זהו ערעורו של גרגורי נגוביצין (להלן: "המערער") על החלטת עו"ד ארז חבר, המנהל המיוחד לחברת רומי חברה קבלנית לעבודות חשמל בע"מ (להלן: "המנהל המיוחד" ו- "החברה" בהתאמה) שבה נדחתה תביעת החוב שהוגשה על ידי המערער.
1. המערער הינו עובד לשעבר של החברה והינו אחד ממבקשי פירוקה. צו הפירוק בעניינה של החברה ניתן ביום 26/6/06, ובהמשך, ביום 28/9/06, מונה המנהל המיוחד לצורך בדיקת תביעות החוב שהוגשו כנגד החברה.
תביעת החוב שהוגשה על ידי המערער התבססה על תובענה שהוגשה על ידו בבית הדין האזורי לעבודה כנגד החברה, שנתיים טרם ניתן צו הפירוק. זאת, בגין מרכיבים שונים הנוגעים ליחסי העבודה בין הצדדים: שכר עבודה, דמי הבראה, דמי הודעה מוקדמת, פדיון ימי חופשה ופיצויי פיטורים, בסך כולל של 26,315 ש"ח. במסגרת ההליך בבית הדין לעבודה הוגשו כתב תביעה וכתב הגנה, ובסופם הגיעו המערער (התובע במסגרת התובענה) והחברה לכדי
הסכם פשרה אשר ניתן לו תוקף של פסק דין,
ולפיו ישולם למערער סך של 9,000 ש"ח לצורך "חיסול סופי ומוחלט של כל תביעות התובע מהנתבעת וכל תביעות הנתבעת מהתובע" (כלשון הסכם הפשרה). על גבי הסכם הפשרה שהוגש לבית הדין לעבודה הוספו בכתב יד מספר הערות. ביניהן הוספו בכתב יד, גם כן, לאחר הסכום המוסכם המילים "כפיצויי פיטורין".
2. המערער, יחד עם שני עובדים נוספים, פתחו תיק הוצאה לפועל ולאחר שלא הצליחו לקדם את גביית החובות מהחברה, הגישו בקשה לפירוקה לבית משפט זה. בתאריך 26/6/06 ניתן צו פירוק. המערער הגיש תביעת חוב למנהל המיוחד, בה צוין כי הסכום הנתבע הינו בסך 9,000 ש"ח אשר צוין בטופס תביעת החוב תחת המרכיב "פיצויי פיטורים המגיעים מכוח חוק פיצויי פיטורים או מכוח הסכם קיבוצי".
המנהל המיוחד דחה את תביעת החוב שהגיש המערער במלואה. זאת, לאור העובדה כי אין חולק על כך שהמערער לא השלים שנת עבודה מלאה במסגרת עבודתו בחברה (אלא רק עשרה חודשים), וכי חוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 קובע בסעיף 1 כי רק מי שעבד שנה אחת ברציפות זכאי לקבל ממעבידו פיצויי פיטורים.
3. המערער טוען, בערעורו, כי שגה המנהל המיוחד כאשר דחה את תביעת החוב. המערער מצרף את כתב התביעה וכתב ההגנה שהוגשו במסגרת התובענה בבית הדין לעבודה, כמו גם את הסכם הפשרה שהושג ואשר ניתן לו תוקף של פסק דין. המערער טוען כי הסכום המוסכם בין הצדדים נועד לסיים את ההליכים והמחלוקות ביניהם וכונה בשם "פיצויי פיטורין" לשם הנוחות, למרות שמדובר בסכום גלובאלי שלמעשה כולל רכיבים שונים כגון שכר עבודה, דמי הבראה ועוד. בנוסף, במסגרת ערעורו שב המערער ותובע את מלוא הסכום שנתבע על ידו במקור בבית הדין לעבודה, דהיינו סך של 26,315 ש"ח, למרות שתביעת החוב אשר הוגשה על ידו עמדה, כאמור, על סך 9,000 ש"ח בלבד.
4. המנהל המיוחד חוזר על נימוקיו לדחיית תביעת החוב. לטענת המנהל המיוחד, המערער אינו זכאי לפיצויי פיטורים על פי החוק, מכיוון שלא השלים שנת עבודה במסגרת החברה. המנהל המיוחד אינו מתייחס לטענותיו של המערער הנוגעות להיותו של הסכום הנתבע על פי פסק הדין סכום גלובאלי שהוסכם על ידי הצדדים במסגרת פשרה ביניהם. אל עמדת המנהל המיוחד מצטרף גם כונס הנכסים הרשמי (להלן: "הכנ"ר").
עד כאן טענות הצדדים ולהלן החלטתי;
5. עיון בהסכם הפשרה, אשר ניתן לו תוקף של פסק דין בבית הדין לעבודה, על רקע כתב התביעה וכתב ההגנה שהוגשו בהליך שם, מעיד על כך שמדובר בפיצוי גלובאלי שהינו קטן מסכום התביעה אשר דרש המערער בכתב התביעה, וגבוה מהסכום שהחברה טענה שהיא חבה בו בכתב ההגנה. על פני הדברים (ומבלי לקבוע מסמרות בעניין) סבורה אני כי הצדדים כינו סכום זה בשם "פיצויי פיטורים" לא כמונח פורמאלי-משפטי, אלא על מנת להעיד על כוונתם לפעול ל"חיסול סופי ומוחלט של כל תביעות התובע מהנתבעת וכל תביעות הנתבעת מהתובע" כפי שהצדדים עצמם ניסחו זאת.
