1. בישיבה האחרונה, אשר התקיימה בתאריך 27.11.05, הודיעו הפרקליטים המייצגים, לטענתם, את הנאשמים "לשעה", כי יהיו מוכנים לקבל עליהם את הייצוג של הנאשמים לכל ההליך רק אם תינתן להם אורכה להתכונן לתיק ולהתחיל בשמיעת הראיות בראשית שנת המשפט הבאה, דהיינו בחודש ספטמבר 2006. לדבריהם, מדובר בתיק "מפלצתי", הכולל מעל 160 קרגלים, 28 נאשמים וכ- 300 עדים. ב"כ המאשימה לא חלקה על הגדרה זו. מקצת מעורכי הדין הספיקו, לדבריהם, לצלם חלק מחומר הראיות, ואחרים טענו כי הם ממתינים עד הגיע תורם לצלם את חומר הראיות האמור. לאחר ששמענו דברים אלה, קבענו מועד לדיון נוסף על מנת לבחון האם כל עורכי הדין צילמו את כל חומר הראיות.
החלטה זו ניתנת בהמשך להחלטתנו מיום 27.11.05.
2. הגענו לכלל מסקנה, כי מוטב ורצוי שכל עורכי הדין ידעו, כבר בשלב זה של ההליך, כיצד עתיד להתנהל תיק בלתי שגרתי זה. אנו סבורים, כי בהתחשב באמור להלן, שמיעת הראיות בתיק תחל מיד לאחר חג הפסח. הדיונים יתקיימו לסירוגין - ארבעה ימים בשבוע ושלושה ימים בשבוע שלאחריו, וחוזר חלילה. בתקופת הפגרה, דהיינו, לאחר ה-15.7.06, הדיונים יתקיימו במשך ארבעה ימים בשבוע (ראו לעניין זה של הצורך לנהל דיונים גם בפגרה, בש"פ 2630/97
מדינת ישראל נ' אבו חג'ג', פ"ד נא (1) 512, עמוד 519). איננו יודעים מה מצב יומניהם של עורכי הדין, אך במקרה כגון זה יש להעדיף את יעילות הדיון ורציפותו על פני נוחותם של עורכי הדין (ראו, בש"פ 5926/94
מדינת ישראל נ' מאור קיסוס, תק-על 94(3) 9; בש"פ 6240/95
מדינת ישראל נ' אחסאן בן מחמד חמד, תק-על 95(3) 727).
3. אשר לשיקולים, אשר עמדו בבסיס החלטתנו: המחוקק הביא חידוש חשוב בחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965, בקובעו בסעיף 48 לאמור:
"נאשם הנתון במעצר ולא נגמר משפטו בערכאה ראשונה במתן פסק דין תוך שנה לאחר שהוגש פסק דין ישוחרר מהמעצר".
הוראה זו באה לאזן בין הצורך למנוע עינוי דין מאדם שטרם הורשע ופגיעה בחירותו, לבין הצורך בשמירה על שלום הציבור, שעה שעבריינים יתהלכו חופשי ברחובה של עיר בעוד ההליכים הפליליים תלויים ועומדים נגדם (ראו, בש"פ 3668/93
מדינת ישראל נ' ריקרדו בן חוזה קדרון, פ"ד מז(3) 529, עמוד 532). המחוקק סבר כי פרק זמן של שנה הינו מספיק לבירור אשמתו של נאשם וכי אין להמשיך ולהחזיקו במעצר, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן. המשמעות האופרטיבית של הוראה זו הינה כי משפטם של נאשמים, הנתונים במעצר, יישמע בקצב מוגבר ובתקופה קצרה ככל האפשר (ראו, בש"פ 6357/96
מדינת ישראל נ' נקדימון שוקר ואח', פ"ד נ(4) 269, בעמודים 271-272). ברי כי הוראה זו מקבלת משנה חשיבות לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המעגן זכויותיו החוקתיות של נאשם, לפיהן, ככלל, אין פוגעים בכבודו של אדם ואין נוטלים חירותו. לשון אחר, המשמעות שיש ליתן לשמירה על כבוד האדם הינה כי משפטו יסתיים תוך זמן מתקבל על הדעת ובכך לא ייגרם לו עינוי דין (ראו, אהרן ברק "כבוד האדם כזכות חוקתית"
הפרקליט מא 271, עמוד 281).
