מונחת בפני בקשתו של מר ד.ס. (להלן: "החייב"), כי אבטל את חיובו במזונות חודשיים בשיעור 2,500 ש"ח, סכום אותו חויב בעבר לשלם לידי ילדיו מרעייתו לשעבר, גב' ט.ל.ס. (להלן: "המשיבה"). לאחר שעיינתי בבקשה, וכן בעמדות הנאמן וכונס הנכסים הרשמי, ניתנת החלטתי זו.
1. חרף האמור בתגובת המשיבה והנאמן, הרי שאין ולא יכול להיות ספק, כי סעיף 128 לפקודת פשיטת הרגל אינו הופך את בית המשפט של חדלות פרעון לערכאה המחליפה את בית המשפט למשפחה בכל האמור בקביעה הראשונית של שיעור המזונות. בעניין זה, המצב המשפטי הינו ברור ואין כל צורך להכביר על כך מילים. בית המשפט למשפחה, הוא שרואה לנגד עיניו את בני הזוג לשעבר וילדיהם (ואותם בלבד), ובהתאם לעובדות המוכחות באותה "התדיינות פנימית" ביניהם קובע את שיעור המזונות.
מאידך גיסא, במידה שחייב המזונות נקלע להליכי פשיטת רגל, הרי שבית המשפט של חדלות פרעון נכנס לתמונה כמי שתפקידו לערוך איזון שני ונוסף , הפעם בין צרכיהם של הזכאים למזונות מן החייב לבין ציבור נושיו האחרים. זאת, בהתאם לסמכותו שבסעיף 128 לפקודת פשיטת הרגל.
המסקנה החד-משמעית מכל האמור לעיל הינה, כי צודק החייב בטענתו כי לא ניתן לעשות שימוש בסעיף 128, מקום בו לא קיים כלל, או בוטל פסק הדין הראשוני של בית המשפט למשפחה , אשר קבע את עצם החיוב במזונות . אין כל ספק, כי המומחיות והסמכות לקביעת המזונות הראשונית הינה לבית המשפט למשפחה, בעוד בית המשפט של חדלות פרעון אינו מותאם לעיסוק בתחום זה, הן מהותית והן דיונית.
2. זאת ועוד; לא אוכל לקבל, בנסיבות המקרה, את הטענות כי חלוף הזמן הפך את הסעד המזונות הזמניים שניתן בבית המשפט למשפחה ל"סעד קבוע דה-פקטו"; לא זו בלבד, כי ספק גדול אם קביעה כזו הולמת את הדין בכלל, אלא שנסיבות המקרה מפריכות טענה זו על פניה. עניין לנו במקרה, בו בית המשפט המוסמך ביטל בסופו של יום את המזונות הזמניים, והפנה את המשיבה להגיש תביעה חדשה - עניין מובן וברור לאור העובדה, כי חלוף שש שנים (!) גרם, קרוב לוודאי, לשינויים עובדתיים אשר יש בהם להשפיע באורח מהותי על שיעור החיוב במזונות.
זאת ואף זאת; אף ההסכמה המאוחרת בין הצדדים, מן הראוי לפרשה ככזו המחייבת את המבקש להוסיף ולשלם את הסך הקודם של המזונות עד למועד בו בית המשפט של חדלות פרעון יבטל או ישנה את החלטתו , קרי: הצדדים לקחו בחשבון את האפשרות כי ההחלטה לפי סעיף 128 תבוטל, וזאת שלא בכדי. אוסיף ואעיר כי, כך או כך, ספק אם יכלו הצדדים להתנות על סמכותו של בית המשפט לפסוק, מקום בו הדבר מחוייב על-פי דין קוגנטי.
3. בשולי נקודה זו אעיר, כי לא מצאתי טעם רב ב"טענות האווירה" שניסתה המשיבה להעלות, ואשר הרחיבו את היריעה לגבי חוסר נסיונה המשפטי וכיוצא באלו, באורח שאפשר לחייב להגיע ל"נצחונות טכניים". לא זאת בלבד, כי ספק גדול אם היה מקום להעלאת טענות אלו מלכתחילה, באשר אף אם היו מוכחות כאמת לאמיתה, אין בכוחן לאפשר לבית המשפט לפסוק בניגוד לדין, אלא שבנסיבות המקרה, ספק אם יש בהן ממש אף לגופן.
בעניין זה, די אם אעיר, כי בכל הנוגע לענייני מזונות וכספים (להבדיל אולי מדיני חדלות פרעון) גילתה המשיבה לא פעם בקיאות מרשימה, וזאת בעוד החלטתי זו אינה אלא פועל יוצא של החלטות בית המשפט למשפחה . זאת ואף זאת; אף אם נפלו בחלקה של המשיבה קשיי יצוג בתקופות מסויימות, הרי שאין הדבר מצדיק הותרת סעד זמני על כנו במשך שש שנים (!), מצב אשר נמשך אף לאחר ההסכמות שנעשו בין הצדדים במסגרת ההתדיינות האחרונה ביניהם.
