1. פעם נוספת נתגלגלה בפני, במסגרת בקשה זו, השאלה שנדונה בהחלטתי מיום 1.9.2002 במסגרת בש"א 18468/02. עניינה של הבקשה בשתי הצעות מתחרות למימון הסדר נושים לעמותת הישיבה התיכונית כפר גנים, המצויה בפירוק.
ההצעה האחת
הינה של הרב נחמן צוקר, מייסד הישיבה ומי שעמד בראשה משך עשרות שנים, וזאת עד שלקה בשבץ מוחי ונאלץ להפסיק מלשמש בתפקידו, דבר אשר גרר אחריו קריסת הישיבה;
ההצעה האחרת
- הצעתה של עיריית פתח תקוה (להלן:
"העירייה"), אשר מפעילה במקום "שלוחה" של ישיבת 'כפר הרא"ה' מאז פירוק העמותה, ומעוניינת להמשיך ולהפעיל את הישיבה באותו מקום.
בהחלטתי מיום 1.9.2002 קבעתי כי משמדובר בשתי הצעות שהן "שוות ערך", בעיקרן, וכאשר ציבור הנושים הינו אדיש לשאלה איזו מההצעות תבחר, הרי ש"ברירת המחדל" הינה להשיב את נכסי העמותה לידי מייסדה - הרב צוקר, ולפיכך קבעתי כי הצעתו היא ההצעה שתתקבל. נימוקי אותה החלטה נפרשו בה בהרחבה ואיני רואה מקום לחזור עליהם.
עיריית פתח תקוה ערערה על אותה החלטה, ובדיון שהתקיים בפני בית המשפט העליון טענה כי לאור גילויין של עובדות חדשות יש מקום להחזיר את הדיון לבית משפט זה, וכך פסק בית המשפט העליון.
2. עיקר טענותיה של המבקשת, בבקשתה החדשה, כי מצבו הרפואי והתפקודי של הרב צוקר אינו מאפשר לו לשמש כראש ישיבה בפועל. העירייה טוענת כי הצעת הרב צוקר מסתמכת על המשך הפעלת הישיבה במתכונתה הקודמת, ואם הרב צוקר, הרוח החיה של הישיבה, אינו מסוגל עוד לתפקד כמקודם - הרי שההצעה כולה עומדת על כרעי תרנגולת, ואין בכך אלא להוכיח כי מי שבאמת עומד מאחוריה הינם בני משפחתו של הרב אשר כבר הוכיחו בעבר את אזלת ידם, וכי אין מאחורי ההצעה אלא כוונה סמויה למכור את מבנה הקמפוס, וזאת בניגוד להחלטתי מיום 1.9.2002. העיריה עמדה על כך שהרב צוקר עצמו יתייצב לדיון כדי שניתן יהיה להווכח במצבו, וכך אכן היה. לעדותו של הרב צוקר אתייחס בהמשך הדברים.
עוד טענה העירייה כי המציעה שמטעם הרב צוקר, עמותת ישיבת השרון, הינה עמותה חרדית, וכי אם תפעיל את הישיבה לא תפעיל בה ישיבה דתית-לאומית, המשלבת לימודים תורניים עם לימודי חול, אלא ישיבה חרדית שלא יהיו בה לימודי חול בכלל. דבר זה יעמוד בניגוד למטרות העמותה, כמוגדר בתקנונה.
3. על פי הדיווח שמסר המפרק, הסכום אותו יש להפקיד לקופת הפירוק לצורך כיסוי חובות העמותה, במלואם, הינו 5.3 מיליון ש"ח. על פי שתי ההצעות ישולם לנושים דיבידנד בשיעור 100%. ר"ל - שני המציעים הסכימו להעמיד את הסכום האמור לטובת המפרק לשם קבלת השליטה בעמותה ובנכסיה. המפרק עמד על כך שלטעמו אין להתיר את מכירת מגרש הכדורגל שבבעלות העמותה לצורך כיסוי החובות, ועל הצד המעוניין לקבל את השליטה בעמותה לכסות את מלוא החובות "מכיסו". מסיכומי הכונס הרשמי עולה כי שני הצדדים הביעו נכונות להענות לדרישת המפרק ולהימנע ממכירת המגרש לצורך פרעון החובות. עיריית פתח תקוה התחייבה לכך מפורשות.
יוער, כי ההצעות המקוריות שהביאו הצדדים התבססו בעיקרן על פרעון חובות העמותה באמצעות מימוש נכסיה. ביני לביני, ובמהלך הדיונים שהתקיימו בפני, שינו ושיפרו הצדדים את הצעותיהם באופן בו עיקר המימון ייעשה ממקורות חיצוניים, וללא מימוש של נכסי העמותה כלל. כמובן שהדבר ייטיב עם העמותה - ללא כל קשר למי שיזכה לקבל את השליטה בעמותה. כמו כן, שיפרו הצדדים את הבטוחות שיעמידו לטובת ההסדר - והדבר כמובן מיטיב עם נושי החברה. כיוון שכך, הרי שאין טעם לשוב ולבחון את ההצעות המקוריות, שאינן רלוונטיות עוד, ונראה כי ראוי יהיה לפתוח "דף חלק" ולהתייחס להצעות החדשות, לגופן.
