החלטה בתיק פר"ק 55099-01-13

מונחת בפני בקשת פסלות שהגיש עו"ד משה שוב, וזאת עקב מה שהוא מגדיר כ"עוינות" אישית שלי כלפיו, אשר ראשיתה לשיטתו בביקורת על התנהלותו בתיק אחר. במסגרת הבקשה הנוכחית, קובל עו"ד שוב על החלטות שנכתבו על-ידי במסגרת תיק פירוק זמני, שעניינו בקשת פירוק שהגישו תובעים בגין ליקויי בניה, חרף טענות והצעות להבטיח לכאורה את הסכום הנתבע על-ידם באמצעות חברה אחרת.
מאחר ובקשת פסלות, במלוא הכבוד הראוי, אינה מיועדת ואינה יכולה להוות בסיס לערעור, ובוודאי שלא ערעור מחדש על החלטות שכבר נידונו ולא נהפכו בבית המשפט העליון. על כן בנסיבות המקרה די אם אזכיר, כי החלטתי נשוא הערעור אינה נושאת חן בעיני עו"ד שוב, וזאת בלשון המעטה; עתה יצא קצפו אף על החלטת ביניים אשר התירה צירוף לדיון של צד שביקש זאת, וזאת בלא ליתן לעו"ד שוב זכות תגובה בעניין זה.

עיינתי בבקשה מצאתי כי, במלוא הכבוד הראוי, לא מתקיימת בנסיבות המקרה כל עילת פסלות, אף לא לכאורה; עניין לנו, באורח מובהק, בבקשת פסלות שכל-כולה נסבה אודות החלטות שיפוטיות שהמבקש אינו שבע-נחת מהן, הא ותו-לא.
אין צורך, בנסיבות המקרה, להכביר מילים אודות העובדה, כי בכל הנוגע להחלטות דיוניות הנוגעות לאורח ניהול הליך, כגון האם להעתר לבקשת הצטרפות של צד העותר לכך, הרי שההחלטה מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט , ובוודאי שאין לאף אחד מהצדדים זכות מוקנית להפוך בקשת הצטרפות למשפט זוטא, בו מוגשות טענות וטענות שכנגד. אלא, שאין צורך להאריך בעניין זה, באשר אף אם נפלה שגגה שיפוטית, הרי שהדרך לתוקפה הינה הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, ובוודאי שלא להפוך בקשת פסלות למסלול עוקף רשות-ערעור.
זאת ועוד; במלוא הכבוד הראוי, הרי שעובדה בסיסית זו אינה משתנה, אף אם טורח המבקש להשתמש במילה "עויינות", על הטיותיה ונגזרותיה השונות, מספר פעמים בכל פסקה ופסקה בבקשתו. תחושתו הסובייקטיבית של צד, כי בית המשפט אינו אוהד אותו, אינה מהווה ואינה יכולה להוות עילת פסלות. זאת, בין היתר, מחשש ממשי לניצול לרעה ול"דייג ערכאות" (או שמא, דיינים), על-ידי צדדים המבקשים להרתיע את בית המשפט או לברור להם שופט שיהיה נוח יותר לעניינם.

די בכך, הלכה למעשה, כדי לדחות את בקשת הפסלות.

מעבר לדרוש אוסיף ואעיר; אף הקישור שמנסה עו"ד שוב לעשות בין העניין הנוכחי לבין תיק אחר והחלטת נציב תלונות הציבור על השופטים בעניינו, אינו נקי מתמיהות. לעניין זה, מעבר להעדר קשר ממשי בין שני התיקים , די אם אזכיר כי הנציב עצמו - חרף גישתו המרחיבה ביותר - בחר לדחות את רוב-רובה המוחלט של אותה תלונה. זאת, כאשר הנציב עצמו מעיר, כי אף הקביעות החריפות יותר בעניינו של עו"ד שוב, נשוא התלונה, מגובות בסופו של דבר על ידי ממצאים עובדתיים מהחלטה קודמת, בה ניתן לעו"ד שוב - ובהרחבה - יומו בבית המשפט, כולל ערעור שהגיש לבית המשפט העליון.
יוצא, כי לא נותר לעו"ד שוב אלא להסתמך על הערת אגב בודדה שכתב הנציב, בדבר העדר סמכות לכאורה של ערכאה דיונית לבקש מבית המשפט העליון להתחשב בממצא פלוני או בחלוף הזמן בבואו לשקול הטלת הוצאות על מערער. במלוא הכבוד הראוי, עסקינן בשאלה משפטית-דיונית אודות זכותו של שופט להביע דעתו על התיק במובנו הרחב במסגרת אמרת אגב; ובוודאי לא ב"דרך ניהול משפט".
כך או אחרת, הרי שקשר בין עניין זה - והתלונה שנדחתה ברובה - לבין התיק הנוכחי, איין; ואף השימוש החוזר ונשנה, כאמור, במילה "עויינות" אינה יכולה להקים עילת פסלות יש מאין. יוצא, כי אנו נותרים עם בקשת פסלות שכל-כולה צירוף בין תחושה סובייקטיבית גרידא של המבקש, לבין אי-שביעות רצונו מהחלטה לצרף צד לדיון ולהתיר לאותו צד להגיב, וזאת בלא להפוך את הדבר ל"משפט זוטא" בין הצדדים.

כל אלה וגם אלה; בקשת פסלות נוגעת אף לתחושתו האישית של השופט לשבת בדין בתיק ולעשות צדק מבלי משוא פנים. אין ספק שהמקרה הנוכחי בו מתבקשת הפסילה, והעילה לבקשה, אין להם ולא כלום עם משוא פנים או חשש להטיית הדין כנגד המבקש.

אי לכך, הרי שדין הבקשה להדחות.

ניתנה היום,  כ"ה תשרי תשע"ד, 29 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.