4. לאור כל האמור לעיל, הרי שאין מנוס מקביעה, כי בנפול חיוב המזונות הראשוני, אין תקומה אף לחיוב המשני מכח סעיף 128 לפקודת פשיטת הרגל. אי לכך, דין החלטתי בעניין זה להתבטל. עם זאת, ולאור נוסח ההסכמות בין הצדדים, הנני קובעת כי ביטול זה יכנס לתוקפו בעוד 60 יום ממועד החלטתי זו, בכדי ליתן שהות בידי המשיבה לפתוח בהליכים מתאימים בבית המשפט לענייני משפחה. בעניין זה אעיר, כי אף החייב מכיר באפשרות זו בכתבי טענותיו, ולמעשה כולל אותה בסעד החלופי אליו הוא עותר.
5. משהגעתי לכאן, מן הראוי להתייחס ולהכריע בנקודה השניה שמעלה החייב, שעניינה הפחתת החיוב החודשי.
בסוגיה זו, אין מנוס מלקבוע כי בקשת החייב הינה מחוסרת יסוד ויש לדחותה על הסף. הדין החל על חייב פושט רגל הינו ברור וחד-משמעי: עליו להעביר את עיקר הכנסותיו, מלבד הסכומים הדרושים לקיומו, לידי הנאמן והנושים. מכאן, מקורו של מוסד "התשלום החודשי", אשר מייצג את הסכום אשר יכול וחייב החייב הספציפי להעביר לידי הנאמן מתוך הכנסותיו.
בעניין זה, אין נפקא מינא עבור החייב כיצד מתחלק סכום זה, קרי - האם הוא הולך כל-כולו לנושים החיצוניים, או שמא הוא מתחלק בין הנושים דנן לבין רעייתו לשעבר והקטינים התלויים בה, וזאת לפי סעיף 128 לפקודת פשיטת הרגל. בין אם כך ובין אם כך, הרי שבעבור החייב עסקינן בחיוב כולל, שעליו להוציא מכיסו, תוך הקפדה שלא להקלע לפיגורים. אם וכאשר משתנה יכולתו של החייב לרעה, הרי שפתוחה בפניו הדרך להגיש בקשה להקטנת תשלומים חודשיים, אותה עליו לתמוך בדוחות ובראיות אחרות המוכיחות כי אין הוא יכול לעמוד כעת בסכומים בהם עמד בעבר.
עיון בבקשה שבפני מגלה, שאין בה דבר הנדרש בבקשה להפחתת תשלומים, אלא אך ורק בקשה כי הסכום שהועבר למשיבה ישאר בידיו מכאן ואילך. לכך לא אוכל להסכים, באשר משמעות הדבר הינה כי במסגרת בקשתו "הצפין" החייב בקשה בלתי מנומקת ובלתי מבוססת להפחתת 2,500 ש"ח משיעור התשלום החודשי.
6. לאור האמור לעיל, דין חלק זה של הבקשה להדחות.
בשולי הדברים אעיר, כי במסגרת בקשה זו, אין מקום להדרש לסוגיית הפיגורים לכאורה בתשלומים חודשיים - סוגיה אשר דומה כי הצדדים חלוקים בעניינה, ומן הראוי לבררה במסגרת הליך נפרד. באותה מידה, אין כל מקום לדון, במסגרת זו, בבקשתו הגורפת של החייב לפטור אותו דה-פקטו מהפיגורים, בתמורה לכך כי אלו יכללו בהצעת הסדר הנושים העתידית שיגיש. אף דינה של סוגיה זו להתברר במסגרת בקשה הנוגעת לחוב הפיגורים, או בהצעת הסדר הנושים, אם וכאשר תוגש. עוד אעיר, כי בכל האמור בתשלומים שמועד תחולתם טרם המועד הקובע של ביטול ההחלטה לפי סעיף 128 לפקודת פשיטת הרגל, הרי שהמשיבה עודה זכאית לסך 2,500 ש"ח מתוכם, באשר ביטול ההחלטה אינו פועל למפרע, אלא אך ורק ממועד הבטלות ואילך. אי לכך, אין הוא יכול לפטור את החייב מהחובה להשלים פיגורים בדמי המזונות מן העבר, אם וככל שקיימים כאלו.
7. לאור ובכפוף לאמור לעיל, הבקשה מתקבלת באופן חלקי. בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות.
המזכירות תודיע לצדדים על המצא ההחלטה לרשותם החל מהיום.