1. זוהי בקשה לעיון חוזר שהוגשה על ידי המבקש על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 29.4.1991 בבש"א 782/91, בה הורה בית משפט זה על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו.
המבקש עותר לבית משפט זה להתערב בהחלטת המעצר ולהורות על שחרורו ממעצר בתנאים ובערבויות לפי הנחת דעתו של בית המשפט ובלבד שלא יורה על שחרור המבקש בתנאים של מעצר בית מוחלט.
המדובר בפרשה חריגה ויוצאת דופן שתחילתה לפני שנים רבות, עוד בשנת 1991, אז הוגש כנגד המבקש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בו יוחסו לו 7 מעשי אונס שהתרחשו בין השנים 1985-1991, כאשר המבקש כופר במיוחס לו באותו כתב אישום. בית המשפט שמע ראיות בתיק ובסיומו של הליך הרשיע את המבקש בשתי פרשיות מתוך השבע, וגזר את דינו ל- 25 שנות מאסר.
הן המבקש והן המדינה הגישו ערעור על הכרעת דינו של בית משפט זה אך גם על העונש שהוטל על המבקש, ובית המשפט העליון קיבל את ערעורו של המבקש באורח חלקי, שעה שזיכה אותו באחת משתי הפרשיות בהן הורשע בבית המשפט המחוזי, ובהמשך הקל בעונשו שעה שהפחית 5 שנות מאסר מהעונש שהוטל עליו, באופן שעל המבקש הוטל בסופו של הליך עונש מאסר לתקופה של 20 שנה.
2. ההרשעה שנותרה בעינה, הינה בגין מעשה של אינוס שביצע המבקש במתלוננת, ילדה בת 11 כגילה אז, אירוע שאירע לפי המפורט ביום 7.2.91.
הרשעת המבקש, כפי שזו נקבעה בערעור בבית המשפט העליון, נסמכה על מספר אדנים, הכל כפי שפורט בפסק דינו של בית המשפט העליון שניתן על ידי הרכב כב' השופטים זמיר, קדמי ואור (כתוארם אז), בראש ובראשונה זיהוי המבקש על ידי המתלוננת במסדר זיהוי תמונות, הודעותיה בפני חוקרת הילדים, זיהוי ארנקו של המבקש במסדר זיהוי שנערך, שהות המבקש בעיר ירושלים הרחק ממקום מגוריו בעיר ראשון לציון, העדרו של המבקש ממועדון השחמט בו שהה בפרק הזמן שבו בוצע מעשה האינוס, וחזרתו למועדון בחלוף מספר שעות כשהוא נסער ועצבני, התאמת אחד המפתחות שנמצאו בארנק המבקש למנעול המקלט בו בוצע מעשה האינוס וסירוב המבקש ליתן דגימה מדמו, כל זאת לאחר שהוסבר לו כי בכוחה של דגימה שכזו להסיר מעליו כל חשד ובה בעת אין בה כדי להפלילו אלא לכל היותר לשייכו לקבוצה גדולה יותר של אנשים בעלי סוג דם זהה לדמו.
3. אין בדעתי לעבור ולסקור את כל ההליכים המשפטיים שהוגשו על ידי המבקש מאז אותה הרשעה בדין ועד היום, אך די שאציין שבמהלך השנים נעתר בית המשפט העליון לבקשתו שהוגשו על ידי המבקש ואיפשר לו לקבל לידיו את אותם מוצגים וראיות שעמדו לרשות התביעה, והכוונה בעיקר לאותם מוצגים שנבדקו על ידי מעבדות שונות של משטרת ישראל (ראה לצורך זה החלטות שנתנו על ידי כב' השופט חשין).
בסופן של בדיקות שנערכו על ידי מומחים מטעם ההגנה, ובעיקר לאחר שהתקבלה חוות דעת של ד"ר פרוינד, בנוגע לתוצאות בדיקת דנ"א שנערכה למבקש, ותוצאות בדיקת דם שגם נערכה למבקש, עתר המבקש לבית המשפט העליון להורות על משפט חוזר בעניינו נוכח ממצאי אותן בדיקות מעבדתיות אשר לטעמו יש בהן כדי להצדיק ביטול הרשעתו בדין וקיום דיון מחודש באישום היחיד שבו הורשע.
בקשה אחרונה שכזו הוגשה ונדונה בפני כב' השופט א' לוי וזה הורה בהחלטה מפורטת ומנומקת ביום 5.9.05 על קיומו של משפט חוזר בעניינו של המבקש שמשמעה, ביטול הרשעתו בדין, הכל מפאת הנימוקים שפורטו בהחלטה זו.
