעון מיידי; כי החברה נאלצה לסגור חנויות ומחסנים, והיא נמצאת בסכנה מוחשית (ולשיטת המשיבה, וודאית - אלא אם יופעל "הסכם ההצלה") של פיטורי כל עובדיה.
דברים אלו, הכתובים שחור על-גבי לבן הן בכתבי טענותיה של המשיבה והן בטיעוניה בהליכים קודמים, מדברים בעד עצמם. אין כל צורך לערוך מאזן כספי מדוייק לחברה, או להדרש לטענה כי המצבת המדוייקת של חובותיה מול נכסיה בשלב זה "אינה ידועה עדיין", כפי שמנסה המשיבה לטעון. מצב בו מפסיקה החברה את פעילותה, מפטרת את עובדיה ומוצבת מול סגירת אשראים והעמדת חובותיה לפרעון מיידי, הינה
המצב המובהק וה"זועק" ביותר של חדלות פרעון
, אשר די בראיות מוצקות המוכיחות אותו כדי להביא את בית המשפט להכניס את החברה לאלתר למסגרת הליכי פירוק.
לכן, אין כל ספק - והדבר עולה באורח שאינו משתמע לשתי פנים אף מטענות המשיבה עצמה - בלא אותו "הסכם הצלה", עניין לנו בחברה חדלת פרעון אליבא דכולי עלמא, שדינה צו פירוק לאלתר. במצב זה, לא נותר אלא לבדוק, מהי משמעותו של אותו "הסכם הצלה", והאם ועד כמה הוא משנה את תמונת המצב.
6. כזכור, חברת אמיקה שבעניינה אנו דנים כיום אינה אלא המשכה של חברת מיס אל בע"מ, אשר נתבעה על ידי חברות גרמניות. בעניין זה, טוען המבקש (וטענתו אינה מוכחשת למעשה), כי בצר להם, ומחשש מן התביעה, העבירו בעלי השליטה במיס אל את מלוא הפעילות אל חברת אמיקה. לא זאת, אלא אף זאת; בנסיבות המקרה, ניתנה בעניין
הכרעה שיפוטית ברורה אשר הפכה חלוטה
, אשר אימצה דו"ח שהגיש חוקר מטעם בית המשפט בדבר
זהות מוחלטת בין החברות
, כאשר אמיקה היתה חסרת פעילות ונכסים כלשהם בטרם הועברו אליה נכסי מיס אל. אי לכך, ניתן פסק-דין אשר מינה את החוקר לשעבר
ככונס נכסים על מניות אמיקה
(דבר אשר לכאורה מעמיד אותו בנעליהם של שני בעלי המניות, והופך אותו לבעל השליטה דה-פקטו, בכפוף למגבלות ולהנחיות בית המשפט אשר מינה אותו).
לשון אחר: משמעותו הברורה של פסק-הדין דנן, היתה
הרמת מסך דה-פקטו (למצער לכאורה) בין שתי הישויות המשפטיות
, דבר המעיד היטב על האורח בו ניתחה הערכאה האזרחית את התנהלות בעלי השליטה במיס-אל ובאמיקה עצמה, והאורח בו ניסו לסכל למעשה את פסק הדין. זאת, תוך הנחיית הכונס, בין היתר
למנוע העברות כלשהן של נכסים מחברת אמיקה לצדדים שלישיים, בעיקר לבעלי השליטה עצמם
.
אלא מאי? די בעיון חטוף ב"הסכם ההצלה" בכדי להבהיר, כי לא זאת בלבד שהדבר נעשה בלא שיתופו וכנגד רצונו של הכונס, אלא שעניין לנו
בנסיון מובהק, גלוי וחד-משמעי להעברה מסוג זה בדיוק
. עניין לנו, למעשה, במצב מובהק של Self dealing, בו גב' רביבו חותמת על עסקה בה כל פעילותה ונכסיה של החברה נמכרת לחברה אחרת, הנשלטת בידה ב-100%. זאת, להבדיל מן המצב באמיקה, בה שייכות ארבעים אחוז מן המניות למבקש.