בפני בקשת חייב למתן צו כינוס ולהכריזו פושט רגל.
להלן העובדות הצריכות לעניין:
1. החייב, יליד 1947, הגיש בקשה למתן צו כינוס נכסיו ולהכריזו פושט רגל בגין חובות מוצהרים על סך 2,486,508 ש"ח ל-4 נושים. כמצוין בבקשה, כנגד החייב תלוי ועומד תיק אחד בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים, על סך של כ-2,450,000 ש"ח.
2. בתצהיר שהוגש לכונס הרשמי, פירט החייב את נסיבות הסתבכותו הכלכלית. לדבריו, החוב העיקרי, נוצר כתוצאה מתביעה אזרחית שהוגשה נגדו לבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 1291/99), בה חויב לפצות את ה"ה יוסף עדווין, בסך של 807,963 ש"ח, נכון למועד פסק הדין (12.2.2004).
עם זאת טוען החייב, כי הוא אדם נורמטיבי, עובד בשירות התעסוקה, ומפרנס את אשתו ושני ילדיו הבגירים הסמוכים לשולחנו, וכי חובו האמור נוצר מ"חוסר מזל" ולא מחוסר תום לב, שעה שבהליך הפלילי שהתנהל נגדו בגין הארועים נשוא פסק הדין האזרחי הוא זוכה ממרבית סעיפי האישום, והורשע - יחד עם אחר - בגניבת ארבעה ארגזי שתייה בשווי 200 ש"ח בלבד. לטענתו, בהליך האזרחי הוא חויב בסכום גבוה כל כך, בין היתר עקב כשלים בהגנתו. עוד לטענתו, הוא שיתף פעולה באופן מלא עם הכנ"ר והמציא את כל המסמכים הנדרשים בעניינו.
החייב הוסיף וטען, כי גם כאשר הסתבכותו הכלכלית לוותה בחוסר תום לב, אין בדבר, כשלעצמו, כדי להביא לדחיית הבקשה, ויש להתחשב במכלול נסיבות העניין ובהן חלוף הזמן מהמעשה שהוביל ליצירת החוב.
3. עמדת הכנ"ר, היא כי אין מקום ליתן לחייב צו לכינוס נכסיו. לטענתו, מההליכים שנוהלו בעניינו של החייב עולה כי חובו העיקרי - בסך של למעלה משני מיליון וחצי ש"ח (ולא כפי הצהרתו) נוצר בחוסר תום לב, לאחר שבמשך תקופה של למעלה משנה נטלו החייב ואחר, שלא כדין, בקבוקי שתיה חריפה מהעסק של הנושה. בהתייחס לאלה נטען, כי מתן אפשרות לחייב להיכנס לפרוזדור של הליכי פשיטת הרגל, קרי, מתן צו כינוס, תוביל לניהול הליכי סרק, שעה שלכאורה כבר בשלב הנוכחי לא מתמלאים התנאים להכרזתו של החייב פושט רגל.
עוד מציין הכנ"ר, כי מתצהירו של החייב עולה שהוצאותיו עולות במידה ניכרת על הכנסותיו, מה גם שהוא תומך בשני ילדיו הבגירים שאינם עובדים.
4. בתגובתו של הנושה פורטו נסיבות יצירת החוב, ונטען כי מתן אפשרות לחייב להסתופף בצילם של הליכי פשיטת הרגל תביא לכך שגם התשלום המועט שמתקבל ממנו על חשבון החוב - סך 2,750 ש"ח לחודש - לא יגיע בסופו של יום לידיו אם ייעתר בית המשפט לבקשה.
ד י ו ן
5. הליכי פשיטת הרגל נועדו למלא שתי מטרות עיקריות. האחת, כינוס נכסי החייב וחלוקתם בין נושיו בדרך היעילה ביותר. התכלית השנייה הינה לאפשר לחייב לפתוח דף חדש בחייו (ע"א 6416/01
בנבנישתי ואח' נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נז(4) 197, 204 (2003)). אל מול תכליות אלו, עומד הצורך שלא להפוך את הליכי פשיטת רגל ל"עיר מקלט" לחייבים חסרי תום לב, שכל מטרתם הינה ניצול לרעה של הליכי פשיטת הרגל והפיכתם להליכי שמיטת חובות.
לאור תכליות אלו קובע סעיף 18ה(2) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן: "הפקודה") כי בתום הדיון בבקשה ולאחר שהוגשה לבית המשפט חוות דעתו של הכנ"ר, יחליט בית המשפט לדחות את הבקשה
"
אם שוכנע כי הוגשה שלא בתום לב, במטרה לנצל לרעה את הליכי פשיטת הרגל, או כי החייב יכול לפרוע את חובותיו".