זה המקום להעיר כי "מקצה השיפורים" של הצעות הצדדים נמשך ממש עד לשלב הגשת הסיכומים של בקשה זו. אמת, הדבר אינו נהוג ומקובל בהליכי התמחרות, בדרך כלל, ועם זאת - כיוון שהדבר נעשה על ידי שני הצדדים מבלי שמי מהם יתנגד לכך, לא מצאתי מקום להתערב בכך. מה עוד שבסופו של דבר ממילא נותרו שתי ההצעות שוות בעיקרן. כמו כן, כיוון שהכרעתי אינה מתבססת על טיבן הכלכלי של ההצעות, כי אם על שיקולים אחרים, הרי שממילא לא נפגע מי מהמציעים כתוצאה מההתמחרות המתמשכת. התוצאה היא כי התמשכות הדיונים היטיבה הן עם העמותה והן עם נושיה, ואם "מעז יצא מתוק" - אזי - מה טוב!
המפרק, לאחר שבחן את הצעותיהם המעודכנות של הצדדים, הביע דעתו כי מבחינת קופת הנושים אין כל העדפה להצעה זו על פני האחרת. כיוון שהמפרק הוא המופקד על קופת הנושים, ולו מסור שיקול הדעת המקצועי בכל הנוגע לענייניה, הרי שלא מצאתי כל מקום להתערב בשיקול דעתו, ואם לאחר שבחן את ההצעות לעמקן הגיע למסקנה שצויינה - הרי שדעתו אמינה ומקובלת עלי. אעיר, לענין זה, כי מעדותה של הגב' חני גולדשטיין, גזברית העירייה, השתמע בצורה ברורה למדי כי לא ניתן לסמוך על איתנותה הכלכלית של העירייה לשם מימון העסקה, באשר העירייה מצויה בגרעון משמעותי, ואף אינה מסוגלת לשלם את שכר עובדיה. עובדה זו - ייאמר כבר עתה - לא נעלמה מעיני, ואתייחס אליה בהמשך הדברים.
4. עתה, משהגעתי למסקנה כי לנושי החברה אין כל עניין בשאלה מי יקבל לידיו את השליטה בעמותה, נותרת בעינה השאלה - למי תמסר? כדי להשיב על שאלה זו יש לבחון את מכלול השיקולים הנוגעים להמשך דרכה של העמותה, ולעמוד על ההבדל בין השיקולים הנוגעים לפירוקה של חברה, לבין אלו של עמותה.
זאת יש להבהיר; להבדיל מחברה פרטית, שהינה גוף כלכלי במהותו שתכליתו השאת רווחים, הא ותו לא - הרי שהעמותה, מעצם הגדרתה, הינה
"תאגיד למטרה חוקית שאינה מכוונת לחלוקת רווחים בין חבריה"
(סעיף 1 לחוק העמותות). העמותה היא גוף משפטי בעל אלמנטים מעין-ציבוריים שנועד להגשים תכלית חברתית מסוימת. על כן נהנית העמותה מתקצוב מקופת הציבור, מהקלות במס, מהאפשרות לגייס תרומות ומשאר יתרונות אשר אינם מוקנים לחברה. לפיכך, שלא כבחברה פרטית, שם הזכות השיורית בנכסיה מוקנית למשתתפים, הרי שכאשר בעמותה עסקינן הזכות השיורית בנכסיה מוקנית לציבור שלרווחתו ולצרכיו נוסדה העמותה, ולהגשמת המטרות לשמן פעלה.
עיקרון זה עובר כחוט השני בהוראותיו השונות של חוק העמותות ואף בהוראות מיסוי שונות. ראוי לצטט, לעניין זה, את סעיף 59 לחוק העמותות, שזו לשונו:
"פורקה עמותה ולאחר שנפרעו חובותיה במלואם נשארו נכסים, ינהגו בהם לפי הוראות התקנון; באין הוראות כאלה או באין אפשרות מעשית לנהוג לפיהן, יוקדשו אותם נכסים לפי הוראות בית המשפט, למטרה שקבע בית המשפט כקרובה למטרות העמותה"
גם תקנונה של העמותה דנן קובע מפורשות, בסעיף 14, כי:
"(א) נכסי העמותה והכנסותיה משמשים אך ורק למטרותיה, וחלוקת רווחים או טובות בכל צורה שהיא, בין חבריה, אסורה.
(ב) במקרה של פירוק וחיסול העמותה יסולקו תחילה חובותיה והתחייבויותיה, ואם אחרי פעולה זו ישארו נכסים כלשהם, בין נכסי דניידי ובין נכסי דלא ניידי, כולל זכויות וכד', יועבר הרכוש לעמותה ו/או לעמותות בעלות מטרות ותפקידים דומים...ולא יחולק בין חבריה"
הנה כי כן, עולה המסקנה כי למייסדי העמותה ולחבריה אין כל זכות קניינית ממשית בנכסיה. אמנם, בהחלטתי הקודמת קבעתי כי ככל שעלי להכריע בין שתי הצעות שהן זהות בעיקרן, הרי שראוי לבחון למי מבין המציעים יש זיקה חזקה יותר לנכסי העמותה. לאחר עיון נוסף בסוגיה, אני רואה לנכון לסייג את אותה קביעה, ולקבוע כי בהתאם לאמור לעיל, זיקתו של הרב צוקר לנכסי העמותה איננה זיקה קניינית, אלא, לכל היותר, זיקה מוסרית-ערכית. משמעות הדבר הינה כי אם אכן היו ההצעות זהות, הרי שאותה זיקה מוסרית שבין הרב צוקר לישיבה היתה יכולה להוות את לשון המאזניים, ויכולה היתה להוות שיקול להעדפת הצעתו שלו.
אכן, סבורתני כי גם שורת הצדק מחייבת כי מי שהשקיע ממרצו ומזמנו בהקמת העמותה, בניהולה לאורך שנים לשם הגשמת מטרותיה, ובגיוס התרומות ממנה התקיימה בכל אותה תקופה - ראוי ליתן לו את הבכורה על פני מי שמציע לנושי העמותה את אותה התמורה בדיוק ואין מאחוריו אותה תרומה.