מונחת בפני בקשתה של כלל חברה לביטוח בע"מ (להלל: "כלל" או "המבקשת"), כי אשנה החלטה קודמת אשר אישרה למנהליה המיוחדים של חברת אי.אמ.אמ סוכנות לביטוח בע"מ (להלן: "המנהלים המיוחדים" ו"החברה", בהתאמה) להמשיך בהליכי בוררות כנגד כלל, וזאת לאור תניית בוררות בהסכמים שבין הצדדים.
בבקשה הנוכחית, טוענת כלל כי היא מודעת להלכה הפסוקה אשר שוללת בדרך-כלל התערבות של נתבע פוטנציאלי בהליכים המקדמיים שבין בית המשפט לבעלי התפקיד טרם אישור הגשת תביעה בערכאה אחרת (כולל פניה לבוררות), אולם לטענתה המקרה דנן נופל לגדר החריגים לאותו כלל רחב.
במסגרת הבקשה, מעלה כלל טענות כנגד עצם תוקפה של תניית הבוררות, וטוענת כי למעשה פקעה. כמו כן, כן טוענת כלל כי הפעלת התניה, שנוצרה מתוך הנחה כי שני הצדדים סולבטיים, תגרום לה עוול - משום שהחברה בפירוק תוכל לתבוע ממנה סכום גדול בלא לשלם אגרת בית משפט, ואילו היא תהיה מוגבלת בתביעה שכנגד לקבלת דיבידנד מנכסי החברה בפירוק.
כמו כן, טוענת כלל כי יש לישם בנסיבות המקרה את האמור בפסק הדין בעניין פש"ר 1361/02 בש"א 22036/02 וכן בש"א 3896/04 בענין תבל נ' וורנר, שם בוטלה תניית בוררות עקב פירוק, תוך הערה כי תניות בוררות אינן יכולות להתנות על הדינים הקוגנטיים של הפירוק.
בנוסף לסעדים הללו, מבקשת כלל כי אורה למנהלים המיוחדים לחקור את נסיבות הקריסה ואת בעלי השליטה לשעבר, וכן כי בחירת המנהלים במשרד שגב בכדי שייצג אותם בבוררות הינה פסולה ובטלה, באשר משרד שגב נגוע לשיטת כלל בניגוד עניינים. זאת, באשר אותו משרד יצג בעבר את בעל השליטה לשעבר בחברה. לעניין זה מוסיפה כלל ומדגישה, כי אם תערך בוררות היא תעמוד על צירופו של בעל השליטה לשעבר לדיון באמצעות הודעת צד ג', באשר לשיטתה הוא נושא באחריות כבדה באשר לדרך התנהלות העסקים בין הצדדים.
המנהלים וכונס הנכסים הרשמי מתנגדים לבקשה, ומבקשים כי ישמר תוקפה של ההלכה כי אין לנתבע פוטנציאלי מעמד בהליכים מקדמיים לאישור תביעה. כמו כן, טוענים הם כי אף לגופם, אין בטיעוניה של כלל ממש.
לאחר שעיינתי בבקשה, הגעתי להחלטה הבאה:
1. כפי שציינה אף המבקשת באורח ברור, ההלכה הפסוקה הינה אכן חד-משמעית: לנתבע פוטנציאלי אין כל מעמד בהליכים מקדמיים בהם מבקש מפרק (או בעל תפקיד אחר), כי בית המשפט של פירוק יאשר לו להגיש תביעה
בערכאה חיצונית
(להבדיל מהגשת "בקשה למתן הוראות" כנגד צד ג'). לא זאת אלא אף זאת: הלכה זו אינה משתנה, אף כאשר טוען הנתבע הפוטנציאלי כי יש לו טענות סף רבות כנגד התביעה העתידית: אף טענות אלו, דינן בדרך-כלל להידון במסגרת התביעה עצמה, ולא בשלב המקדמי של אישור התביעה (לעניין זה ראה פש"ר 590/97 בש"א 26776/00 ארז נ' וולובסקי).