כב' השופט א' לוי סקר באותה החלטה באופן מפורט וממצה את כל ההליכים שנקט בהם המבקש משך שנים, סקר ובחן את חוות דעתה הראשונית של ד"ר מאיה פרוינד, את חוות דעתה המאוחרת שנערכה לאחר שבאי כח הצדדים פנו אליה בהסכמה ליתן הבהרות לסתירות לכאוריות שעולות מחוות דעתה המקורית, חוות דעת נוספות שהוגשו על ידי שני מומחים מטעם המבקש, פרופ' פרידמן וד"ר ליפקין, ובסופו של דבר נקבע בהחלטת השופט לוי:
"להשקפתי, חוות דעת מדעית, פרי עבודתם של מומחים, הקובעת באופן פוזיטיבי כי אדם אינו יכול להיות מבצעה של העבירה בה הורשע, הינה, בלא כל ספק, ראייה רבת חשיבות, ובמקרים מתאימים יש בה פוטנציאל לשינוי תוצאתו של משפט... יתכן - ובכך אינני מביע כל עמדה - כי הדין עמה. ברם, קביעת מהימנות ומשקל של חוות דעת מדעית כזו או אחרת, אינה ענין לבית משפט זה לענות בו. זהו תהליך שיכול להתקיים רק בערכאה דיונית, לה הכלים להעריך מהימנות במשקל של ראייה לאחר שזו עומדת במבחנה של החקירה הנגדית. העולה מכך הוא, שלעת הזו אין כל דרך להעריך את משקלה הראייתי של חוות הדעת של ד"ר פרוינד מיום 21.10.04, וכך הוא אף ביחס לחוות דעתם של המומחים מטעם המבקש. מדעתי זו לא שיניתי גם לאחר שעיינתי ושבתי ועיינתי בתשובתה המפורטת של המשיבה... אין לדעת - אף אם יתקבלו חלקם של הממצאים הקבועים בחוות הדעת מטעם המבקש - מה ערך... אם בכלל, בהתחשב במכלול הראיות ששימשו בהרשעתו. כל שניתן לומר הוא כי מרגע שנוצרו - ובפרט בהינתן אופיים הקונקלוסיבי של ממצאיהן - ובהעדר יכולת אפקטיבית לקבוע ממצאים בדבר מהימנותן, לא ניתן להתעלם מהן או לפטרן בלא בחינה".
4. לאור כל אלה, קבע כב' השופט א' לוי את עמדתו באותה בקשה שעה שנעתר לבקשה של המבקש לעריכת משפט חוזר, אף שהוא הביע את שאיפתו ותקוותו שלא יהא צורך לזמן את המתלוננת לעדות בבית המשפט, כל זאת בשים לב לעובדה שבאי כח המבקש לא העלו כל טענה כנגד עדותה של המתלוננת אלא טענותיהם הסתמכו רובן ככולן על בדיקת הדנ"א ובדיקת הדם שנערכו רק לאחרונה (הכוונה לבדיקת הדנ"א שהרי בדיקת הדם לא נערכה במועד הרלוונטי משום סירוב המבקש לשתף פעולה עם חוקריו ולמסור דגימה מדמו, על אף שהובהר לו הבהר היטב חשיבות הדבר).
מה שרלוונטי מבחינתנו, והכוונה לבקשה לעיון חוזר, הוא סעיף 18 להחלטתו של כב' השופט א' לוי הנושא כותרת:
"הבקשה לשחרור המבקש בערובה".
כב' השופט א' לוי קבע באותה החלטה שנמצאו ראיות שהביאו להרשעת המבקש ואלה ראיות בעלות משקל מכריע.
בית המשפט העליון לא התעלם מהאפשרות שמסקנה זו בדבר היות הראיות המרשיעות, כפי שאלה נמנו על ידו, ראיות מספיקות לצורך הרשעתו של המבקש, אך הוסיף באותה נשימה שמסקנה זו עלולה להשתנות והדבר תלוי ומותנה במשקל שיינתן על ידי בית המשפט המחוזי שיקיים דיון בפניו לגבי הראיות הנוספות.
כב' השופט א' לוי קבע באותו סעיף:
"סבורני כי לא נוצרו הנסיבות המצדיקות את שחרורו של המבקש, ראשית, משום שהחשד נגדו כמבצעו של האונס, מוסיף להישען על בסיס, שלכאורה, הינו מוצק, ושנית, אותה מסקנה מתחייבת גם לנוכח עברו הפלילי של המבקש המלמד על הסכנה הנשקפת ממנו לציבור".
5. ללמדך, שסוגיה זו של שחרור המבקש ממעצר לא רק שנדונה על ידי בית המשפט העליון אלא זכתה להתייחסות מפורשת כאשר בית המשפט העליון שקל מחד את טיב ועוצמת הראיות שנותרו תלויות ועומדות כנגד המבקש, על אף קביעתו של בית המשפט העליון שהורה על קיומו של משפט חוזר, ומאידך קבע את ממצאיו ומסקנתו גם בהתבסס על עברו הפלילי של המבקש והסכנה הנשקפת ממנו לציבור.