מונחת בפני מחלוקת שהתגלעה בין מנהלה המיוחד של חברת אלומיניום זוהר יבוא ושיווק (2001) בע"מ (להלן: "המבקש" ו"החברה", בהתאמה), לבין מפעלי אלגון וציפוי האחרים פררו בע"מ (להלן: "המשיבה"). עיקרה של המחלוקת נסבה אודות
היקפה
של זכות עכבון מיוחד - עכבון העומד לטובת קבלן-משביח - העומדת למשיבה בגין סחורה של החברה שנותרה במחסניה בעת שניתן צו הפירוק.
הצדדים אינם חלוקים על כך, כי למשיבה עומדת זכות עכבון בגין הסחורה שנותרה בחזקתה נכון למועד הקובע; אלא, שלשיטת המבקש חלה זכות העכבון ומבטיחה אך ורק את התשלום המגיע
בגין אותן סחורות
, המשיבה טוענת, לעומת זאת, כי זכות העכבון חלה אף על חובות נשוא משלוחי סחורה שיצאו מחזקתה טרם קריסת החברה; בעניין זה, מנסה המשיבה, בין היתר, להסתמך על הלכת ע"א 1776/97 ליבוביץ נ' גדעון אוברזון תעשיות אופנה בע"מ.
עיינתי בכתבי הטענות ובתצהירים המצורפים להם, ולאחר שנערך דיון במעמד הצדדים, הסכימו הצדדים כי החלטתי תנתן בהתבסס על החומר המצוי בתיק בית המשפט.
1. הצדדים אינם חלוקים, למעשה, על היותו של העכבון "עכבון מיוחד", במובנו של מושג זה בדיני חדלות הפרעון, על כל המשתמע מכך; אי לכך, אין ספק כי עכבון מסוג זה מקיים
קשר מהותי ומיוחד בין הנושה לנכסים המעוכבים
, המצדיק את מתן העדיפות על פני יתר נושיו של הגוף חדל הפרעון (לעניין זה, ראה פש"ר 1001/00 בש"א 10742/00 כונס הנכסים של חברת סדיטק נ' אגודה שיתופית בארות יצחק, ופש"ר 1448/02 המנהל המיוחד של חברת רונדופלסט בע"מ נ' תרגו אמפורט ואח', כפי שהם מאוזכרים בכתבי הטענות).
בשל חשיבותו של סעיף 5 בחוק חוזה קבלנות, ראוי יהיה לצטטו כאן, במלואו:
"
לקבלן תהא זכות עכבון על נכס שמסר לו המזמין לביצוע מלאכתו או למתן שירותו, כדי תשלום הסכומים המגיעים לו מן המזמין
עקב עסקת הקבלנות".
השאלה, מהי "עסקה אחת", וכיצד ניתן לאבחנה ממצב של עסקאות מרובות החוסות תחת "כנפיה" של עסקת מסגרת כללית, נידונה בהרחבה בעניין אוברזון שהוזכר לעיל, השופט טירקל, בסופו של דבר, לאחר סקירת השיקולים השונים, קבע כי:
"
עיסקת קבלנות אחת היא עסקה מסחרית
העומדת בפני עצמה, ו
הניתנת לניתוק מעסקאות אחרות בין אותם צדדים, אפילו נעשית העסקה במסגרת עסקית מקיפה יותר שבתוכה פועלים הצדדים. ההבחנה היא
הבחנה שבעובדה, והיא נקבעת לפי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה לגופו" (ההדגשות אינן במקור - ו.א).
קובע כב' השופט טירקל בעניין זה, כי ראוי לשקול את ההסדרים בדבר אופן התשלום, אופי המלאכה והשירות, פרק הזמן בהם נעשו ושיקולים נוספים. במקרה הספציפי שנידון בבית המשפט העליון נקבע כי מצב בו הוזמנו בגדי-ים
במסגרת קביעת קולקציה ספציפית
, ותוך
קביעה מראש של הכמות הכללית
שיש לספק, היא עסקה אחת, חרף העובדה כי נחלקה לשלושה משלוחים נפרדים.
2. יוצא, כי השאלה המכרעת הינה
שאלה עובדתית
, העוסקת ב
אבחון עסקה פלונית
מתוך מכלול עסקאות שנעשו בין הצדדים (במקרה בו התקיימו ביניהם יחסים ארוכי טווח, דבר שהתקיים הן בעניין אוברזון והן בענייננו). מקום בו אבחון כזה הוא טבעי ומתבקש, יתכן כי הדבר יגבר על סממנים טכניים המרמזים לכאורה בכיוון ההפוך - קרי, חלוקת העסקה למשלוחים ולחשבוניות נפרדות.
על בסיס זה, מן הראוי לבחון את עובדות המקרה אשר בפנינו.
3. אין חולק, כי היחסים המסחריים בין הצדדים נמשכו כ-10 שנים, כאשר החל משלב מוקדם יחסית, התנהלו הללו בצורה קבועה יחסית; המשיבה קיבלה משלוחי סחורה בתדירות גבוהה יחסית, צבעה אותם והשיבה אותם לחברה.
המשיבה הגישה שני תצהירים, שניהם של מר פררו, כאשר קשה להתעלם מהשוני המהותי בינהם; דומה, כי התצהיר המפורט והמאוחר מהווה, במידה רבה "מקצה שיפורים" של התצהיר הראשון. זה המקום לציין כי
המצהיר לא ביקש ולא קיבל רשות להגיש תצהיר "משלים ומפורט יותר..." (כלשונו)
מה עוד שהתצהיר הנוסף המהווה , כאמור, "מקצה שיפורים", בלשון המעטה, ולמרות זאת לא סייע הדבר בידיו. לפי הגרסה העובדתית המאוחרת, הרי שבראשית מאי 2003 (למעלה משנה וחצי לפני מועד צו הפירוק), נקלעה החברה למשבר כספי, ושיקים שלה לא כובדו. מסיבה זו, מוסיפה המשיבה וטוענת, נערך באותו חודש
הסכם בעל-פה
(כך!) בין הצדדים,
אשר נועד לחזק את הבטוחה
שניתנה למשיבה בשלב מוקדם יותר, בדמות ערבות אישית של מנהל החברה. עיקריו של אותו הסכם הינם, לשיטת המשיבה, כדלקמן:
א. המשיבה תבצע את העבודות במשלוחי הסחורה שתקבל בתוך שבעה ימים, ותשיב את הסחורה לחברה.
ב. התשלום יהיה
אחת לחודש
, באמצעות מתן שיקים דחויים על חשבון חובה של החברה.