הטעמים העיקריים להלכה זו הינם שני אלו:
ראשית, חלה המושכלה כי אין ליתן לנתבע יתרון דיוני, אך ורק משום שיריבו נתון בפירוק (דבר המקשה מניה וביה על הגשת תביעות). כשם שלנתבע שמולו עומד תובע סולבנטי אין רשות להתערב בהליכים פנימיים שמקיים התובע טרם הגשת התביעה, כך צריך להיות הדין אף בפירוק: מקום בו בית המשפט של חדלות פרעון אינו דן בתביעה בעצמו, אלא אך בודק עם המפרקים והכונס הרשמי את מאזן הסיכון והסיכוי בתביעה אפשרית, אין הנתבע רשאי להתערב ולפתוח "חזית מקדמית נוספת" כנגד המפרקים.
שנית: מתן היתר לנתבע להתערב בהליך המקדמי יביא לא פעם למצב בו יערך למעשה כפל-דיונים, כאשר הנתבע יעלה טיעוני הגנה וטיעוני סף שמקומם להתברר במסגרת התביעה עצמה, ולאחר מכן, אם תדחה עמדתו וינתן בכל-זאת אישור להגשת התביעה, ישוב ויעלה אותם במסגרת הגנתו במסגרת ההליך העיקרי.
2. טוענת כלל, כי בנסיבות המקרה סותר ההיתר, שניתן, את הפסיקה בעניין וורנר, אלא שבטענה זו אין ממש.
אכן, בעניין וורנר שב בית המשפט והדגיש את הקוגנטיות של דיני הפירוק, וקבע כי לא ניתן להתנות עליהם או לעקוף אותם באמצעות תניית בוררות. אלא מאי? באותו מקרה, דובר על
תביעת חוב
, שמורכבותה העובדתית לא היתה רבה, והיתה מתאימה להידון בפני בעל התפקיד ובפני בית המשפט של חדלות פרעון המשמש כערכאת ערעור.
בעניין וורנר נקבע כי המנגנון של תניית הבוררות אינו יכול להביא למצב, בו תידון תביעת חוב מסויימת על-פי הדין האמריקאי, דבר שיצור הבדל מהותי בינה לבין תביעות החוב האחרות. כמו כן, נקבע כי במידה ועניין מסויים מתאים וראוי להידון בפני בית המשפט של חדלות פרעון או בעל התפקיד, אין לאחד הצדדים את היכולת לחסום זאת באמצעות תניית בוררות, באשר במצב זה, דין תניית הבוררות כדין התניה על דין קוגנטי.
נקל לראות, כי הנסיבות בעניין וורנר שונות לחלוטין מנסיבות המקרה הנוכחי.
ראשית, ובניגוד מוחלט לנסיבות בעניין וורנר, הרי שכאן עסקינן לא בתביעת חוב, אלא בסכסוך סבוך מהבחינה העובדתית, אשר המנהלים המיוחדים עצמם יצאו מנקודת הנחה כי אין הוא מתאים להתברר במסגרת בקשה למתן הוראות, ואי לכך ביקשו היתר להעבירו להתדיינות "חיצונית", שלא לפני בית המשפט של חדלות פרעון. במצבים אלו, אין כל פסול בתנייה חוזית אשר קובעת כי הדיון יערך בפני בורר, להבדיל מאשר בפני ערכאה אזרחית רגילה.
אוסיף ואעיר, כי לו קיבלתי את עמדתה של כלל, הרי המסקנה היתה כי כל ניסיון של מפרק לקבל היתר לנהל תביעה בערכאה אזרחית הינו "התניה על הדין הקוגנטי" ולכן דינו בטלות. אך ברור הוא, כי לא לכך התכוון פסק הדין בעניין וורנר. זאת ואף זאת; בכל הנוגע לכלל, הרי שהמסקנה המתבקשת מקבלת עמדתה אינה אלא שדין התביעה כנגדה, שהינה תביעה סבוכה עובדתית על סכום גבוה ביותר, להתברר במסגרת המקוצרת של בקשה למתן הוראות; ספק גדול, אם מעוניינת כלל בתוצאה שכזו, זאת במיוחד נוכח העובדה כי הדגישה בכתבי טענותיה כי בכוונתה לנקוט בין היתר בהליכי הודעת צד ג', שאינם אפשריים בדרך-כלל במסגרת בקשה למתן הוראות.
3. גם טענתה הנוספת של כלל, בדבר "אי הצדק" או "העדר האיזון" שנוצר עקב קריסתה של החברה התובעת, אין בה מאומה.