משכך, סבורה אני כי אין כל חשיבות לפרק הזמן שהמערער עבד בחברה, ולתחולת חוק פיצויי פיטורים על המערער. לא בפיצויי פיטורים מדובר אלא בפיצויים גלובאליים שהושגו בפשרה. לא למותר לציין שוב כי בקשת הפירוק הוגשה על ידי המערער (ושני עובדים נוספים) בגין הקושי לגבות את הסכום האמור במסגרת הליכי הוצאה לפועל, וכי המערער לא טען (עד הגשת ערעור זה) שמגיעים לו סכומים נוספים שנתבעו על ידו בבית הדין לעבודה.
6. הלכה ידועה, בדיני חדלות פרעון, הינה כי על בעל התפקיד מטעם בית המשפט מוטלת החובה לבדוק את החוב הנטען ואף קיימת בידיו סמכות "להציץ מאחורי לפרגוד" כאשר מדובר בחוב המבוסס על פסק דין של בית משפט, ובמיוחד כאשר מדובר על פסק דין שניתן בהיעדר הגנה. דברים אלה נאמרו פעמים רבות בעבר ואין בהם כל חידוש. לרוב, הדברים נאמרים כאשר מדובר על דחיית תביעות חוב (במלואן או בחלקן) המבוססות, כאמור, על פסקי דין שניתנו בהיעדר הגנה, וכאשר מתברר כי לחברה ישנה טענת הגנה טובה אשר לא נטענה בהליך המקורי, וזאת לטובת קופת הנושים.
אלא שלעיתים סמכותו זו של בעל התפקיד עשויה לפעול
לטובת
מגיש תביעת החוב. אבהיר דבריי; על המנהל המיוחד מוטלת החובה לעיין בתביעת החוב ובמסמכים המצורפים לה ולברר את מהות הסכום שנפסק בפסק הדין לטובת המערער. לא די בכך שהמנהל המיוחד בחן את "הכותרת" שבה הוכתר הסכום הנתבע (במקרה דנן - פיצויי פיטורים) ודחה את תביעת החוב לאור כותרת זו.
על המנהל המיוחד היה לבחון את כתב התביעה וכתב ההגנה
שהוגשו במסגרת ההליך המקורי, כמו גם את הסכם הפשרה. אילו הציץ המנהל המיוחד "מאחורי הפרגוד" במקרה דנן, ספק בעיניי אם היה דוחה את תביעת החוב כפי שדחה. ויודגש; לא מדובר על פעולה שהופכת את בחינת תביעת החוב למסורבלת וארוכה. כמו כן, אם סבור המנהל המיוחד כי מהמסמכים שהוגשו לא ברור בגין אילו רכיבים נפסק הסכום, הרי שעליו לבקש הבהרות ממגיש התביעה (המערער) וחובת ההוכחה מוטלת, כמו תמיד, על מגיש התביעה.
זאת וגם זאת; ספק בעיני אם בדק המנהל המיוחד אף את גובה הסכום. לו בדק את הסכום שנפסק לעומת הסכום שהיה מגיע למבקש לו היה זכאי לפיצויי פיטורין, ודאי היה נוכח כי הסכום שנפסק גבוה יותר, מסכום פיצויי הפיטורין לו כאמור הגיעו לו. היא הנותנת ומחזקת את הגישה כי לא בפיצויי פיטורין מדובר אלא בסכום של פיצוי גלובאלי.
7. לאור כל האמור לעיל, עמדתי הינה כי דין הערעור להתקבל באופן חלקי, כך שתביעת החוב של המערער תוחזר למנהל המיוחד, אשר יבחן את הסכום הנתבע לגופו של עניין ולאור הפשרה שהושגה בבית הדין לעבודה. במידה ויתרשם המנהל המיוחד כי סכום זה הינו סביר ומשקף נכונה את המרכיבים שמגיעים למערער בגין שכר עבודה, דמי הבראה, פדיון ימי חופשה (אך
לא
בגין פיצויי פיטורים, להם לא זכאי המערער), הרי שעליו לקבל את תביעת החוב. אחזור ואדגיש כי על המערער לשתף פעולה עם המנהל המיוחד ולהגיש לו כל מסמך שיידרש על ידו על מנת להכריע בתביעת החוב.
לעומת זאת, דין בקשת המערער להכיר בסכום המקורי שנתבע על ידו בבית הדין לעבודה (26,315 ש"ח) להידחות. המערער לא הגיש תביעת חוב על הסכום הזה, ובלאו הכי הסכם הפשרה בינו לבין החברה קבע מפורשות כי לא יהיו לצדדים טענות כלשהן לאחר ההסכם, ומשכך, אין מקום להעניק למערער סכום זה עתה.
בנסיבות אלה ובשל התוצאה אליה הגעתי אינני עושה צו להוצאות.
היום, ו' בתמוז, תשס"ח (9 ביולי 2008), בהעדר הצדדים.