על בחינת תום לבו של החייב להיעשות ביחס לשתי תקופות: לפני הגשת הבקשה, בקשר לדרך היווצרות החובות, ולאחר הגשת הבקשה, בקשר להתנהגותו של החייב במהלך הליכי פשיטת הרגל -
"מאחר שמדובר בבקשה הבאה מטעם החייב, ואשר נועדה להעניק לו הגנה מסוימת, לא יינתן צו מקום בו אותו חייב חסר תום-לב, ולו במעט, בין בשלב יצירת החובות, בין בשלב הליכי אכיפת החובות, ובין בעת פנייתו לבית המשפט למתן צו כינוס. אין לאפשר לחייב חסר תום-לב להפיק תועלת מהליכי פשיטת הרגל" (ע"א 5503/92
קירצמן נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מט (1) 749, 756 (1994). ראו גםש' לוין, א' גרוניס
פשיטת רגל 169 (מהדורה שנייה)).
עוד כפי שנקבע, בחינת תום לבו של החייב נעשית לא רק בשלב ההכרזה עליו כפושט רגל, אלא גם בשלב המקדמי של מתן צו לכינוס נכסים ((ע"א 8937/05
תבין נ' כונס הנכסים הרישמי, תק-על 2007(1) 959, 961 (2007)). הטעם לכך ברור - במידה ובית המשפט נוכח, כבר בשלב זה, כי הורתם ולידתם של החובות אינם בתום לב, וכי אין הצדקה להכרזתו של החייב פושט רגל בסופו של ההליך, ממילא אין מקום להתחיל את ההליך על ידי מתן צו כינוס, ולנהל הליכי סרק תוך בזבוז זמנו של בית המשפט, הנושה ואף החייב עצמו. לא למותר לציין, כי הליך פשיטת הרגל הוא הליך יקר, במסגרתו הכונס הרשמי משקיע משאבים רבים לצורך ביצוע חקירות, כינוס אסיפות נושים, פיקוח על ההליך, הגשת חוות דעת לבית המשפט, עשיית פעולות כנאמן וכיוצא באלה. עלויות אלה משולמות בסופו של יום על ידי הקופה הציבורית, ואין הצדקה להטילן על כתפי הציבור במידה ומלכתחילה אין סיכוי של ממש להליך.
כמבקש הבקשה, נושא החייב בנטל להוכיח את תום לבו בעת היווצרות חובותיו. במקרה דנן, לא הרים המבקש הנטל הנדרש, וההפך הוא הנכון, שעה שרובו ככולו של החוב נובע למעשה מגניבת סחורה במשך תקופה ארוכה מהנושה. אף שבהליך הפלילי שנוהל נגדו הורשע המבקש רק בגניבת ארגזי סחורה במועד אחד, בו נתפס בשעת מעשה על ידי הנושה ואחיו, וזוכה מיתר העבירות בהעדר ראיות מספיקות, במסגרת ההליך האזרחי חויב המבקש בשווים של כלל המשקאות החסרים מבית העסק.
בפסק הדין שניתן בתביעה האזרחית נקבע, בהתבסס על עדויות וראיות שנמצאו מהימנות, כי במשך השנים 1996-1997 נהג המבקש לגנוב, יחד עם אחר, ארגזי שתיה ממחסן בית העסק השייך לנושה ולאחיו. זאת, בעיקר, בהתבסס על עדותם של שכנים שראו את המבקש - יחד עם אחר - מגיע פעמים רבות בשעות הלילה למחסן בית העסק, מעמיס ארגזי שתיה ונוסע מהמקום, ובהסתמך על דו"ח רו"ח לשנים 1996-1997, בדבר ההפרשים בין המלאי הקיים למלאי שהיה צריך להיות, ולעדותו של הנושה כי למעט תקופה זו מעולם לא התגלה חוסר בסחורה ((מחוזי י-ם) 1291/99
עדאווין נ' מנורה, תק-מח 2004(1) 4592 (2004))
ערעור שהגיש המבקש על פסק הדין (ע"א 3724104) נדחה, משבית המשפט העליון לא מצא מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא. בנוסף נדחו טענותיו של המבקש לפיהן בית המשפט לא התחשב במחדליו הדיוניים של בא-כוחו, ויומו לו ניתן לו כראוי בבית המשפט, בהתייחס לכך שלחלק ממועדי ההוכחות לא הגיע בא-כוחו, או שהגיע ולא חקר את העדים בטענות שונות. כפי שנקבע, "
אין למערער אלא על עצמו להלין. בית-המשפט המחוזי... נהג עמו כדין ואין מקום להתערבותנו באופן ניהול הדיון" (שם, סעיף 3 לפסק הדין).
בהתייחס לאלה, אין מנוס מהמסקנה כי חובותיו של המבקש נוצרו בחוסר תום לב. חובות שמקורם בעבירות פליליות שבוצעו, בוודאי אינם מצדיקים את הגנת ההליך של פשיטת רגל. זאת ועוד, אף בהנחה שייצוגו של המבקש היה כושל - ואין מקום לקבוע מסמרות בעניין - משהטענות שהועלו בנושא נדחו הן בערכאה הדיונית והן בערכאת הערעור, וודאי שאין מקום להיזקק להן בשלישית במסגרת ההליך דנן.