החלטה בתיק פשר 1216/06

מונחת בפני בקשתה של חברת נס.א.ט בע"מ (להלן: "המבקשת") אשר עניינה המרכזי הארכת מועד להגשת תביעת חוב כנגד חברת אי.אם.אם סוכנויות לביטוח (1988) בע"מ (להלן: "החברה בפירוק").
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, נחה דעתי כי עסקינן בנסיבות חריגות ומיוחדות, המצדיקות מתן הארכת מועד, וזאת לפי החריג הקבוע בסעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל.

אכן, אין ספק כי מועד ששת החודשים הקבוע להגשת תביעת חוב הינו סוגיה מהותית ולא דיונית , אשר אי-עמידה בו עשויה למנוע מנושה הגשת תביעת חוב, וזאת אף ובמיוחד אם החוב כלפיו הינו אמיתי או אף בלתי שנוי במחלוקת מהותית (זאת, להבדיל מטענות סרק לקיום חוב, אשר דחייתן אינה מצריכה שימוש כלשהו בסעיף 71 דנן).

סוגיה זו נידונה בהרחבה בפסיקה אותה ציטטו המנהלים המיוחדים, ואין כל טעם לשוב ולהדרש לה בנסיבות המקרה; די אם אעיר, כי בדרך-כלל, אין גובה החוב מהווה סוגיה רלוונטית או למצער מרכזית בשאלה, האם חל החריג שבסעיף 71, אשר עניינו הינו בנסיבות חיצוניות אשר מנעו מהנושה הגשת תביעת חוב במועד .

זאת ועוד; אין כל צורך, בנסיבות המקרה, לחזור על המסקנה הברורה והמושרשת, לפיה אי ידיעה או טעות גרידא מצד הנושה או בא-כוחו, אין בהן לכשעצמן עילה למתן הארכת מועד, שהרי אין עסקינן כלל ועיקר בנסיבות שמחוץ לשליטת הנושה המאחר.

אלא מאי? טעות או רשלנות של הנושה ובא-כוחו לחוד, ומצג או מצב דברים אובייקטיבי מטעה לחוד . יתכנו מקרים, בהם התנהלותו של צד ג', שאינה בשליטת הנושה מגיש תביעת החוב, גורמת לכך כי הנושה, ולמצער - נושה סביר בנעליו - יסברו בתום-לב ובאורח סביר כי מתקיים מצב דברים שונה מאשר קיים בפועל, ואשר לאורו אין הם חייבים בהגשת תביעת חוב.

כך עשויים להיות פני הדברים, למשל, כאשר חייב פועל במכוון ובחוסר תום-לב ומטעה את הנושה להאמין כי הוא עודנו סולבנטי (למשל: מנהל הליכים באורח עצמאי בערכאה אחרת, בלא לעדכן את הכונס הרשמי על אודותיהם); אלא, שהוכחת הטעיה מכוונת וחוסר תום-לב אינם המצבים היחידים העשויים להכלל באותה קטגוריה. באותה מידה, כאשר מדובר בנושה הסבור בתום-לב כי הוא נושה מובטח אשר אינו חב בהגשת תביעת חוב כנושה רגיל, אף אם מתברר בסופו של יום כי טעה, ונשייתו המובטחת אינה תקפה. במקרה זה, עשוי אותו נושה לזכות בהארכת מועד להגשת תביעת חוב, אם יזדרז ויגיש אותה מיד לאחר שערכאה דיונית קבעה, כי אינו נהנה ממעמד של נשיה מובטחת.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, החלטתי כי נסיבותיו החריגות של המקרה נופלות, אף הן, לתוך אותה קטגוריה של נושה אשר התנהלותם של צדדי ג' (במקרה דנן, המנהלים המיוחדים), הביאה אותו להסתמך, באורח סביר, על מצב דברים כפי שהוצג בפניו.

אקדים ואעיר, כי אין בדברי אלו בכדי לקבוע, כי המנהלים המיוחדים פעלו בחוסר תום-לב , אלא שאין כל צורך בקביעה חמורה כגון זו, בכדי להסיק כי הצדדים ניהלו משא ומתן ארוך בנושא החבויות הנטענות כלפי המבקשת , כאשר סוגיית שימור הבעלות הנטענת וסוגיית הנשיה בכלל מעורבות בה (ואף זו בזו) באותה מסגרת.

אכן, מבחינה דיונית-פורמלית, אין בניהול המשא ומתן על החבות בכדי להוות הגשת תביעת חוב לכל כלליה ודקדוקיה; אלא, שבנסיבות חריגות אלו, עולה תמונה עובדתית ברורה, לפיה סברה המבקשת בתום-לב, כי יידעה את המנהלים המיוחדים אודות תביעת החוב שלה , אף אם טרם "הגישה" אותה לפי כל כלליה ודקדוקיה. אני מתחזקת במסקנתי זו, נוכח שאיפתו המוצהרת של המשא ומתן, ליישב מראש מחלוקת שהיו מתעוררות במלוא עוזן עם הגשת תביעת חוב רשמית.
במצב כזה, אין כל צורך בהוכחת פסול או חוסר תום-לב מצד המנהלים המיוחדים, בכדי לקבוע כי כל נושה סביר בנעלי המבקשת היה עשוי להבין, כי אין המנהלים המיוחדים מנהלים משא ומתן בידם האחת, ו"עומדים על שעון העצר" של מועד ששת החודשים בידם האחרת.

להשלמת התמונה אעיר, כי אין אני קובעת הלכה רחבה, לפיה די בהחלפת אמירות או מסמך כלשהו בעניין טענות לחבות, בכדי להקים את חריג הנסיבות המיוחדות; אלא, שעניין לנו, בנסיבותיו הספציפיות והמיוחדות של מקרה זה, במשא ומתן ארוך, סבוך ומפורט שחרג בהרבה מעבר לחילופי דברים או מסמך בודד גרידא, וכי בנסיבות אלו, תהא דחייתה על הסף של תביעת החוב בגדר פגיעה יסודית בחוש הצדק, שאין הדעת סובלת אותה.

זאת ועוד; מן הראוי, בעניין זה, להעביר מסר חד-משמעי לבעלי תפקיד, כי - ככל שהם מנהלים משא ומתן מורכב בעניין תביעת החוב והעניינים הכרוכים בה, הרי ככל שהם עומדים על הטענה כי אין באמור הגשת תביעת חוב, הרי שעליהם להבהיר זאת באורח מפורש לצד האחר למשא ומתן , ומן הראוי כי לא יעמדו וימלאו פיהם מים, תוך ציפיה לחלוף מועד ששת החודשים. זאת, אף בכדי למנוע מצב בו ימנעו צדדי ג' מניהול משא ומתן הרצוי לבעלי התפקיד ולקופת חדלות הפרעון, וזאת מחשש כי ניהולו והתמשכותו עשוי לקפח את זכויותיהם.

סוף דבר; בנסיבות המקרה, ראוי להחשיב את המבקשת כמי שהגישה תביעת חוב במועד, אף אם לא עשתה זאת לפי כל הכללים הדיוניים הנוגעים להגשת תביעת חוב - פגם אשר ניתן לרפאו בתיקון התביעה ועריכתה, בדיעבד, לפי כל דרישות הדין; לחלופין, נוכח המשא ומתן שניהלו המנהלים המיוחדים מול המבקש בעניין תביעת החוב, ראוי לקבוע כי התקיימו נסיבות מיוחדות אשר מנעו מנושה סביר בנעלי המבקשת להגיש תביעת חוב במועד.