כעולה מן המקובץ, דיני המעצר באו לאזן בין החובה לשמור על חירות הפרט לבין אינטרס החברה והקורבנות בפועל או בכוח להיות מוגנים (דנ"פ 2316/95
גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (4) 589, עמוד 622).
ההוראה האמורה, בנוסח לשוני שונה במעט, מצאה מקומה בסעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.
לימים, כאשר נחקק חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, לא נכללה בו הוראה זו. רק בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (תיקון), התשנ"ז-1997, נקבע בסעיף 61 כי יש לשחרר מהמעצר נאשם שמשפטו לא הסתיים במשך שישה חודשים במתן הכרעת דין. עוד נאמר בסעיף זה, כי הארכת מעצר מעבר לתקופה זו, למשך 90 יום, תיעשה בידי נשיא בית המשפט בו מתנהל משפטו או בידי סגנו. בתיקון זה בוטלה למעשה הוראת סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.
לא נקפו ימים רבים והמחוקק יזם הצעת חוק ליישום הדרגתי של הוראת סעיף 61 האמור (הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (תיקון) (תיקון), התשנ"ח-1997), לפיה במשך שנתיים ממועד תחילתו של החוק העיקרי ניתן יהיה לעצור נאשם במשך תשעה חודשים מיום הגשת כתב האישום נגדו ועד מתן הכרעת הדין בעניינו, ולאחר מכן תיכנס לתוקף ההוראה, לפיה ניתן לעצור נאשם רק לפרק זמן של שישה חודשים, כפי שנאמר בהוראה המקורית של סעיף 61. אלא שהמחוקק לא אימץ גישה זו והורה בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) (תיקון) (תיקון), התשנ"ח-1997, כי ניתן לעצור נאשם עד מתן הכרעת דין בעניינו למשך תשעה חודשים. זה הדין הנוהג כיום (ראו לעניין זה, את עמדתו של שר המשפטים דאז, צחי הנגבי בדברי הכנסת, כרך 165, עמודים 1728-1735, לפיה, דה-פקטו, בתי המשפט אינם מסוגלים לסיים ההליך המשפטי בתוך שישה חודשים).
השינויים במועדים, בהם על בית המשפט לסיים את הדיון בתיקיהם של נאשמים במעצר, מלמד על התלבטותו של המחוקק נוכח האינטרסים הנוגדים בסוגיה זו, אשר עליהם עמדנו לעיל. יתרה מזאת, ההוראה שיש ליתן הכרעת דין בעניינו של נאשם העצור בתוך תשעה חודשים מיום הגשת כתב אישום, מקבלת משנה חשיבות לאור האמור בסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (ע"פ 4424/98
פדרו סילגדו ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 529, עמודים 540-541, 550; בש"פ 4455/00
מדינת ישראל נ' מחמוד בדווי ואח', פ"ד נד(4) 794, עמוד 809; אהרון ברק "הקונסטיטוציונליזציה של מערכת המשפט בעקבות חוקי היסוד והשלכותיה על המשפט הפלילי (המהותי והדיוני)"
מחקרי משפט יג, 5). מכאן שבתי המשפט צריכים לעשות כל מאמץ כדי להחיש בירורו של משפט בו נאשם עצור עד תום ההליכים.
4. חרף הרצון לזרז בירור המשפט של נאשם, העצור עד תום ההליכים, יש לזכור כי אינטרס הציבור והנאשם הינו כי הלה יזכה למשפט הוגן, במסגרתו יהא זכאי להביא הגנתו כיאות, לשלוט באמצעות פרקליטו בחומר הראיות שבידי התביעה, לבקש חומר ראיות נוסף, אם הדבר דרוש לו, לחקור חקירה נגדית את עדי התביעה ולהביא עדים וראיות מטעמו (איתן מגן "הזכות לייצוג בפלילים"
הפרקליט מד,
243; קנת מן "ביקורת שיפוטית וערכי יסוד בהליך הפלילי: זכות הייצוג במשפט האמריקני ופיתוח המשפט הישראלי"
עיוני משפט יג, 557). גם המחוקק עמד על כך בחוקקו הן את סעיף 15(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 והן את חוק הסנגוריה הציבורית, התשנ"ו-1959. עמדה על כך השופטת ביניש בדעת הרוב, אליה הצטרף השופט גרוניס, בע"פ 7335/05
הסנגוריה הציבורית מחוז נצרת נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), בקובעה כהאי לישנא:
"מהוראת סעיף 15(א)(1) הנ"ל [חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982] עולה כי נוכח הפגיעה הקשה הצפויה בחירותו של נאשם אם יורשע בעבירה שדינה מאסר עשר שנים או יותר, ראה המחוקק לקבוע חובה על בית-המשפט למנות לנאשם סנגור אם אין לו סנגור משלו. על-פי הוראת סעיף 15(ו) לחוק סדר הדין הפלילי, מינויו של סנגור כאמור ייעשה בהתאם להוראות חוק הסנגוריה הציבורית, התשנ"ו-1995... הוראות חוק אלה נותנות ביטוי לחשיבותה של זכות הייצוג בהליכים פליליים כזכות יסודית ומרכזית בשיטתנו המשפטית. זכות זו נועדה להבטיח כי הנאשם יזכה למשפט הוגן ויוכל באמצעות סנגורו לנהל את הגנתו כראוי ולממש את זכויותיו העומדות לו על-פי דין. יצוין כי מנוסחו של סעיף 15(א) הנ"ל עולה כי מלכתחילה, אין חובת המינוי תלויה ברצונו של הנאשם וככלל על בית-המשפט למנות לו סנגור אף אם הודיע מראש כי אין רצונו בכך".
השופטת ביניש הצטרפה לדעתו של שופט המיעוט רובינשטיין, כי ההגנה על נאשם מצויה בגדרי כבוד האדם, אך היא השאירה בצריך עיון, בניגוד לדעתו של השופט רובינשטיין, את השאלה אילו מזכויותיו של הנאשם נכללות בגדר הזכויות החוקתיות לכבוד ולחירות, ומהו היקף ההגנה החוקתית, אשר ראוי ליתן לזכויות אלה. קרי, השופטת ביניש הותירה בצריך עיון את השאלה האם הזכות לייצוג נכללת במלוא היקפה בזכויות החוקתיות לכבוד ולחירות. לדידה, ההגנה החוקתית על הזכות לייצוג תינתן בנסיבות בהן מתקיימת פגיעה מהותית בזכות להליך הוגן.
השופט רובינשטיין, אשר היה כאמור בדעת מיעוט, סבר כי מכוח סעיף 4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ההגנה על כבודו של אדם כוללת הגנה כלפי האישום הפלילי וכי מכבודו של אדם ניתן להסיק את זכותו לייצוג על-ידי עורך דין (ראו לעניין זה, גישתו של אהרון ברק בספרו
פרשנות במשפט, פרשנות חוקתית, עמוד 432). ניתן לומר שהמחלוקת היא על היקפה החוקתי של הזכות להגנה כלפי אישום פלילי ולא על עצם חלותה. לענייננו, די שנאמר כי בגדרי ההליך הפלילי קמה לנאשם זכות חוקתית לייצוג.
5. משהגענו עד הלום, עלינו לשאול עצמנו, מהו שביל הזהב בהתנגשות בין רצון המחוקק, כי ההליכים במשפטו של נאשם, העצור עד תום ההליכים, יתנהלו במהירות, לבין אינטרס הנאשם והציבור, כי ההליך הפלילי יהיה תקין ולא ייגרם לנאשם עיוות דין, מחמת שלא היה סיפק בידו להכין את הגנתו. דומה כי המחוקק לא צפה קיומו של הליך פלילי רחב היקף, כמו זה שלפנינו, אשר ספק רב אם ניתן לסיימו בהכרעת דין בתוך תשעה חודשים מיום הגשת כתב אישום.
6. כתב האישום בתיק דנן הוגש במחצית חודש יולי 2005. מאז מתנהלים הליכים, הנוגעים למעצרם עד תום ההליכים של חלק מהנאשמים. ניתן להניח כי בפרק זמן זה עלה בידי הסנגורים לעבור על חלק מחומר הראיות, אך ניכר כי דרוש להם פרק זמן נוסף על מנת להכין עצמם כראוי לתיק.
בנסיבות אלה החלטנו כי משפטם של הנאשמים יחל מיד לאחר פגרת חג הפסח ויתנהל ברציפות, כאמור ברישא של החלטה זו, כדלהלן: